מג מאיירס – Sorry (אלבום)

"פוטנציאל" היא מילה מעצבנת. כזאת שנשמעת בעיקר בהקשרים שליליים. ברווזון מכוער שיש לו פוטנציאל להפוך לברבור, ילד פרוע שיש לו פוטנציאל להפוך לחביב המורים, אתם מכירים את הטיפוס. גם כששמעתי את מג מאיירס בפעם הראשונה חשבתי שיש לה המון המון פוטנציאל, אבל שגם היא, כמו עשרות זמרות פופ-רוק אינדי אחרות, יכולה להיעלם בתהומות השיכחה. חיכיתי כל כך שהיא תממש את הפוטנציאל הזה ששמעתי בה, וקיוויתי שאלבום הבכורה שלה, Sorry, לא יגרום לה להתנצל בפניי על שהשליכה את הפוטנציאל שלה לעזאזל.

מאיירס, 28, מגיעה מרקע לא פשוט. הוריה התגרשו כשהיתה ילדה, והיא בילתה את רוב שנות ילדותה ונעוריה בנדודים בעקבות אמה ואביה החורג, שניהם עדי יהוה שהוציאו אותה ואת אחיה מבית הספר ונדדו איתם מטנסי לפלורידה. באותה תקופה מאיירס החלה לכתוב שירים ולנגן אותם בלהקה שהקימה עם אחיה. בגיל 20 היא החליטה לעבור ללוס אנג'לס ולפתח את קריירת המוזיקה שלה. כמו הרבה "פוטנציאלים" אחרים כאלה, היה סיכוי גדול שהיא תיכשל, אבל היא הצליחה לתפוס את אוזנו של המפיק דוקטור רוזן רוזן, שהחתים אותה בחברת התקליטים שלו. המוזיקה שלה היתה עניין של יודעי דבר; היא עדיין לא מצאה את דרכה לבלוגים ולמגזיני האינדי. אני מצאתי אותה דרך אחד כזה, לפני כמעט שלוש שנים. הסינגל Heart Heart Head פורסם באחד מהבלוגים שאני עוקבת אחריהם. הקשבתי והיה שם איזשהו קליק. HHH הוא שיר קשה וכועס (לקראת סופו מאיירס ממש צורחת) אבל גם פגיע ורך. אחרי הכל זה היה עוד שיר אהבה של סינגר-סונגרייטר אמריקאית, רק לא מהסוג שהייתי רגילה לשמוע עד אז.

השיר הזה הופיע באי.פי השני של מאיירס, Make a Shadow. לפניו היא הוציאה אי.פי מעט בוסרי, אבל עדיין מצוין, Daughter in the Choir. מבחינה הפקתית היה הבדל עצום בין שני המיני-אלבומים האלה, אחרי שמאיירס עברה לחברת התקליטים אטלנטיק. בכל אופן, אני חרשתי על שניהם עד שיצא מהם עשן, וחיכיתי לכל בדל חדשות שיצביע על כך שמאיירס עומדת להוציא אלבום מלא. אני לא הייתי היחידה – האי.פי. השני גרם לרבים לשים לב למאיירס ולאותו פוטנציאל חמקמק שטמון בה.

בתחילת 2015 מאיירס עשתה טיזינג רציני לכל מי שחיכה, כמוני, לאלבום. היא פירסמה קטע קטן משיר חדש בשם Sorry ברשתות החברתיות, ומאוחר יותר גילתה שהוא הסינגל הראשון מהאלבום המלא הראשון שלה. שבעה חודשים לאחר מכן האלבום סוף סוף יצא, ולמרבה השמחה הוא לגמרי מביא לידי ביטוי את כל הפוטנציאל הזה שלה (מבטיחה שזו פעם אחרונה שאני משתמשת במילה הזאת).

למי שמכיר כבר את מאיירס לא מדובר באלבום חדש לחלוטין. מתוך עשרה שירים, ארבעה כבר ראו אור בתצורה כזו או אחרת, באי.פי או בתור שירים אקוסטיים שאפילו לא יצאו כסינגלים. קצת הופתעתי לראות את זה, ואפילו יותר לשמוע שאף אחד מהשירים, חוץ מאחד, לא קיבל איזשהו עיבוד חדש לכבוד האלבום. בכל מקרה, זה לא גורע מאיכותו של האלבום, שהוא, כמו כל היצירה של מאיירס, חשוף ואישי מאד. כבר בשיר הראשון, Motel, היא מספקת לנו הצצה לעולם שלה כמוזיקאית שנמצאת בדרכים. מאיירס סיפרה שעבורה, החוויה של סיבוב הופעות היתה קשה ומטלטלת, והשיר עוסק בדיוק בזה, למרות שקשה לנחש את זה כשמקשיבים לו. עבור מוזיקאים, סיבוב הופעות אמור להיות איזשהו שיא, איזושהי חוויה אופורית, אפילו. אבל מאיירס מתארת אותו בשיר כגיהנום קטן, וגם מי שלא היה מעודו בסיבוב הופעות יכול להזדהות עם חלק מהמילים.

אחרי הפתיחה האישית הזו, מאיירס עוברת לשיר קצת על אחרים. Sorry הוא כאמור שיר הנושא של האלבום, והוא מתאר מערכת יחסים שהתפרקה. מאיירס מאשימה את עצמה בזה, ובסך הכל מבקשת סליחה. זה לא שיר פופ קליל בשום מובן, כמו שכל האלבום אינו כזה; מאיירס העידה בעצמה שהיא מגיעה מרקע של גראנג' ורוק, אבל תמיד רצתה לכתוב שירי פופ קליטים. Sorry גם הוא שיר קליט, אבל זה לא הופך אותו לדביק.

השיר הבא, A Bolt From the Blue, הוא שיר חדש ולדעתי דווקא החלש ביותר באלבום מבחינה מוזיקלית. הוא עדיין מפגין את יכולות הכתיבה של מאיירס, והוא אולי שיר האהבה הכי "רגיל" שיש באלבום. אחריו מגיע שיר אהבה שהוא הכל חוץ מרגיל, Desire. אנחנו לא רגילים לשמוע כוכבות פופ שרות על תשוקה כואבת ובוערת, ועל זה מאיירס שרה פה. על תשוקה שאולי צמחה מאהבה, אבל גורמת לה לרצות להרוג את האדם שמולה.

ישר אחריו מאיירס ממשיכה לקחת אותנו אל הרגשות הכי אפלים שלה, בשיר I Really Want You To Hate Me. למען האמת, לא הצלחתי לפענח אותו עד הסוף. הוא נשמע כמו שיר שנאה עצמית לכל דבר, כולל השורה המחייבת I wanna die, אבל לא ברור מה מניע את מאיירס לשיר מילים כאלה. זה מטריד ומסקרן והשיר עצמו גם מאד טוב, שזה בטח לא מזיק.

השיר הבא, Parade, הוא עיבוד חדש ויפהפה לשיר ישן של מאיירס שמסתובב לו ביוטיוב. לא ברור איפה הגרסא הראשונית שלו הוקלטה, כשברקע שומעים צעדים ודלתות חורקות, אבל גרסת האולפן שלו די מושלמת. הוא נוגע בכל מי שאי פעם הרגיש שהוא מאד אוהב מישהו, אבל לא יכול בשום אופן להתאהב בו. נשמע פשטני, אבל בסופו של דבר אנושי לחלוטין.

השיר הבא הוא אולי הפופי ביותר באלבום. Lemon Eyes היה יכול להפוך בקלות ללהיט, אבל כשמקשיבים לו מקרוב מגלים שהוא מסתיר בתוכו יותר מלחן שנדבק לראש. לא ברור לחלוטין על מי ומה הוא, אבל מבינים שמאיירס שרה למישהו שקרוב אליה, וזה שוב מעורר את יצר הסקרנות שרוצה לשמוע עוד.

שני השירים הבאים, Make a Shadow ו-The Morning After, הופיעו באי.פי האחרון של מאיירס. הראשון הוא אחד השירים הכי טובים שהיא הוציאה בעיניי, ולכן שמחתי לראות אותו מופיע שוב באלבום, לטובת המאזינים החדשים. השני הוא שיר אקוסטי יפה וכואב, ששוב קשה להבין עד הסוף. "How you look like my daughter, it's burned in my mind", שרה מאיירס, ומשאירה את המאזין מבולבל. הרי אין לה בת. האם היא שרה מנקודת המבט שלה בכלל? ואם כן, למי? אולי לבת שיכולה היתה להיות לה?

וכך, מיד אחרי העצב הגדול הזה, מגיע השיר האחרון באלבום. אחרי כל הכאב שמאיירס הטיחה בנו בשירים הקודמים, השיר Feather דווקא מבטא איזושהי תקווה גדולה, ובכך מהווה סיום מושלם לאלבום. מעבר לכך הוא מעולה גם מוזיקלית, עם עוד סולו גיטרה, אחד מני רבים שמפוזרים בעדינות לאורך האלבום. גם בשיר הזה מאיירס מתייחסת לעצמה, מפצירה בעצמה לקום ולנער את הנוצות ואת הכנפיים השבורות, לעוף ולהרגיש חופשייה שוב. וכשהיא שרה לעצמה ברצון ובאופטימיות גדולה כזאת, אני רק מקווה שהיא מאמינה לעצמה. שתמשיך לכתוב ולהלחין עבורנו ועבור עצמה מוזיקה שמשחררת אותה, שמאפשרת לה לפתוח את כל הנושאים הכואבים האלה, גם אם רק לכדי הצצה.