כשהחרב והמתח רוקדים טנגו – פוטוטקסיס בבארבי (הופעה)

ההופעה של פוטוטקסיס התקיימה בצמוד ליום הבחירות, ברחובות התל אביביים שררה אווירה עצובה משהו, כאילו מישהו קם בבוקר וכיבה את את שמחת החיים. בבארבי, לעומת זאת, הדברים נראו אחרת – נראה היה שמשהו טוב עומד לקרות. מתח נעים נע באוויר, של שניות לפני נשיקה ראשונה, או בוקר של טיול ארוך במיוחד למקום שמעולם לא היית בו.

פוטוטקסיס (יעל פלדינגר – גיטרה ושירה, איתי צוק – קלידים ומחשב, אלכס רוטמן – תופים, ניר בלום – בס, נטע כהן שני – צ'לו ויעל גבע – חצוצרה) ידעו לקחת את המתח הזה ולשחק איתו, מקטינים ומגדילים כאוות נפשם, מתמסרים בו, תופסים אותו ומשחררים בבת אחת.

זה התחיל עם Seen My Faith מתוך אלבומם השני אשר הוסיף למתח גם את קול זמרת – הבארים – עוד שנייה יהיה פה רצח של יעל פלדינגר בתפקיד הסכין. השניים רקדו זה עם זו, נוגעים לא נוגעים האחד בשנייה, נותנים לנו לחשוב כי עוד שנייה המתח יחתך למליוני חלקים וכי ידה של הסכין תצא על העליונה.

אך לא כך היה הדבר, ריקוד הסכינים הזה המשיך גם אל עבר Red, שיר מתוך האלבום השלישי אשר זכה גם לקליפ יפהפה וגרם לי לתהות האם הכל תוכנן מראש. כנראה שכן, פוטוטקסיס ידעו היטב איזו אווירה הם מעוניינים ליצור. המתח, כך הסתבר, הוא עבודת יד ולב, מהסוג הנחשב ליצירת אמנות – כזו שסבתא תתלה על הקיר ותכריח אותך להסתכל ותספר כל פעם מחדש איך עשו לה את זה בהזמנה מיוחדת ואיך ההיא שהכינה את זה כמעט קיפחה את חייה במהלך טיפוס על איזה הר בחיפוש אחר החומרים המתאימים ליצירה.

השירים חוברו זה לזה במלאכת מחשבת לכדי דימוי מוזיקלי של ארץ ישראל – הייתה בהופעה הזו הזדדקקות של נופים, צלילים ותחושות. מערבולת מוזיקלית אשר מושכת את כולנו אל תוך העולם הסודי של התווים והצלילים. זה שבו הכל נמדד באוקטבות ותינוק הוא לא תינוק באם אינו יודע לנגן את יונתן הקטן ברגע שיצא מבטן אמו.

השירים שבאו לאחר מכן – Toast, Naked, וPretty Ugly (כולם מתוך אלבומים קודמים), זכו לביצועים חדשים, מהודקים יותר, מעניינים יותר ובוגרים יותר. הם הפכו אנושיים והשתלבו היטב בינות לכל הרוקדים בקדמת הבמה. אך אלו לא הלכו לישון כשנגמרו, להפך – הם צורפו לחבריהם ולכלי הנגינה, אפשר היה לשמוע אותם מבעד לקולה של פלדינגר, הם שיחקו תופסת את הצ'לו של נטע כהן שני ומשכו בצמות של השירים אשר באו אחריהם.

במהלך הערב, אירחו פוטוטקסיס גם את עוזי פיינרמן רמירז, אשר הביא במתנה בלוז וזקן שהתאימו כמו כפפה לקולה של פלדינגר. רמירז הביא עמו את Blossom, הוא החל לנגן מיד ובלי הרבה הקדמות ופוטקסיס יצרו בשבילו את האגרטל המתאים, מחסרים ממנו כל פעם חלק אחר כדי שחלילה לא יחולו עליו אי אילו גדרות.

ההופעה המשיכה אל עבר אירוח נוסף, הפעם היה זה חמי רודנר, ציפיתי לראות הבחור ההוא מזהו – זה, קיבלתי במקומו איש בשנות הארבעים לחייו עם שיער ארוך וקול קצת יותר נמוך. כנראה שהזמן עובר גם למוזיקאים. השניים ביצעו יחד את Into Your arms של ניק קייב שהתחבר לרק בשביל לקבל חיבוק והוכיח סופית את הטענה כי מדובר בלהקה בעלת רגישות עצומה לצלילים, מילים ובני אדם.

אחריו שרו יחד את Women, אחד השירים האהובים עליי באלבום – יש בו אינטימיות המאיימת להתפוצץ ולגלות לך מחדש את העולם כולו. הוא כמו לצאת מהצגה ממש טובה ולגלות שהירוק היום ירוק מאד והאפור גם הוא אפור מאד וכי הכל חד כל כך פתאום, אפילו הציורים על השלטים בדרך הביתה – כל כך חדים עד שאפשר לתת יד להוא מ"זהירות ילדים בדרך" ולגלות שילד – הוא כבר ממש לא.

ההופעה התקרבה לסופה, שנייה לפני שפוטוטקסיס ירדו מהבמה הם ביצעו קאבר לשירו של פרינס When Doves Cry אשר נמצא גם הוא באלבום האחרון. בניגוד למקור, הקאבר קיבל תפנית אפלה ומינית משהו והחזיר את מחול הסכינים והמתחים למרכז הבמה.

בלי ששמנו לב ההופעה נגמרה, שני השירים האחרונים שבוצעו – Butcher man ו Romes of Stone, השאירו אותי עם טעם של עוד. כשיצאתי מהבארבי, הסכין חתכה באחת את המתח והכניסה את העולם החיצון אל תוך ההופעה, פתאום ישראל של אחרי הבחירות לא נראתה איומה כל כך, אבל את זה, ימים יגידו. (צילום: גוון גברעם)