פי ג'יי הארווי – The Hope Six Demolition Project (אלבום)

“I took a plane to a foreign land, and said “I’ll write down what I find””

פי ג'יי הארווי שרה את המשפט הזה באמצע האלבום החדש שלה, ונדמה שהוא מבטא היטב את שיטת העבודה שלה ב-The Hope Six Demolition Project. ב-2011, יחד עם הצלם שיימוס מרפי, הארווי יצאה למספר טיולים בקוסובו, אפגניסטן בוושינגטון די.סי. השניים סיירו בארצות וערים הרוסות מעוני ומלחמה ותיעדו את מה שראו. המסע הזה הניב ספר שירים וצילום שיתופי, סרט שטרם יצא, ואת האלבום הכל-כך מצופה של הארווי. האם הציפייה השתלמה?

The Hope Six Demolition Project הוקלט כחלק מאינסטלציה אמנותית בלונדון. פירוש הדבר הוא ששם יכלו מבקרים לצפות דרך מראה חד כיוונית בהארווי וצוותה, לרבות השותפים ארוכי השנים ג'ון פריש והמפיק Flood, מביאים את ההתרשמויות של הארווי מהצד ההרסני של האנושות להגשמה מוזיקלית. כפי שודאי ניכר היה דרך המראה הזו, האנושות המתפוררת לא זרה לה.

לאורך הקריירה שלה הקפידה פי ג'יי הארווי לחקור את הפינות הנסתרות והאפלות של נשמתה. המוזיקה שלה מחוספסת וענוגה בו זמנית; קולה מזמין בלחישה או תובע התייחסות בצרחה. Let England Shake מ-2011 לקח אותה לכיוונים פוליטיים, ובחן את ההיסטוריה העקובה מדם של ארץ מולדתה לצד ההשלמה והפיוס של הארווי עם האומה שלה. בהיותה חלק מהעם, יכלה הארווי לבחון במבט מפוכח את אנגליה, על כל הפגמים שלה, והצליחה לגרום למאזינים להזדהות עם המאבקים של מולדתה. אלא שאת האיכויות האלה לא מצליחה הארווי להחיל על הנושאים הגאו-פוליטיים הרחבים בהם היא מבקשת לעסוק בסיבוב הזה, והציפיות בנוגע לאלבום החדש סובלות, משום כך, מהיענות מפוקפקת.

מרגעי הפתיחה של האלבום הארווי מעדיפה גישת כתיבה תיעודית ומשתפת את המאזינים במה שראתה, אך רק לעתים נדירות היא מצליחה ללוות את המראות בערך המוסף ואולי העיקרי: הרושם שהם הותירו עליה.

שיר הפתיחה, "The Community of Hope", לוקח אותנו לסיור דרך אחת השכונות העניות של וושינגטון. הארווי מתארת את סביבתה בפרטי-פרטים קשים אבל פוסחת על המאמץ להבין איך התושבים מרגישים כלפי סביבתם. תשומת הלב לפרטים על חשבון התרשמויות רגשיות הולכת וחוזרת לאורך כל האלבום, כגון ב-"Medicinals" בו הארווי מתארת אישה הומלסית שותה אלכוהול מתוך שקית נייר ללא כל קשר למה שהביא אותה למצב הזה, תחושותיה של האישה או של הארווי או אפילו של המאזין עצמו.

האטימות הזאת גרמה למנהיגי הקהילה בוושינגטון להאשים את הארווי בחוסר חשיבות ולכנות את השיר "סתמי", דבר מובן כשהרושם היחיד שנותר על המאזין הוא שהמקום הוא "shit hole" מלא בג'אנקיז זומבים ולא בבני אדם אמיתיים. מבחינה מוזיקלית השיר הוא דווקא אחד הטובים באלבום, והתוצאה מצערת. מדובר בשיר רוק הדוק שמזכיר את הרוק האמריקני של אחת מיצירות המופת שלה, Stories from the CIty, Stories from the Sea: בועט באנרגיה של יושרה, בעל פזמון קליט וקודה שמלאה בתקווה מחד אך נגועה בספקות מאידך.

הסאונד שמייצג את האלבום הוא בהיר ורעוע, כזה שמזכיר את עבודתה המוקדמת, ומנוגד לריוורב ה-HD של אלבומה הקודם, Let England Shake. גיטרות מתפוצצות וסקסופונים צופרים ממלאים את-"The Ministry of Defence" המיליטריסטי, ואילו הפזמון של "Near the Memorials to Vietnam and Lincoln" הוא רק גיטרה אקוסטית ומזמור שיותר מתאים להפגנה מאשר לרוק'נ'רול. לא תמצאו באלבום רגעים נשגבים ושמימיים של סמיכות כמו הסימפול של "Blood and Fire" ב-"Written on the Forehead" ; Let England Shake. במקומם מסמפלת הפעם הארווי את ג'ון לי הוקר ("Ministry of Social Affair")  ושירים אפרו-אמריקנים מסורתיים ("River Anacostia" העגום) כדי להדהד באמצעותם מאבק עתיק למען שלום וצדק.

האלבום צובר תאוצה לקראת קרשנדו בשיא האפי "The Wheel" וברגיעה הקודרת של "Dollar, Dollar." טיול בלונה פארק נטוש בקוסובו והמחזה של מתקנים הרוסים איפה שפעם ילדים שיחקו היוו השראה להארווי. השיר עוסק במעגל אינסופי של מלחמה ומוות ומבוטא על ידי מחיאות כפיים בלתי פוסקות, גיטרות נושכות ופזמון מצמרר הנזכר באלפי הרוגים נשכחים ועולם במצב מתמיד של אנטרופיה. בניגוד לספציפיות היתר של "Community of Hope" שמנתקת את הקשר בין המאזין למאורע, "The Wheel" נוגע בזכות האוניברסליות שלו; הילדים המתים שהארווי שרה עליהם יכולים להיות בקוסובו, באפגניסטן או ישראל. רק בפינאלה "Dollar, Dollar" הארווי שמה את עצמה, ודרכה את המאזין, בתוך הסצינה ממש. ילד דופק על חלון מכוניתה ומתחנן לנדבה, אבל המכונית נוסעת והארווי לא מספיקה להגיב. התחושה שמתפשטת היא של חוסר אונים גמור מול עולם בוכה, על רקע צלילי סקסופון עגום.

עם צאתו של The Hope Six Demolition Project, הוטחה בהארווי ביקורת על שהיא תיירת עוני, כזו שמתפלשת קצת בזוהמה ומנצלת כעבור רגע את הפריווילגיה שלה לחזור הביתה. כמאזינים, אנחנו שותפים לפרדוקס הזה – אנחנו רואים את מה שהארווי ראתה ושרטטה לנו בפרטי פרטים, מהנהנים באמפתיה וממשיכים לאלבום הבא בפלייליסט. רק עם סופו של האלבום ושל "Dollar, Dollar" שחותם אותו נדמה שניתן להפנים, באמת, את ההתרחשות הכאובה שרוב האלבום מצליח רק להקיף.