שירים של אמונה ומסירות – Wovenhand בבארבי (הופעה)

יש אתגר בלכתוב על הופעה שלא מרגישה כמו עוד הופעה, וכמעט גורמת למילה הזו להתרוקן מתוכן. למרות ש-Wovenhand עמדו וניגנו על במה בפורמט מוכר לכאורה של רוקנרול, אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה ששום דבר לא הכין אותי לסוג כזה של חוויה.

הגעתי לבארבי עם ידע מועט יחסית על פועלו של דיוויד יוג'ין אדוארדס וחבורתו, שהתבסס בעיקר על הספיישל של אורי זר אביב ברדיו הקצה. באופן כמעט מיידי נוצר אצלי חיבור חזק למוזיקה שלהם' כאילו הקול של אדוארדס היה שם תמיד, מתחת לעור, רק חיכה שאגלה אותו. ברגע שהקשרים האלה נוצרים ברור שאסור להתעלם מהם. אחרי הופעות קודמות שהפכו לאגדה ודימוי מלא מסתורין אני מצפה להיות מופתעת, אבל לא ברור לי עד כמה.

זה מתחיל במופע חימום. דני דורצ'ין הוא one man band, כלומר מולטי אינסטרומנטליסט שמתפעל בו זמנית תופים, גיטרה, מפוחית ושירה, ושר בלוז. וגם האסתטיקה שלו היא של בלוז: יש משהו לא מתיימר ופשוט בחזות שלו, למרות הקונסטרוקציה המפוארת אותה הוא מתפעל. הרגע היפה ביותר בהופעה הקצרה היא הבלדה To the Mountains: הקול של דורצ'ין נשמע כאילו הגיע מעבר לנהר כלשהו, מקום שזר לנו לחלוטין, אבל הוא יהיה שם לנצח.

ואז ההרכב עולה ומתחיל השיר הראשון, In the Temple. זה מתחיל בתיפוף: הכל אצל Wovenhand קשור בקצב, בתופי סערה, מאה פרשים ששועטים אל הבארבי. הוא תופס אותי בבטן, הרגליים שלי נהיות חלשות, התופים מפרקים אותי, אני לא מבינה מה קורה.

אדוארדס לובש חולצה מכופתרת וצמודה וצלב בגודל של בית. את הכובע שלו מעטרת נוצה שהוא מחליק בגינונים מוגזמים, מבויימים, כמעט קאמפיים בכל כמה שירים, כאילו כדי להזכיר לנו שאנחנו במופע רוקנרול. הגוף שלו מתעוות בתוך עצמו, הידיים מתעקלות למעלה, הזרועות מונפות ויורדות והעיניים מרפרפות כמו בהיפנוזה. נראה כאילו הוא מתקשר עם רוח, או מדבר בשפת סימנים עתיקה. (מעט בדומה לשפת הסימנים בה הוא משתמש בתקשורת עם הילד שלו בסרט The Preacher) לרגעים הוא מטיף מזרה אימה באוהל לבן גדול באמצע שום מקום, העיניים הקטנות שלו משוטטות וסוקרות את הקהל.

ואדוארדס הוא לא היחיד. כל אחד מחברי הלהקה נמצא באופן טוטאלי בתוך הטקס. צ'אק פרנץ', הגיטריסט, מזיע בחולצה של שעלת נפוצה מתחת לג'קט ג'ינס חתוך, הזיעה שלו נזרקת עם השיער השחור קדימה ואחורה באגרסיביות. המתופף אורדי גאריסון לא לוקח שבויים, ועם סטאפ מרשים במיוחד מחלץ מהסט שלו צלילים גדולים ורחבים.  וכל זה בלי להגיד פעם אחת "שלום תל אביב" וכל הבולשיט, נחסכו מאיתנו המניירות המשעממות, אין בזה צורך ואין לכך זמן. והקהל, כאמור, מלא ביראת כבוד: מעולם לא שמעתי את הבארבי כל כך שקט בין השירים, ואני תוהה אם זה מתוך חשש להפריע לכישוף, או שאולי אני לא היחידה שנמצאת בהלם מוחלט.

ב-Maize, תפילה שמתערבלת וממלאת את הבארבי בחום, אני עוצמת עיניים, ואני שוב בטקס האינדיאני בוונקובר עם הבחורה הבלונדינית ששרה בשפה שאני לא מכירה ומתופפת בתוף גדול, ויש לה קול אחד שיש בתוכו עשרות, ובתוך הקול של אדוארדס יש מדבר ויש מרחבים, מהסוג שאפשר לחוות רק לבד.

כשמסתיים הביצוע ל-Masonic Youth כבר ברור לי שזו אחת מההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם, והידיעה הזו לא מרפה ממני. אווירת הוודו מגיעה לשיאה ב-Obdurate Obscura, שיר כבד ואגרסיבי יותר מהאחרים. ואני חושבת שבטח ככה מרגישים אנשים שהולכים למסיבות טראנס: אני מרגישה את התודעה שלי מתנתקת מהגוף.

אחרי ביצוע מסעיר ל Field of Hedon הלהקה יורדת מהבמה אבל התופים ממשיכים לרעום: עוד לא תם הטקס. הם חוזרים לצלילי מוזיקה שבטית להדרן של שלושה שירים שמתחיל עם Glistening Black וממשיך עם Salome – מוזיקה של היסטוריה עתיקה, מהסוג שאפשר לשמוע אם מצמידים את הראש לאדמה לאורך הרבה זמן, מהסוג שהוא מורכב ובו זמנית פשוט, מבוסס על הרבה דברים מוכרים אבל מוגש בצורה כזו שזה לא דומה לשומדבר ששמעת.

ההופעה נחתמת עם Good Shepherd. אני יוצאת מההופעה מבולבלת, בדיסאוריינטציה, עם סחרחורת, ובעיקר מאד מאושרת. מישהו אמר לי פעם שמוסיקה היא הדת שלי. עכשיו אני רואה את זה יותר מבעבר: כבר שנים שאני חברה בכנסייה של ניקייב, מאמינה בשמאניזם של פטי סמית' ומוכנה לצעוד על להבות בשביל קייט בוש. בזכות ההופעה הזו הצטרפתי גם לעדת מאמיני Wovenhand. (צילום: MuperPhoto)