עמית ארז – איפה אנחנו (ביקורת אלבום)

בואו נדבר על האלבום החדש של עמית ארז. נדבר כי גם אחרי שלוש האזנות רצופות לשם כתיבת הביקורת הזאת, אני לא מצליח לעשות לעצמי סדר בראש. כמה רעיונות, כמה שפע, כמה עצב מצליח ארז ליצוק לתוך רבע שעה בלבד.

קודם כל, העברית. היא לא זרה לארז – בתחילת הדרך התנסה בה לא מעט. אך ב-15 (לפחות) השנים שעברו מאז, התרגלנו לאנגלית. המעבר מותיר רושם ראשוני חד במאזין המנוסה, הרגיל לשפה הזרה בפיו של אחד מבכירי הסינגר סונגרייטרים ברוק (ולא פחות מכך הפולק) הישראלי החדש. ההאזנה מרתקת, בעיקר כשמתחוור: ארז בעברית נשמע, ובכן, דומה להפליא לאביב גפן.

זאת השוואה לא הוגנת בבסיסה, כמובן, אך אערוך אותה בכל זאת. לא משנה מה דעתכם עליו, גפן הוא מהדמויות המסעירות של הרוק המקומי לדורותיו. היחוס המשפחתי, הפרסונה, האיפור ורצח רבין – כל אלה ואחרים הפכו אותו למשפיע על הרוק העברי ועל הדור החדש, שגדל במידה רבה על הטקסטים שלו ועל תחושת הזעם, יותר משרבים היו רוצים להודות.

אלף אלפי הבדלות, אין ב״איפה אנחנו״ יותר מקמצוץ מהמלודרמה הגפנית. גם שרידי חשיבות עצמית לא נמצאו בחיפוש קפדני. מה שכן יש הוא הרגש. גם באנגלית מפליא ארז להתבטא. כמו גדולים וטובים לפניו (עצם הההשוואה עצמה ודאי מתיש את מושא שורות אלה וסליחתי נתונה עימו), ארז הוא מבצע סוחף מאין כמוהו. אבל בעברית העוצמות מתחדדות. כמו גפן של אז (ולא הגרסה הבכיינית והזועפת של ימינו), ארז צועק, כי הפסדנו, וכבר לא נחגוג.

גם שם האלבום, אולי יותר מכל דבר אחר, מעיד על תמת החיפוש, האובדן והמציאה. איפה אנחנו, בלי סימן השאלה המתבקש, היא שאלה כמעט טרגית. בוודאי שאין משמעות אחת בטקסט הזה, כמו ברוב השמות הטובים, אבל הטון המלנכולי, הדרמטי, ברור. כמו קינה, עמית ארז מסמן את חצייה הראשון של אחת השאלות הגדולות של דורנו – איפה אנחנו, ולאן הולכים מכאן?

לגופם של שירים, חמישה בסה״כ, קשה להתייחס. ההאזנה מזכירה נסיעת רכבת אקספרס – רק עלית, וכבר מודיע הקרוז שהרכבת נכנסת לרציף התחנה אחרונה. איפה היית ומה חלמת כל הדרך, אין איש יודע. ״אם לא תתני אהבתך״ פותח את האלבום ומהווה שליש מאורכו, ומציג את ארז כמאהב שננטש, שמחפש דרכו חזרה לאהובתו. ניכר שפרידתם, זמנית או קבועה, הותירה בו רושם עז והוא אינו יודע כיצד ימשיך.

קיבוץ גלויות (2:51) מעמת את המאזין עם עיבתו הצפויה של ארז את תל אביב. הוא ימריא בקרוב לחפש את המשך דרכו, אישית ומקצועית, בחופה המערבי של ארצות הברית. אם זאת מכתב הפרידה שלו (״אני נוסע, בפעם המאה״ – קיבוץ גלויות), אני מאחל לכל אחד ממוזיקאי ארצנו הקטנטנות לעזוב לניכר.

ואכן, עמית ארז חוקר ב״איפה אנחנו״ את תמות המסע יותר מבעבר, אף שהן לא זרות לו, בקריירת הסולו ובהרכב שהקים, הסיקרט סי (על אלבומם המצויין כבר כתבתי בעבר), הפעם, באופן טבעי, הן דומיננטיות במיוחד. בשיר השלישי, ״נחיתות אונס״ (2:46), הוא מציג תמונה אופטימית אך מפוקחת של קשיי המהגר. זה ניסיון של מי שכבר טעם, במקרה של ארז כשגר בהולנד, את טעמה המר של הבדידות המתלווה לזרות. גם מוזיקלית, הניואנסים ברורים: הדממה אומרת יותר ממילים רבים.

ב״ערב נייר ומספריים״ (2:30) ארז בועט. מדובר באחד הטקסטים הטובים שלו לאורך הדרך, וההפקה המוזיקלית המוקפדת והעמוסה (שמזכירה יותר את חומרי הסיקרט סי ואטליז מאשר את קריירת הסולו) לא מחביאה זאת. זה שיר שבקונסטלציה אחרת היה מבריק דרכו לפלייליסט גלגל״צ או לסצינת סקס מדוברת בסרט ישראלי שובר שורות. בקיצור, מדובר בהמנון.

את ״איפה אנחנו״ מסיים ארז ב״שחפים״ (1:43), הקלטה ביטית שלוקחת, לכאורה, צעד אחורה מהכנות הפרסונלית המייסרת של האלבום, שבוטה בכל קנה מידה, גם לעומת הקטלוג של ארז שלא ידוע בסגולת הבושה. אבל ב1:43 מדובר באאוטרו חד, חידתי, שמאלץ את המאזין להתעמק שוב, באלבום, כמו במעגל. מלכוד.

״איפה אנחנו״ הוא פסגת היצירה המפוספסת של ארז. הטעימה המרירה הזאת מעולמו החלופי של מי שבחר להיות אזרח העולם במקום להפוך לגיבור גיטרה מקומי, ועכשיו משלים, הלכה למעשה, את הבחירה שעשה. קשה לדמיין מה הייתה מביאה לנו קריירה חלופית כזאת, ואם היינו יודעים לסנן את ארז מכל הרעש שמשוחרר פה לאוזניים כל הזמן. אני נוטה להאמין שכן. האכזבה מייסרת. אם ב-15 דקות ארז הפליא ליצור את אחד האלבומים המקומיים הטובים של השנים האחרונות, מה יכל היה לעשות בשעה.

אני מקווה שעמית ארז יצליח בחו״ל בצורה שעוד ידובר בה בספרי ההיסטוריה שלנו. לא אמנחס, אך אני אופטימי. ניכר שיש לו עוד הרבה מה להציע. אני מקווה שבאמריקה, בניגוד לישראל, ידעו לאחוז בו בשתי הידיים, חזק חזק, ולא להרפות.

״איפה אנחנו״ שוחרר בלייבל סוס. הוא זמין לרכישה דיגיטלית בלבד, כאן. (צילום: דוד פרל, מהבלוג המעולה Pearls)