ועדת חריגים באוזןבר (הופעה)

לא הרבה אנשים יודעים מה זה שוגייז. מסתבר שגם לא מעט אנשים ששומעים שוגייז לא באמת יודעים מה זה. ככה לפחות גיליתי מהתלחשויות הקהל ביום חמישי האחרון, בהופעה של שלישיית השוגייז הישראלית המצליחה אי פעם: יובל הרינג, דן בלוך ויובל גוטמן, הלוא הם "ועדת חריגים".

אז סקירה קצרה לטובת הזוג המתלחשש שהסתיר לי בהופעה – קודם כל לא, לא מדובר בנעליים לגייז. השוגייז הוא ז'אנר מוזיקלי שמכיל צלילים שחוזרים על עצמם לצד נגיעות דיסטורשניות עמוקות, שיוצרים ערבוב מוזיקלי חלומי ומרחף שלא מתמקד בשירה עצמה. העיסוק בפאדלים שגורם לאמנים להראות כמי שבוהים בנעליים במהלך כל ההופעה, הוא מה שהוביל לשם של הז'אנר. השוגייז מכיל מגוון רחב של סגנונות והלהקה שהכי מזוהה איתו היא מיי בלאנדי וולנטיין. בארץ הז'אנר לא ממש נפוץ. למען האמת, מלבד להקת חריגים, אני לא מכירה עוד להקה שמגדירה את עצמה ככזו.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ועדת חריגים מופיעים בלייב וחיכיתי להופעה הזו בערך אלף שנה. אחרי שפספסתי את ההופעה הקודמת, הם טסו להם לטור בארה"ב, הופיעו בפרימוורה, ונדמה שעשו הכול רק לא לגרום לי לאושר קטן ולהופיע פה.

להקת החימום היו Document, הרכב פוסט פאנק של שני גיטריסטים, בסיסט שהוא גם זמר, מתופף וסולן. הם עולים לבמה, מעט מסתבכים עם הסאונד, ניר בן יעקב, סולן הלהקה, מציג את הנפשות הפועלות והם מתחילים לתת בראש. דוקיומנט ניגנו בערך 5-6 שירים, אבל הפסקתי לספור בשלב מסוים כי הייתי עסוקה מדי בליהנות. אני זוכרת במיוחד את "Where you are" ו-"Weeks", שגרמו לי בעיקר לרצות להגיע כבר הביתה ולהאזין לEP. משהו באדישות של ניר בזמן שהוא שר, בתחושה כאילו מדובר במקצוענים שעושים את מה שהם עושים חזק כבר כמה שנים, בנוסף ליכולות מעולות גם בלייב, גרמו לי להתלהב מהם כמו ילדה קטנה. חוץ מזה, קשה היה להתעלם מהדמיון הוויזואלי בין בן יעקב למיילס קיין (אקס The Last Shadow Puppets, פרויקט הצד של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז). מי אמר בריטניה ולא קיבל.

בן יעקב מכריז על השיר ״הכי שוגייז שלנו היום״ והם מתחילים לבצע את "Basic" (זה עם הקליפ). מה שהוא לטענתם השיר השקט שלהם הופך לרגע מהפנט כשהאורות נחלשים, בן יעקב יורד מהבמה ומבצע את רוב השיר בתוך הקהל ובלי שאני מספיקה למצמץ כל הקהל מולי הופך לזוגות דביקים. ואז הוא עולה לבמה והם ממשיכים לתת בראש. תודה לאל. שהם יורדים אני מדביקה על החולצה בגאווה את מדבקת הדוקומנט שקיבלתי בכניסה, ירדן אלבוחר (אקא יונדר) מתקלטת ברקע את the jesus and mary chain ועצם הנוכחות שלה בעמדת הדיג'יי כבר מבטיחה ערב מוצלח.

החריגים מתחילים לטפטף לבמה, קצת מסדרים, קצת מעשנים, אני מסתכלת עליהם ומתחילה להתרגש וקצת בא לי לקרוא באותו רגע עוד אחד מאותם הסטטוסים באורך הגלות של יובל הרינג בפייסבוק, על הרגע הזה של לפני הופעה. באיחור אופנתי הם מתחילים לנגן, וזו גם בערך השנייה האחרונה שרואים ליובל את הפנים לפני שהשיער מכסה אותן לכל שאר ההופעה. דן בלוך עם משקפי שמש ויובל גוטמן באדישות על התופים. שוגייז אמיתיים.

הם פותחים עם "אודיסאה", רצועת הפתיחה ב״העולם אבד מזמן״ המופתי שלהם, ואני נדהמת מחדש איך שיר שמנבא את הפצצה הגרעינית שתהרוג את כולנו יכול להיות כזה רומנטי ומרגש. הסאונד מעולה ומדגיש את איכות השיר, שכמו מרבית הביצועים נהנה מאווירה רוקיסטית ובועטת מעט יותר מבאלבום. בהחלט, החריגים הגיעו לתת עבודה. הם ממשיכים עם "קיץ", שיר מהאלבום החדש, ואז מנגנים את "העולם אבד מזמן" שגורם לי לרצות שהאוזןבר יהיה ריק ואוכל פשוט לרקוד בכל החלל, או סתם להרהר לעצמי שלמי אכפת אם אין מחר, העיקר שעכשיו אני שם.

אחרי זה הם ממשיכים לעבר "אין נחמה לדועכים", שהקליפ שלו הוא בערך הדבר היחיד הטוב שיצא אי פעם מהדיזנגוף סנטר (שכנראה באמת עדיף שיקרוס אל עצמו). השיר הזה תמיד קצת מעציב אותי ומעלה אצלי תהיות על החיים, אבל רגע לפניי שאני שוקעת במחשבות עגמומיות הם מנגנים את "זה בסדר לפחד" שהוא כנראה אחד השירים האהובים עליי מהאלבום. כיף לי.

מיד אחר כך מגיע "מכשפות", שהוא השיר שסוגר את האלבום ואחד השירים עם המלודיות היותר נעימות, חלומיות וחודרות. משם ממשיכים ל"קצף על המים" הבועט והאנשים בבארבי לגמרי בעניין. חייבת לציין שהקהל שהגיע היה מאד מגוון – מילדודס (כל הכבוד לכם, בזמן שהחברים שלכם שומעים את מיילי סיירוס אתם פה, אולי עוד ייצא מכם משהו) ועד חבר'ה נורא מבוגרים, מה שיצר תחושה נורא יפה. במקום מוזיקת כאן ועכשיו, משהו שמזכיר נצחיות.

הם ממשיכים עם "הרדום מוכרח להתעורר", שיר מהאלבום החדש. הרינג מספר שהוא כתב אותו בוקר אחד מוקדם, מהקושי היומיומי הזה של לקום לעבודה. זו בדיוק הגישה של ועדת חריגים שאני כל כך אוהבת – היום אני מופיע בפרימוורה בברצלונה, מחר אני חוזר לדירת חדר וחצי בת"א וקם לעבודה בהייטק. אלו הם חייהם של להקת רוק תל אביבית. יום אחד זה סבבה ולמחרת זה מבאס. משהו בנגישות הזאת של הלהקה, במילים שפשוט מבטאות את מה שרובנו כנראה מרגישים ובגישה הלא מתנשאת גורם לי לאהוב אותם יותר.

יובל מדליק סיגריה ומכריז על שיר אחרון. הוא מזמין את יורם גור מ"פלסטיק ונוס" לבמה לשיר את "הכול זרם ביחד" של מלכה שפיגל, אחד השירים הישראלים המתוקים והכיפיים בעיני וכל כך מהנה היה לשמוע אותו בגרסת הרוק של החריגים. לגמרי זרם ביחד. ההופעה מסתיימת ומשאירה אותי מלאה באהבה לועדת חריגים. אולי זו העובדה שהם קצת דומים למוזיקה שיש פה, אבל הרבה יותר שונים. אולי הם פשוט לא מרגישים לי כמו ילדים קטנים מתלהבים וזמניים. אולי זה השילוב של המלודיות המרחפות והצלילים החלומיים עם המילים של השירים שפשוט עושים את העבודה על הלב שלי. לא משנה מה זה, אני נהניתי. עכשיו אסבול עד שהם יסיימו את הטור הנוסף בארה"ב ויחזרו להופיע שוב בארץ. מחכים לכם פה. (צילום: אריאל עפרון)