Viet Cong – Viet Cong (ביקורת אלבום)

חורף, מחשבות אפלות, מורבידיות, כוויות, מלחמה קרה. אלה הקונוטציות המידיות שלי מאלבום הבכורה ה-self titled המעולה של Viet Cong. הם קנדים, ובוא'נה – הקנדים האלה פשוט מולידים מוזיקאים מעולים. די להסתכל בדוגמאות עדכניות כמו ארקייד פייר, באהמאס, Alvvays ועוד ועוד. אולי אסתבך מלהגיד את זה, אבל במובנים של יצוא מוזיקלי קנדה הפכה למתחרה ראויה לרוק של ברוקלין, ולא פחות מוצלחת מלונדון, שתמיד אפשר לסמוך עליה.

חיכיתי לאלבום כזה הרבה זמן, מאז ששמעתי את הסינגל המצוין Continental Shelf שהם שחררו בשנה שעברה. הם נוסדו ב-2012, אבל בחומרים הראשונים משהו עדיין לא היה בשל. השינוי המיוחל הגיע בסופו של דבר, כאמור, בקונטיננטל שלף. לא משנה מה עשיתי, השיר שלא יצא לי מהראש. מדובר בשילוב ואיזון בין דיסטורשן, לו-פיי ומלודיה מעולה. משהו במילים המיוחדות בשיר רדף אותי, כמו השורה הנהדרת ההיא מהפזמון, שהדהדה לי זמן רב בראש – "Fingertips in the fountain fondle liquid gold".

האלבום נפתח עם Newspaper Spoons, שמיד מעביר את המאזין לספרה אחרת. אין פה אינטרו, אין משחקים, ישר הארד קור לפנים והרגשה של סופת ברקים ורעמים. השירה של מט פלגל, הסולן + בסיסט, אסרטיבית, והיא מתואמת לאורך כל האלבום עם הלהקה, כשהתיפוף המצוין של מיק וואלס בולט במיוחד. המשמעויות מאחורי המילים מסתוריות. האלבום בסך הכל קצר יחסית, שבעה שירים, אבל כולם מאוד כבדים, מלאים ואינטנסיביים. אין להם זמן לבולשיט.

ויאט קונג היא סוג של גלגול מחדש ואפל יותר של להקת הרוק ז"ל Women, ששניים מחבריה משתייכים לויאט קונג. חוץ מזה שהחומרים של וומן שוחררו עם קאוור ארט מהמם ואסתטי להפליא, הם עשו מוזיקה מצויינת וכמעט לא מדוברת, שנשארה לצערי זמן רב מתחת לראדר. בסופו של דבר, דברים רעים עברו על להקת האם. הם רבו והלכו מכות על הבמה בהופעה האחרונה שלהם, וזה עוד בקטנה לאור זה שהגיטריסט של ווימן, כריסטופר רימר, מת מנסיבות שלא פורסמו, בגיל 26 בלבד. לא היה פשוט. מומלץ לשמוע את ווימן מפרקים ובונים מחדש בעדינות מוזיקה שמזכירה באיזשהו מקום (ובמימד הטרגדיה) את Joy Division האגדיים, בגרסת דור ה-Y.

לפעמים כשמכירים את אמא ואבא מבינים הרבה יותר טוב למה יצאו ככה הילדים. עטיפת האלבום (המהממת, כבר אמרתי?) של אלבום הבכורה של ווימן מוכיחה שכבר אז הם היו שקועים בתרבות האסייתית הקולקטיביסטית (מלא אנשים שחורי שיער מתעמלים בצורה זהה במגרש ענקי ובתיאום מושלם). זה מסביר את הבחירה בשם ויאט קונג, כינוי לקומוניסטים הויאטנמים, שנלחמו באמריקאים במלחמת ויאטנם.

יש הפתעה בשיר הלפני אחרון של האלבום. Silhouttes הוא השיר הכי כיפי של ויאט קונג בזכות הנגיעות הרטרואיות שמשולבות בו, למרות שאי אפשר באמת לדבר על ויאט קונג וכיף בנשימה אחת בלי לבלבל. השיר הוא כמו מיזוג בין הפרויקט המוזיקלי College שליווה את הסרט Drive עם ריאן גוסלינג, לבין הסטרוקס בשירים הכבדים יותר שלהם, דוגמת Razorblade. חוץ מזה, Silhouttes מזכיר לי גם את הקרדיט שהרבה להקות פוסט פאנק ואינדי חייבות ל-Television, להקת רוק אוונגרדית משפיעה מניו יורק משנות השבעים. קשה להבין על מה השיר מדבר: חרטה, פרידה, שכחה, שיגעון? פרשו את השיר לפי המצב-רוח שלכם, או שפשוט תיהנו ממנו כשיר מצוין ל-power walking ביום גשום.

זה לא אלבום לאנשים עם לב חלש. זה לא אלבום לימים של מלחמות. תוך כדי שצללתי למעמקי המוזיקה של ויאט קונג לקחתי בחשבון שזה החומר שממנו עשויים סיוטים. אבל בחיי שזה טוב.