קליס, דיוות המילניום השלישי

דרך ארוכה עשתה קליס. מי שגדלה בשכונת המצוקה הארלם במנהטן והתחילה את דרכה בשירי כנסיות, הפכה בקצת פחות מ-20 שנה לאחת הזמרות המעניינות והחדשניות בR&B בכלל ובפרט בוודאי בזה שמצא את דרכו למיינסטרים.

ֿהכל התחיל ב-Kaleidoscope. ב-1999 שחררה קליס את אלבום הבכורה שלה, בהפקת צמד אנונימי למדי באותם ימים, הנפטונז. הרבה מים עברו בנהר של צ'אד הוגו ופארל וויליאמס, אולי צמד ההפקה המשפיע והחשוב ביותר בפופ והR&B של תחילת המיליוניום. קליס הייתה אחת הראשונות שנהנתה מהעבודה איתם. עם מכירות של 11,000 עותקים בשבוע הראשון בארה״ב, להיט קטן אחד בארה״ב שהתפוצץ באירופה (שחזר לחיינו ב-2011, מסומפל היטב בידי ג'יימס בלייק) והפך עם השנים לקלאסיקת פופ, קליס הייתה בדרך הנכונה. קליידוסקופ היה חדשני פחות ממה שנעים לחשוב, אבל עבודת הפקה מעולה, ההצלחה המרשימה באירופה של Caught Out There וסגנון הלבוש של קליס, שריתק את התקשורת, הפכו את קליס לאחת האמניות היותר מדוברות של תחילת האלף החדש.

השנים הבאות עברו על קליס באירופה. ב-2001 היא שחררה את Wanderland, שבלט בצליל אקספרימנטלי יותר מקליידוסקופ. וירג'ין, חברת התקליטים האמריקאית של קליס, בחרה לא לשחרר אותו בארה״ב, מה שמנע מהקהל האמריקאי להנות מגרסה צעירה מאד של פושה טי בPopular Thug, שיר מצויין שלטעמי התפספס לגמרי ויכל להיות סינגל מצליח למדי בארה״ב. כך או כך, עברו עוד שנתיים עד שקליס כבשה את המצעד האמריקאי, אבל בסוף זה קרה.

באוגוסט 2003 שיחררה קליס את מילקשייק, וכל השאר היסטוריה. הלהט הענק, שוב בהפקת הנפטונז, נכנס במהרה למצעד האמריקאי והפך להמנון פופ, נהנה ממעמד נדיר לצד קומץ שירים בודדים. ב-12 השנים שעברו מאז לא התעמעם זוהרו אפילו לא במעט. מילקשייק היה ונשאר שיר ממכר, סקסי וכיפי בצורה יוצאת דופן.

אחרי זה הדברים באו בקלות יותר. Tasty מכר קרוב ל100,000 עותקים בשבוע הראשון, הצעיד שני סינגלים בינלאומים וזכה לפרגון המבקרים. סוף טוב, הכל טוב?

מסתבר שלא. ב-2006 קליס ממציאה את עצמה מחדש. היא משחררת את Kelis Was Here, שהתאפיין בצליל פחות פופי מקודמיו. מדובר באלבום הראשון של קליס ללא הנפטונז, והיו שתהו – האם היא מסוגלת לבד? התשובה אמנם ברורה, אבל חסידי פארל טוענים עד היום שהקריירה שלה יכלה להיות היום בשורה אחת לצד כוכבות המיינסטרים פופ הגדולות ביותר. שאלת ה״מה אם״ תלווה אותנו כנראה לנצח.

קליס ווז היר הצליח פחות מקודמיו, אבל לא נכשל. יותר מכל, הוא העיד הרבה על האישיות של קליס. הסירוב להישאר במקום הפך לסימן המזהה של אחת מיוצרות הR&B היותר מגוונות של השנים האחרות. כמו בק בסצינת הרוק, מאלבום לאלבום היא הוכיחה שהיא יכולה לעשות הכל – R&B טהור, פופ, היפ-הופ (ובהמשך אלקטרוניקה ואינדי פופ) – ולעשות אותו טוב.

ב-2010 הגיע Flesh Tone. שירים על אימהות החליפו את שירי הגטו וצליל הR&B הוחלף בפופ אלקטרוני ועמוס. יותר מהכל, מדובר באלבום קוהרנטי בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שהוא תואר לעיתים כאלבום קונספט. שבחי המבקרים הגיעו, ובצדק – שירים כמו Fireworks, Brave וAcapella לא רק הכירו לעולם דיוות פופ חדשה, אלא גם חשפו יכולות ווקליות וטקסטואליות חריגות בכל מונחי הפופ.

בנימה האישית, מדובר באלבום הראשון של קליס ששמעתי. עברו מאז 5 שנים והוא מלווה אותי עדיין באוזניות מדי פעם. לפחות שני שירים מתוכו אוצרים בתוכם משמעויות רגשיות רבות. כשחזרתי לאלבומים הקודמים שלה, אף אחד מהם לא השפיע עלי באותה מידה. אולי זאת התאהבות ראשונה ואולי זה באמת הטוב מכולם, אבל מדובר בעייני באלבום מופתי, ובוודאי באחד שלא זכה להגיע לאוזניים מספיקות. בסך הכל 8,000 עותקים נמכרו בשבוע הראשון בארה״ב, מספר נמוך במיוחד. יש לי תחושה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה לגבי האלבום הזה. אולי זה יהיה אחד מאלה שעובר מפה לאוזן וזוכה להכרה רק שנים רבות אחרי ששוחרר. אולי אני אוכל את הכובע. כך או כך, Flesh Tone הוא אלבום חובה למי שאוהב פופ חסר בושה, חכם אך קומינקטיבי. בקיצור, תשמעו אותו.

אמן שקורא לאלבום שלו Tasty במערכה הראשונה, יהפוך לשף במערכה השלישית. ב-2014, השפית (אומרים שהיא טובה גם בזה) קליס חותמת על חוזה תקליטים בלייבל המאד מוערך נינג'ה טיון, שם נרדף למצוינות מוזיקלית, ומעוררת גל התרגשות בקרב המעריצים. גל התרגשות נוסף עבר כשהוכרז שאת האלבום יפיק דייב סיטאק, איש TV on the Radio.

לא התאכזבנו. באפריל יצא האלבום והתגלה, אם יורשה לי להחמיא, כמרתק. צליל הנאו-סול עורר השוואות ללורן היל ואריקה באדו, והמבקרים היללו (בצדק) את הביצועים הווקאלים של קליס, מהטובים בקריירה שלה. עבודת שיווק טובה חשפה את קליס לקהלים ״כבדים יותר״ – מאזיני אינדי רוק, חובבי אלקטרוניקה מתקדמת ואנשי הצליל האפריקאי. כל אלה גילו את קליס לראשונה (וחלקם פשוט גילו אותה מחדש).

אין לדעת איך ישמע האלבום הבא של קליס. ככל שידוע לנו, יכול להיות שמדובר בכלל באלבום ג'אז או בקאוורי מטאל לביורק. הכל אפשרי עם אחת הזיקיות, מוזיקלית וויזואלית, של הR&B החדש, הלא מתנצל, החוקר והמסתעף, שקליס מייצגת כל-כך נאמנה. ההזדמנות לראות אותה לייב, לפני שתפליג למחוזות חדשים היא נדירה, וטבעי שנקבעה הופעה שנייה אחרי הצלחת המכירה לראשונה. עם קול ענק וקריירה שאין בה דבר אחד שגרתי או צפוי, קליס היא המודל של הדיווה החדשה, הלא מתנצלת. איימי ווינהאוס של הR&B. אני אוהב את זה.

קליס תופיע בזאפה הרצליה ב-6-7 לפברואר, משמע הסופ״ש הקרוב. את ההופעה הראשונה תחמם יקירת המגזין (ודיווה בהתהוות בעצמה) עדי אולמנסקי, ואת השנייה יעל בורגר. אם עוד אין לכם כרטיסים, עוד לא מאוחר לקנות כאן. נתראה בהופעה.