רונה קינן באוזןבר – ניסוי מקומי (הופעה)

סוף חודש מאי, פסטיבל הגאווה בפתח, העירייה מנסה להרעיל אותנו עם הדגלים שהיא מחלקת ורונה קינן עושה עלינו ניסויים באוזןבר. כן, גם רעל מהעירייה וגם ניסויים בבני אדם וכל זה בערב אחד! אין ספק שזכינו להיות חלק ממשהו היסטורי. אך בטרם תמחו ותזרקו אל האוויר את צירוף המילים "הצהרת הלסינקי", אוסיף כי הניסוי של קינן כלל בחובו הופעה וכי איש לא נפגע במהלכו.

אם אתם נמנים על חובבי המוזיקה שלה, אתם ודאי יודעים שממש עוד שנייה היא וערן ויץ טסים לסיבוב הופעות קטן בצרפת. היות וזה סיבוב הופעות ראשון שהיא עושה לבד, חשבו להם אי אילו אנשים שיהיה נחמד לקחת את הקהל הישראלי ולהפוך אותו לקבוצת בקרה. מודה, זה אכן נחמד. כך התאספנו לנו באולם הראשי והצדדי של האוזןבר ומפאת אופי ההופעה, נבצר עלינו לשבת במעין סידור שמזכיר את טקס יום השואה. אך איש לא בא להקריא "קדיש" ואף אחד לא צעק בקול צפצני "מתי הצפירה?!", אף מורה לא אמרה "יוסל'ה, אוי לך אם תצחק" והצפירה לא הגיעה.

המוזיקה אשר תמיד אופפת את האולם בטרם תתחיל ההופעה, פסקה מאליה ובמקום צפירה הגיעה רונה. היא אמרה יפה שלום והחלה לנגן את "The dead and the junky", אשר לימים תורגם לעברית ונכנס לאלבומה הראשון כ"קול שקורא לי". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ביצוע לשיר הזה בהופעה ואני חייבת להגיד שזה היה מרגש כמו להיוולד לפני הניינטיז. עכשיו אני מבינה איך מרגישים אנשים שזוכרים את התפרקות בריה"מ, את רצח רבין והיו בהופעה של "המכשפות" (המקוריות, לא הגרסה החדשה) לפחות פעם אחת בחייהם. הביצוע הזה גנז את כל תקוותי לטקס שואה אלטרנטיבי שנעשה באיחור אופנתי, לא שלא היה עצוב דיו, או קודר דיו כיאה להופעה שלה, אלא שאחריו גם לקהל, בדומה למת ולג'אנקי כבר לא ממש היה אכפת מצורת הישיבה. נכון, היא לא הייתה הכי נוחה בעולם ואווירת האינטימיות די נעלמה בעקבותיה, אך הלך הרוח ששרר שם יצר את האינטימיות מחדש.

מיד לאחר מכן הוזמן לבמה ערן ויץ וכדי למלא את השתיקה שנוצרה בעת שהתיישב וארגן עצמו ואת כליו סיפרה קינן על השפות בהן ישירו – "אנגלית, קצת עברית ואולי עוד שפות". מי שהיה שם כבר ידע באילו "עוד" מדובר. זהו, ויץ סיים להתארגן והשניים פצחו בשני שירים חדשים. אחד מהם הוא "The butcher's son", אשר התהדר בדואליות מילולית ומוזיקלית – המוסר אל מול ההנאה, והחשמלית אל מול הקאנטרי. פילוסופיה להמונים בשלוש דקות.

שיר נוסף שבוצע שם בהופעה הוא "הריקוד המוזר של הלב", אלא שהפעם בוצע בצרפתית ולי באופן אישי היה קשה לעכל אותו ככזה. זה הרגיש כמו שכרות – אתה יודע מה אומרים סביבך, אתה מצליח אפילו לחזור על מילים, אבל אתה לא באמת מבין. הדברים לא באמת נכנסו לחלקו האחורי של השכל – הם עדיין עושים סיבובים בחיפוש אחר חנייה. אחריו נוגן ¨Dodging Bullets¨, שמשהו בלחן שלו גורם לך ללכת לאיבוד ולשכוח שעוד שנייה המילים שלו יתגלגלו לכדי כדור ויפגעו לך בבטן. משם הם המשיכו בקו בו התחילה ההופעה ועברו אל ¨Black Tiger¨ שבכל פעם שאני שומעת אותו, אני נזכרת בבגירה ונעשית עצובה כי עדיין לא קיבלתי נמר לשום יום הולדת.

ואז, נחשו מה? עוד שיר חדש! ״Four AM״ שמו והוא נשמע קצת כמו מסיבה של רגשות אשם וחרטה, מהסוג בו כולם יושבים בשקט, לובשים שחורים ומקריאים את "העורב" על שלל תרגומיו. המסיבה המשיכה עם השיר ¨Ice¨ שמבחינה מוזיקלית הזכיר לי את ¨La M.O.D.A¨, מה שהפך אותו באופן אוטומטי לשמח יחסית. אך כשמקשיבים למילים נדמה כי מדובר במעין שיר אהבה-שנאה ולעיתים אף נשמע כעימות של קינן עם עצמה.

הגענו כמעט לסוף ההופעה ופתאום בלי הרבה מילים, הם שרו את "Waltz" שגם אותו כמעט ולא שמעתי בהופעות. אני רגילה לגרסת האלבום, גרסה מלאת כלים וצלילים והנה פתאום, הפשיטו את השיר לחלוטין והלבישו עליו שתי גיטרות ומעט פרקשנס ודבר לא נהרס. איש לא פצה פיו והעיבוד לא אכזב, להפך. אחריו שרה את "מבול" ו"לחיות נכון" בגרסת הבירה ונשירה, רק ללא הבירה – חלקי קהל הצטרפו בפזמון, קינן תיבלה בהערות על מצב הרוח ואיש לא קיבל בירה. כנראה שהם לא שמעו על קמפיין "No Beer – No Pride".

אחר שרה שוב לבדה, שיר אנגלי פלוני אלמוני, שהרי תיעוב בשפת אם ובעיקר אצל קינן הינו דבר מסוכן, כמו לתת לילד להוציא משהו מן התנור. קינן סיימה לתעב בשפה לא לה וויץ הוזמן אל הבמה בשנית, יחד השניים שרו את "ז'ה מה נה פי" ואף שילבו בתוכו עברית בצורה שאותי אישית מאוד שעשעה. הרבה זמן לא שמעתי מישהו מזכיר את "קריית מלאכי" בשיר.

פתאום ומבלי משים, הגענו לשני השירים האחרונים. אחד מהם, "Some girls", הוכרז על ידי קינן כשיר מחאה על חוסר יכולתן של נשים מסויימות לשתות באלגנטיות ובי עורר חשק לקיטונות של ג'ין. השני היה קאבר לשיר "Love me or leave me" של נינה סימון. יצא לי לשמוע אותו מספר לא מבוטל של פעמים בעבר, הוא משחק בנדמה לי עם המקור ודווקא בגלל זה הוא יפה במיוחד. הרי משולשים כמעט חופפים יוצרים דבר שלם ויפה יותר מאותם החופפים לחלוטין.

זהו, ניערנו כולנו את רגלינו הרדומות ויצאנו אט אט מן המקום. ניכר היה כי אכן עם הזמן, איש לא התעניין עוד בצורת הישיבה אשר נכפתה על האוזן ועלינו. נכון אמנם שישיבה על הרצפה ודאי הייתה מכניסה פן נוסף לכל הסיפור, אלא שהעניין כאן הוא המוזיקה. זו לא הושיבה אותנו על כיסא ולא גרמה לנו לחכות לדברים שלא יבואו, כמו המשיח, אלא הסתובבה בינינו. נכנסת מאוזן של פלוני ויוצאת מזה של אלמוני, קושרת חוטים נסתרים בין מאה איש, זרים לחלוטין. (צילום סטילס: יפעת גריצמן)