אדל – 25 (אלבום)

תעשיית המוזיקה הבריטית קוראת תיגר על ההגמוניה האמריקאית מזה שנים. בעשור האחרון, עם מותה של איימי ויינהאוס, שאלבומה "Back To Black" התברג למקום השני ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר המילניום עד כה, התחרות מבית תמה בשביל אדל. גם קודם טיפסה אדל, או אדל אדקינס בשבילכם, לפסגה, אך עם יציאתו של ״21״ היא הוכתרה למלכה. מאז הצליח ״21״, אלבומה השני בסה״כ, לנפץ קרוב לכל שיא אפשרי ולייצר ציפיות בלתי אפשריות.

כסיסת הציפורניים לקראת שחרור "25", כמעט חמש שנים אחרי "21" וארבע שנים אחרי צאת הסינגל האחרון מהאלבום, הייתה מחויבת המציאות. הפרופיל התקשורתי של אדל, שנוהל בקפידה בשנים האחרונות, הרקיע שחקים לקראת יציאת האלבום: סינגל טרי, שורת ראיונות, סוללת וידויים ואמנים מן השורה הראשונה – מג'סטין ביבר, דרך וואן דיירקשן ואלי גולדינג – שדחו או הקדימו את תאריכי שחרור האלבומים שלהם במטרה להימנע מתחרות אבודה מראש.

חמש שנים אחרי אלבום שברון הלב, אדל כינתה את "25" אלבום התפייסות. עכשיו היא כבר אמא, אחרי מחסומי כתיבה ארוכים, סכסוך מתוקשר עם דיימון אלברן (שכינה אותה ״חסרת ביטחון) ותהליך מייגע בדרך לאלבום. הציפייה ל-"25" נבנתה לתלפיות. ההאזנה לחומרים החדשים של מלכת הפופ הבריטי מציירת תמונה מוכרת בעצימות נמוכה, עם נקודות שיא משובחות ומרעננות בעקומה עולה ויורדת של פופ אקוסטי.

אין ספק שאנשי XL Recordings, הלייבל של אדל שידוע יותר בתור חממה לאמני אינדי מופלאים, ידעו בדיוק איך להתחיל בשיא, עם ה-"Someone Like You" של 2015. Hello, אחד השירים הטובים ביותר באלבום, מכניס אותנו לאותו עולם של קלידי פסנתר נוגים ולוקח אותנו אחורה. הדמיון המוזיקלי בין השניים לא ניתן להחמצה, אך המציאות ש-Hello מתאר היא האנטיתזה של Someone Like You: אדל מסמנת לנו שהיא במקום אחר, אחרי שאספה את השברים. הפעם היא זו ששברה למישהו את הלב.

Send My Love (To Your New Lover) מורכב מליריקה עוקצנית בעלת מקצב מהיר יותר ופוטנציאל גבוה לרמיקס. אפשר לזהות את אפקט הקלאפינג הממכר, מורשת סטיב רייך אשר הוטמעה היטב במוזיקה של אמנים כמו ביונסה וריהאנה. מיד לאחר מכן מגיח רגע ה-R&B הכי טוב באלבום, "I Miss You", עם ניחוח שמזכיר את תמת הבונד של אדל, סקייפול. אדל בוחנת את המנעד הווקאלי שלה על רקע צלילים כבדים של תופים, וכמעט אפשר לחשוב שמדובר בשלב התפתחותי מוקדם של The Weeknd, עם השקה קרובה יותר לציר המיינסטרים וריחוק יחסי מציר המיניות.

אדל לא בחרה סתם ב-When We Were Young כעוד טיזר לאלבום, עם ביצוע שלו בלייב רק מספר ימים לפני יציאת האלבום. המקהלה תורמת להדהוד שיכול להפוך את השיר הזה לעוד שיר ממכר מ-"25", כשאדל מסיטה מבט לאחור ומשחזרת זיכרונות עם תחושות חדות של עצב וכאב. כאן מתעצם מרכז הכובד של ההתחלה המוכרת של אדל: אותו שברון לב שגרם לכולנו לחשוב שהיא שרה עלינו.

את Remedy כתבה אדל בין השאר על בן הזוג שלה, הבן שלה וסבא וסבתא שלה. גם אם מתוך עטיפה די אקוסטית ופשטנית, השיר הזה מתחבר לדבר הכי עמוק שכולנו צריכים – מישהו שיהיה התרופה שלנו והמזור שלנו מצרות העולם הזה. "מים מתחת לגשר" נשמע כמו שיר טיפוסי בקצב מוכר, שיכול לשמש כשיר רקע קצת לפני כתוביות של סדרת דרמה טלוויזיונית.

אף על פי כן, מדובר בפתיח מסקרן וחדשני בדרך ל-River Lea, נקודת השיא האיכותית ביותר והאחרונה באלבום הזה. אדל מרכיבה כאן דמות מוכרת ששינתה את פניה, עם אלמנטים של גוספל וכנות שמאלצת אותך לעצום עיניים ולצלול. תוף המרים, התופים, הנהר – הם שילוב מנצח שבונה את אדל גם בזירת האינדי-פופ – ולרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שהשיר נלקח מאלבום של פלורנד + דה מאשין. "אהבה בחושך" מרסקת אותנו אל נקודה מלנכולית יותר בדרך לצניחה חופשית מהרקיע של "25". אדל פושטת את הראוותנות וחוזרת אל בלדה עם מסר מכונן ומעורר הזדהות – האהבה לא תמיד מנצחת.

לקראת סוף האלבום אנחנו מגיעים ל-Million Years Ago שנשמע באופן מעורר תמיהה כמו 50 Ways To Say Goodbye של Train, כאילו נולד מסט של מערבון בפאב קריוקי עם חמישה שתיינים על כיסאות עץ. אחריו מגיע All I Ask, שהוא תוצר של שיתוף פעולה עם ברונו מארס. מי היה מאמין שעבודה משותפת עם האמן שמאחורי Locked Out of Heaven ו-Gorilla יהפוך את אדל לגרסה מחודשת ואנכרוניסטית בו בזמן של מריה קארי. המוצר הסופי נשמע כמו חומר גלם לא מעובד, אז אם בריטניה מחפשת שירים בינוניים לשלוח לאירוויזיון בשנה הבאה – שני השירים האלה יבטיחו מקום טוב באמצע פינת התחתית.

Sweetest Devotion מצליח להחזיר קצת מהקסם שאבד, ולהציל את האלבום מלהידרדר הלאה. הוא מעביר תחושה טבעית ופריפריאלית שמהווה את האפילוג של "25". אדל סוגרת את הסיפור עם סוף טוב: אחרי שחיפשה את הגבר שלה בכל פנים שהכירה, ואחרי שמצאה אותו היא סוף סוף מרגישה בבית. הוא כולו שלה.

אדל עצמה הגדירה את האלבום כנקודת מפנה בין התבגרות לבגרות, ותחילת פרק הזמן בו תעצב את מי שתהיה לנצח. במידה רבה, "25" דומה ל-"21" בכמות הבלדות האקוסטיות של הקול שכבש את העולם בסערה, וגם הוא לא מושלם בדיוק כמו קודמו. לצד זאת, הוא מפוכח יותר, מותח את הגבולות ופוסע בצעדים מדודים אל מחוזות כמו אינדי-פופ ו-R&B יותר מדויק. הויתור על השירים שסיה כתבה ל-"25" אולי היו בבחינת שמירה על האמת האומנותית, אך גם החמצה של צעד נוסף אל מחוזות חדשים.

אדל האמינה שהיא יכולה להצליח שוב, נשענת בין השאר על "Ray of Light", נסיונה הדומה של מדונה, המלכה האם, כהשראה. במובן מסוים, זה מצליח. אין ספק שרגעי השיא שלה ב-"25" היו מה שכולנו חיכינו לו. אלבום שונה – אבל בדיוק אותו דבר.