ארבעה דברים שאי אפשר לא להזכיר כשמדברים על אוס מוטנטס

בשנת 1966, שלושה צעירים מסאו פאולו – ארנלדו בטיסטה (18), חברתו ריטה לי (19), ואחיו הקטן סרז'יו דיאז (15), הצטרפו לתכנית הטלוויזיה של כוכב הפופ הברזילאי העולה רוני וון, ולפי הצעתו קראו להרכב החדש שלהם "אוס מוטנטס". אף אחד לא יכל לחזות שתוך שנתיים בלבד הם יהפכו לאחת מלהקות הרוק החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של ברזיל. התערובת הנפיצה של רוק'נ'רול פרוע, מקצבים ברזילאים מסורתיים, פופ מלודי והומור אקסצנטרי ששלושתם יצרו נתנה השראה לדור שלם של מוזיקאים במולדתם, ובעשרים השנים האחרונות השיגה להם מעמד פולחני וצבא מעריצים בכל רחבי העולם. יכולתי לכתוב כאן את כל הביוגרפיה של הלהקה, אבל כדי להבין מה הפך אותה לכל-כך מיוחדת, אני מעדיף להתייחס לארבעת האלמנטים הבולטים ביותר בנרטיב שלה.

1. הביטלס

ב-1964, או שהיית מעריץ של הביטלס, או שלא היית קיים. לביטלמאניה הייתה השפעה אדירה על הנוער של אמצע שנות השישים בכל העולם וברזיל לא הייתה יוצאת מן הכלל. המוזיקה של החיפושיות הביאה את ריטה לקחת שיעורי בס מארנלדו, כדי להבין טוב יותר את האליל שלה – פול מקרטני. כתוצאה מהאהבה המשותפת הזאת, השניים, שכבר ניגנו בלהקות שונות, הקימו הרכב חדש שאליו הצטרף גם סרז'יו שהיה אז רק בן 13(!). הם קראו לעצמם "O'Seis" ("השש") והיו אחת הלהקות הראשונות שוויתרו על ביצוע קאברים סטנדרטיים של להיטים מארה"ב ומבריטניה, ובמקום זה יצרו ערבוב ניסיוני בין שירה אוונגרדית לרוק ולמוזיקה קלאסית (כל זה – בעודם בני פחות מעשרים). כמו בכל מקום בעולם, בברזיל היו מספיק להקות שבעיקר חיקו את הסאונד של הרביעייה הליברפולית. מוטנטס לקחו את ההשפעות שלהם הרבה קדימה, ערבבו אותן עם מסורת מוזיקלית מקומית ויצרו סגנון ייחודי, שתרם משמעותית לתנועה האמנותית שאליה נועדו השלושה להצטרף בקרוב.

2. טרופיקליה

כמעט בלתי אפשרי לדבר על אוס מוטנטס מחוץ לקונטקסט של המעורבות שלהם באחת התנועות התרבותיות המיוחדות ביותר של סוף שנות השישים. בדיוק כמו לרביעייה הליברפולית האהובה עליהם, גם לאוס מוטנטס היה את הג'ורג' מרטין שלהם – מעבד הפופ הגאוני רוז'ריו דופרא. הם הכירו בזמן הצילומים של סרט הארט-האוס "As Amorosas", ואחרי זמן מה דופרא הפגיש בין הצעירים לבין חבריו הקרובים מבאהיה – ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוזו. באותו זמן חיפש ז'יל דרכים ניסיוניות יותר לעבד את השירים החדשים שלו (בהשראת "סרג'נט פפר" של הביטלס, שרק יצא לאור), ומוטנטס היו ההרכב האידאלי למשימה הזאת. באוקטובר 1967 השלושה, חמושים בגיטרות חשמליות, קולות ותלבושות תיאטרליות, עלו על במת פסטיבל הזמר השלישי של ערוץ הטלוויזיה הגדול TV Record כדי ללוות את ז'ילברטו ז'יל בשירו "Domingo No Parque". ביחד עם "Alegria, Alegria" של קייטנו, הרגע הזה נכנס להיסטוריה של ברזיל בתור הפעם הראשונה שגיטרות חשמליות הופיעו בתחרות שירים ארצית נחשבת. למרות הבוז הזועם מצד החלק השמרני של הקהל, השיר של ז'יל זכה במקום השני, בעוד שהשיר של ולוזו סיים במקום הרביעי. הלילה ההיסטורי ההוא היה ליל ההטבלה של הטרופיקליה – התנועה המוזיקלית והתרבותית החדשה שכללה את המוטנטס, קייטנו, ז'יל, דופרא, וכמו כן גם את הזמרת גל קוסטה, הזמר היוצר טום צה, המעצב הגרפי והתאורטיקן רוז'ריו דוארתה, והתמלילן והעיתונאי טוקאטו נטו.

3. קניבליזם תרבותי

כמה פעמים כבר אמרתי מילה "ניסיוני" עד עכשיו? טוב, זאת לגמרי אחת ממילות המפתח כשמתארים את הסאונד הייחודי של המוטנטס. עם זאת, אני מקווה שהיא לא תבלבל אתכם, כי בכל דבר שהשלושה והחברים הטרופיקליסטים שלהם עשו – הם תמיד נשארו בגבולות מוזיקת הפופ הקומוניקטיבית: שירים קליטים; עיבודים עדכניים; שירת אוונגארד; ליריקה מלאה ברפרנסים לתרבות ההמונים הגלובלית (דון קיחוטה? באטמן?! "2001: אודיסאה בחלל"?!!); מבני שירים ומקצבים ברזילאים מסורתיים; תלבושות אקסצנטריות; כלי נגינה מתוצרת עצמית ודרכים יצירתיות לשחזר את הקסם האולפני מהתקליטים האהובים בעזרת אמצעים פשוטים מאוד. עם כל זה, המוזיקה שלהם קופצת בהתלהבות מדבר לדבר כל הזמן, כמו ילד היפראקטיבי בחנות צעצועים ענקית. עד כמה להקה יכולה להקדים את זמנה, אם המוזיקה שלה חוזה את הלך הרוח של נער עם אייפון? האם זה לא פופ-ארט בצורה מוזיקלית, מצופה במנה בריאה של פ'אן מופרע? מישהו פה אמר "היפסטרים" עכשיו?… אז לא כל כך מהר, בבקשה. 

לטרופיקליסטים הייתה דרך מאוד מיוחדת לספוג השפעות זרות ולהפוך אותן לאלמנט בלתי נפרד מהנרטיב התרבותי המקומי. במבט ראשון זה יכול להראות דומה למה שאמנים אמריקאים עושים עם מוזיקה לטינית או ערבית – משתמשים בה בתור אלמנט אקזוטי במקום ליצור משהו אותנטי ונאמן למקור. אך בניגוד לקולוניאליזם התרבותי של ארה"ב או אנגליה, הגישה הטרופיקליסטית הייתה להשתמש בשפה הבין-לאומית החדשה כדי לעודד את ההתפתחות של התרבות המקומית, במקום ליצור את גרסתה המלוטשת באריזה יפה שקל למכור לתיירים המשתזפים על חופי ריו.

4. דיקטטורה צבאית ואליטת השמאל

כל הסיפור הרומנטי הזה של מוטנטס וחבריהם הטרופיקליסטים התרחש בצלו של, בהשפעתו של, ולמרות קיומו של משטר צבאי אכזרי, ששלט בברזיל משנת 1964 עד 1985, ושימש כמודל לדיקטטורות צבאיות אחרות ברחבי דרום אמריקה. החוקה החדשה הייתה מאוד מגבילה, וכל חוק חדש הביא אתו עוד ועוד דיכוי של האופוזיציה – צנזורה קשוחה,  סחטנות, מאסרים ללא משפט ועינויים. תחרויות הזמר הארציות הפכו לשדה קרב פוליטי. האליטה השמאלנית תמכה באמנים שניגנו מוזיקה יותר מסורתית ושרו על עוני, אי שוויון ומאבק למען החופש. כל השפעה של פופ אמריקאי/אירופאי נחשבה לשת"פ עם המשטר (שנתמך במידה רבה ע"י הבית הלבן) ונתקלה בבוז אגרסיבי המוני. אמני הטרופיקליה, עם הביקורת הפוליטית החריפה וגיטרות הדיסטורשן, מצאו את עצמם בעמדה הזויה: השמאל הקנאי שנא אותם בגלל המוזיקה "המתחנפת למערב" שלהם בעוד שהממסד חשש מהפופולריות של המסרים החתרניים והנועזים שלהם. עם זאת, האידאולוגיה האלטרנטיבית שלהם צברה מעריצים רבים בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים יוצרים, ולבסוף הפכה לאחד מהיסודות של תרבות הנגד האותנטית של ברזיל. במקום לעשות אידאליזציה של "העבר האבוד", כמו שהאליטה השמאלנית עשתה, הטרופיקליסטים הפנו מבט אל עתידה של ארצם: מדינה חופשית מדיכוי צבאי המהווה חלק אינטגרלי בקהילה יוצרת גלובלית שפתוחה לשיתוף קבוע של רעיונות חדשים.

— — —

הסאונד הייחודי של אוס מוטנטס בהחלט משקף את זמנו. יש בו את האנרגיה הבלתי מתפשרת של מהומות הסטודנטים ברחבי העולם ב-1968, את הניסיוניות של הפסיכדליה, את הדרייב המופרע של הרוק'נ'רול, את המחזור התרבותי של הפופ-ארט ואת הרומנטיקה העתידנית של עידן החלל. עם זאת, המוזיקה שלהם חוצה את גבולות הזמן, מחברת בין העבר להווה ולעתיד, והמסר שלהם לא מאבד את הרלוונטיות שלו עד היום. 

אפשר לקרוא על ההיסטוריה, האידאולוגיה והעשייה של המוטנטס ושל שאר אנשי הטרופיקליה באתר המדהים הזה. אוס מוטנטס יופיעו ב"בארבי" בת"א ביום שני, 23 לנובמבר. עוד פרטים באיוונט כאן.