בפראות ואכזריות, כך הכל ייגמר – ראיון עם אלטין מיקרופון

את אלטין מיקרופון גיליתי במקרה. צירוף נסיבות מקרי לחלוטין – שיתוף אקראי בפייסבוק ובנוסף כותרת מסקרנת לכתבה עליהם ב"הארץ" – שלח אותי להקשיב להם. אם לומר את האמת, אני לא נותן בדרך כלל הזדמנות להרכבים ישראליים עלומי שם. לא שחסרה מוזיקה נהדרת בארץ (באינדי ומחוץ לו), אבל לצערי הסטטיסטיקה בנושא לא מאוד מבטיחה. מה אני אגיד? תוך כמה דקות של האזנה גיליתי שהנטיה הטבעית שלי טעתה הפעם. אלבום הבכורה של ההרכב, Almost There, משלב פסיכדליה בריטית בעלת גוון רטרואי יחד עם ליריקה מוצלחת, השפעות ארץ-ישראליות וטאצ' מודרני. המוזיקה באלבום היא כיף טהור מבחינתי. לא פורצת דרך, לא גאונית, אבל כיפית ורעננה לגמרי, שני אלמנטים שנעדרים מהזירה המקומית. למעשה, אני חושב שהאלבום הישראלי האחרון שנתקע לי בראש ככה היה "שכול וכישלון" של הבילויים, אי שם בגיל 16.
עוד כמה האזנות שלחו אותי לחקור קצת יותר לעומק כדי לגלות שמאחורי ההרכב עומד המוח היצירתי של מרטי שטרובל, ישראלי יליד אנגליה שבילה את חייו על הקו שבין שתי המדינות הכה שונות האלו. עם כל המידע הזה ביד, החלטתי לתפוס אותו לראיון בציפיה לגלות עוד על התהליך היצירתי שמאחורי האלבום המקסים הזה.

היי מרטי, בוא נתחיל דווקא בשאלה לא מוזיקלית – אני מבין שאתה בריטי במקור ושחיית באנגליה תקופה, היית אומר שהחוויה של מעבר בין מדינות עיצבה את הכתיבה שלך?

לא ישירות. אני חושב שדווקא עצם העובדה שתמיד הרגשתי חצוי – חצי אנגלי וחצי ישראלי – בטח השפיעה ויצרה איזה ניכור מסוים וחוסר זהות שמלווים אותי כל החיים.

כן, זה מתחבר לי לעובדה שהאלבום כתוב בשתי שפות – עברית ואנגלית. פסיכולוגים טוענים שהאופי של אדם שמדבר מספר שפות משתנה בהתאם לשפה שבה הוא מדבר באותו רגע.

מעניין, אתה בעצם אומר שכשאני מדבר עברית אני אדם אחד, וכשאני מדבר אנגלית אני בעצם בן אדם אחר?

כן, לגמרי. די מדהים, לא? בסך הכל אלה שפות שונות מאוד, אז מעניין אם אתה מרגיש את השוני ביניהן גם בהקשר של הכתיבה, אם היא נובעת ממקום אחר בהתאם לשפה שאתה משתמש בה.

תשמע, באנגלית הכתיבה באה לי יותר בקלות. חייתי עשרים שנה בלונדון אחרי שהשתחררתי ויצרתי שם רק באנגלית. גם כל המוזיקה שגדלתי עליה הייתה באנגלית ולא הייתי כל כך מחובר לתרבות המקומית, ככה שיצא לי לכתוב קצת בעברית אבל רוב הכתיבה נעשתה באנגלית.  מה גם שממש קשה לכתוב רוק'נ'רול בעברית!  עכשיו כשחזרתי לארץ ואני מעורה יותר במה שקורה אני מרגיש איזה צורך לכתוב בעברית.

יש לי תיאוריה קטנה בקשר לזה: כשכותבים דווקא בצורה יותר פשוטה וקלילה ולא מנסים להיכנס לעומק של דברים אז אפשרי לעשות את זה בצורה אותנטית גם כשזו לא שפת האם שלך. דווקא ככל שמנסים להכנס לעומקים מסוימים ולהעביר רגשות השימוש בשפה יוצא לא טבעי ולא משכנע. זה משהו שיוצר ריחוק ריגשי, אנשים מנסים להשמע כמו משהו שהם לא.

זאת אחלה תיאוריה, אני מסכים שאפשר לעלות מאוד בקלות על ה"זיוף" הזה שנוצר ומכתים את האמינות של המוזיקה, אבל בוא לרגע נעזוב את זה ונחזור אחורה. דיברת על ההשפעות המוזיקליות שלך בתור ילד וציינת דווקא מוזיקה אמריקאית. אישית אני שומע ביטלס בעיקר וגם קצת ביץ' בויז ובאיזשהו מקום גם טיים אימפלה, אבל מעניין לדעת מה אתה מציין בתור השפעות.

דבר ראשון ברור שהביטלס. אני לא סומך על אנשים שלא אוהבים את הביטלס ואני לא חושב שיש כותב שירים היום שלא הושפע מהם, זה בלתי נמנע ואני לא נלחם בזה. אני יודע שתמיד משווים את אואזיס לביטלס ואף פעם לא הבנתי למה. המוזיקה שלהם הייתה כל כך שמרנית ודווקא הביטלס היו להקת הפופ הגדולה ביותר, שהיתה גם אקספרימנטלית מאוד. הביץ' בויז הם גם השפעה גדולה, קנית כבר כרטיס לבריאן ווילסון? חוץ מזה, אני מת גם על להקות גראז' רוק של הסיקסטיז! כל הלהקות האלה שהוציאו וואן היט וונדרז, להקות של טינאייג'רים שניגנו בגראז'ים שלהם, עם החספוס הזה שלהם. היו להקות כאלה בקמבודיה, בדרום אמריקה. אני מת על הז'אנר הזה. כשהם שרים באנגלית זה נשמע פיצוץ, הם עושים את זה ממקום של כיף, של רוק'נ'רול.

בוא נדבר רגע דווקא על פסיכדליה, עוד ז'אנר שמגיע מהתקופה. רק בשנים האחרונות הז'אנר חזר לחיים בזכות להקות כמו טיים אימפלה ו-UMO, איך בעצם מוצאים קול עצמאי בתור ז'אנר כזה בלי להשמע כמו חיקוי של העבר?

את האמת שאת טיים אימפלה אהבתי באלבום הראשון ואחר כך קצת פחות. אני חושב שפסיכדליה תמיד הייתה קיימת בכל מיני נישות אבל בשנים האחרונות הז'אנר עלה שוב.

הקשבת לאלבום החדש של מיילי סיירוס? היא הוציאה אלבום פסיכדלי יחד עם הפליימינג ליפס.

כן, שמעתי את העבודה שלה עם הפליימינג ליפס. כשכוכבת פופ מוציאה אלבום כזה, זה בטח אומר שז'אנר הפסיכדליה מתקרב למיינסטרים. אני לא יודע אם יש לי תשובה לשאלה שלך… אני הפסקתי בשלב מסוים לחשוב מה כן מתאים ומה לא, לא היה לי טעם יותר לחשוב על זה. אני פשוט כותב. אני לא חושב שיש טעם לחקות להקות מהעבר ולנסות להגיע לסאונד שלהן, אבל אפשר לקחת אלמנטים מסוימים ולהוסיף להם משהו משלך. אני לא רואה טעם בלהיות עבד של העבר; אם אני עושה משהו שנשמע כמו הביטלס אז המאזינים כבר ילכו לשמוע את הדבר האמיתי, אלא אם כן יש במוזיקה שלי משהו חדש.

בכלל, האלבום שלכם משלב הרבה פסיכדליה ופרוגרסיב יחד עם מלודיות פופיות וקליטות. קווין פארקר, הסולן של טיים אימפלה, התייחס לעניין הזה בראיון ודיבר על האהבה שלו למלודיות פופ בגלל הפשטות והכנות שבהן. זה משהו שאתה מתחבר אליו כיוצר?

כן, האמת היא שיש לי השקפה על זה: אני באופן כללי חושב שלא שמים מספיק דגש היום על הכתיבה עצמה ונורא עסוקים דווקא בהפקה. אבל דווקא כשמקשיבים למשל לדניאל ג'ונסון מנגן בחדר שלו, עם המון רעש רקע, פתאום השיר יפהפה וזה נוגע בך. לעומת זאת יש אנשים שנכנסים לסטודיו עם 120 ערוצים וההפקה נשמעת מדהים אבל השיר גרוע. הכי חשוב זה קודם השיר, כל מה שקורה מסביב זה קישוט. לפי דעתי ההשקעה צריכה להיות בכתיבה, השיר זה הדבר המרכזי. אני גם לא רואה סתירה בלאהוב את בילי ג'ואל שהוא כותב מדהים ובו זמנית לאהוב את My Bloody Valentine שעושים נויז. כל עוד השיר טוב אתה יכול לקשט אותו. בכלל צריך להגדיר מה זה מוזיקה פסיכדלית, כי היא ישר מתקשרת לקלישאות כמו ג'אניס ג'ופלין והנדריקס, נכון? פסיכדליה בשבילי זה עניין של צבע, מוזיקה שיש בה הרבה אפשרויות ושלוקחת אותך לעולם אחר. אז אם יש שיר שאני אוהב, אני חושב איך לעשות את החוויה יותר מעניינת, שתיקח אותך לאיזה מקום… אני לא יודע אם זה עונה לך על השאלה.

דווקא אחלה תשובה. הדגש על הכתיבה באלבום באמת מורגש והגעתם לסאונד מאוד מגובש בשביל הרכב צעיר. אם היית צריך לבחור, יש שיר מסוים באלבום שהיית אומר שמצליח לנקז את האמירה שלכם?

האמת שאת כל האלבום הקלטתי לבד ואת שני הנגנים הבאתי בשביל ההופעות, לכן הסאונד מגובש. אני אוהב את The Misanthropic Song שפותח את האלבום. הוא גם פופי ומתקתק אבל יש בו עוד כל מיני דברים קצת אחרים, זה השיר הכי מייצג.

באמת רציתי לשאול על השיר הזה, כי לכאורה הוא השיר הכי In your face באלבום. הוא מתחיל פסיכדלי ונשבר לפזמון יותר רך ובסוף חוזר למעבר מוזיקלי מורכב יותר, וגם מבחינת תכנים זה שיר מאוד בועט. דווקא ככל שמתקדמים באלבום יש תחושה שהתכנים האלה מתעדנים. זאת הייתה בחירה מודעת לשים דווקא את השיר הכי נוקב בהתחלה?

האמת שלא, הסדר פשוט נראה לי כמו דרך טובה ליצור היכרות עם הלהקה. דרך אגב, אני חייב להגיד שאני ממש שמח שבינתיים לא שאלת שום דבר על השם של ההרכב.

עוד נגיע לזה, אבל לפני כן מעניין אותי דווקא נושא התכנים באלבום. השיר הראשון הכי ברור בנוגע לזה, אבל גם השיר שסוגר את האלבום וגם השיר "קמע" שבאמצעו – כולם עוסקים בתחושות האלה שציינת קודם של ניכור ואולי אפילו בוז לחברה שסביבנו. אתה מרגיש ככה גם בחיי היום יום או שדווקא המוזיקה מאפשרת לך פורקן?

אני לא יודע אם בוז. אתה מסתכל מסביב ורואה דברים מגוחכים.

אפשר לקרוא לזה תסכול, אם אתה מעדיף.

כן, תשמע… זה מעניין מה שאתה אומר. אני חושב שאני בן אדם ציני באיזשהו מקום, אבל גם רגיש ומופנם. יש בי תכונות של אדם שחצן, אבל זה לא בא ממקום רע. המטרה היא לספר סיפורים מעניינים בטקסט, לא רק "אני" כל הזמן. חזרתי לארץ אחרי 20 שנה שלא הייתי תושב כאן. אתה בא לכאן ורואה כל כך הרבה דברים שאתה לא מבין.

בשיר "קמע", אתה מציג בצורה קצת צינית את כל העניין הזה של קמעות, אבל דווקא בשורה האחרונה מתווספת איזה תחושה מלנכולית שזונחת את הציניות, כמעט רצון למצוא תיקון בעצמך.

תשמע, האמת שדווקא עם הטקסטים הכי קשה לי. המוזיקה באה לי יותר טבעי, טקסטים נורא קשה לכתוב. אני תמיד מנסה להכניס בטקסט מסר, אבל לא לכתוב אותו כמו מסר. אני לא רוצה לשמוע מוזיקה שתטיף לי. אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות ואיך לחשוב, אלא מעדיף שיספרו לי סיפור שמתוכו אני יכול להגיע לתובנות לבד, וזה מה שאני מנסה לעשות בשירים. אתה יכול לכתוב מה אתה מרגיש כלפיי העולם בלי לכתוב סלוגנים.

נשמע הגיוני. אם נחזור שוב אחורה, צחקת על זה אבל אני מרגיש שאני חייב לשאול: מאיפה השם? הבנתי שזה שם של תחרות זמר טורקי, אבל קשה למצוא קשר בין זה לבין המוזיקה שלכם.

האמת היא שפשוט חיפשנו שם ללהקה כשרצינו להתחיל להופיע וזה פשוט שם שכולנו הסכמנו עליו. באנגלית הוא מושך את העניין, הוא נראה טוב בגלל האיות של המילה Mikrofon עם K.

ואיך באמת עשיתם את ההמרה ממוזיקה שמשולבים בה אפקטים ועבודת מחשב לעבודה עם להקה בלייב?

תשמע, זה קשה. אני עובד עם כמה חבר'ה שהם באמת אחלה אנשים, גם מוזיקלית וגם מבחינת חומר אנושי. חן (ברוך, הגיטריסט) הוא גיטריסט מצוין, הוא זה שהחליט לדאוג שהכל יושב טוב בלייב ושהכל נשמע מסודר ומהוקצע. גם הקלידן שלנו גיא (פורטוגלי) הוא מצוין והוא יכול לשלוט בחלק גדול מהסאונדים והאפקטים שאנחנו צריכים על הבמה. הוא בחור צעיר ועם אחלה ראש. דרך אגב, בלהקה מנגנת גם בת הזוג שלי, מאיה, והיא בעצם זו שדחפה והתחילה את כל הדבר הזה. האמת שאני לא ממש תכננתי להרים להקה והיא לקחה את זה על עצמה.

מעניין, הקלישאה הזאת של מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה.

כן, אני אוהב לעשות מוזיקה, אבל כל מה שמסביב זה באמת עבודה קשה.

ומה בקשר לסינגל שהוצאתם, "בימים טובים"? למה דווקא בחרתם בו?

תשמע, הוא הרגיש לנו הכי פופי. הוא בעברית, וחשבנו שהוא יתאים לרדיו אבל אולי טעינו לחלוטין.

יצא לי לדבר בכל מיני הזדמנויות עם עורכים בגל"צ ועם כל מיני מפיקים נחשבים בארץ, נראה לי שבעצם אף אחד לא יודע להגיד מה מתאים לרדיו ומה ייכנס לפלייליסט.

אני אגיד לך איך אני רואה את זה – מצד אחד ברור שאתה רוצה להכנס לרדיו ומצד שני יש איזו אובססיה עם הפלייליסט המחורבן הזה! I just don’t give a fuck, man! ברור שהייתי רוצה להיכנס לרדיו, אבל איך אתה יכול לעשות מוזיקה כשאתה כל הזמן רודף אחרי הרצון הזה? היה את הסיפור עם הזמרת שהתלוננה על זה (מאיה בוסקילה, א.י.), נו באמת, בזה אתם מתעסקים? יש מין אובססיה סביב זה. אני חושב שיש איזשהו פער בין הרצון הבלתי פוסק להכנס לרדיו ובין, פשוט, לעשות מוזיקה טובה.