קניה ווסט – The Life of Pablo (אלבום)

"הם לא רוצים לראות אותי אוהב אותך", שר קניה ווסט חצי שעה לתוך אלבומו השביעי והמגה-מצופה, The Life Of Pablo. השורה הזאת מסכמת בצורה הטובה ביותר את הסטייט אוף מיינד בו נמצא קניה, את התמה המשמעותית והחשובה בחיו וכפועל יוצא, גם ביצירתו – מערכת היחסים המתפתחת-תמיד עם קים קארדשיאן, והמשפחה החדשה שהקימו יחדיו.

שנתיים וחצי עברו מאז Yeezus, אלבומו הקודם והמבריק של ווסט. זהו הזמן הארוך ביותר בין אלבומים שלו מאז ומעולם. תמורות רבות חלו בחייו מאז – שלושה ימים לפני צאת Yeezus נולדה בתו הבכורה, נורת', ובדצמבר האחרון נולד בנו סיינט. בשנתיים וחצי האלה רבים ניסו לנתח את השינויים הכמעט מופרכים שעבר ווסט. יותר מהכל, נדהמו רבים לראות פרפקציוניסט מושבע כווסט [את Stronger הוא מיקסס 75 פעמים] הופך את שחרור האלבום המדובר של השנה לקרקס מביך וצהוב, מפגן טעם רע וחוסר כבוד למעריצים – כאלה שנשארו פעם אחרי פעם עם הזין ביד, בזמן שווסט היה עסוק שוב ושוב בעולמות שמעניינים אותו יותר: אופנה, משחקי מחשב ואפילו ריבים בטוויטר.

איני טוען דבר נגד ההתפתחות האמנותית והעסקית של ווסט. מי שרואה בעצמו ממשיך טבעי לדמויות כפיקאסו [האם הוא פאבלו המדובר? אין לדעת, ונדמה שקניה נהנה מתמיד להזין את השיח עם העטיפה האלטרנטיבית והמכעיסה/מגוחכת לאלבום], סטיב ג'ובס ודה-ווינצ'י, טבעי שינסה להותיר חותמו בעולם בשדות רבים ככל האפשר. אך השבועות האחרונים חשפו טפח אחר מווסט. הם חשפו היבריס טהור ומזוקק, נטול האנושיות המרתקת ומעוררת הכאב של האלבומים הקודמים. היה זה ההיבריס הזה, הגס כל-כך, שאפשר לווסט, בשבועיים בסה״כ, להכריז שביל קוסבי חף מפשע, לעלוב במתחרות [נייקי ופומה] ללא רחמים ולתקוף את וויז קאליפה מתקפה מדהימה של טיפשות ושיכרון כח. כל אלה הפכו את השבועות האחרונים לנקודת שפל למי שאחראי במו ידיו לכמה מהרגעים הנמוכים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. גם הדחייה האינסופית של יציאת האלבום, ובעיקר הזלזול הכמעט-קומי שהתלווה אליה, לא סימנה טובות.

אבל האזנה קפדנית ומדוקדקת תציג תמונה שונה. היא תחשוף את המורכבויות הרגשיות של The Life Of Pablo, בהן האיש שהביא את ההתערטלות הרגשית הטוטאלית להיפ-הופ מספק כמה מהרגעים הכנים בתולדותיו –  תובנות מרתקות וחשופות עד כאב על משפחה [מאביו ועד ילדיו], אהבה והעדרה, אלוהים, ההשפעות ההרסניות של התהילה ועוד ועוד ועוד. הוא מזנק בפראות בין ווסט העשיר-עד-כאב, מנהיג ״הג'קסונים החדשים״, כפי שהוא קורא לקלאן הקרדשיאן-ג'נר ב-Highlights, אחד מרגעי השיא של האלבום, לבין קניה החרד לעתיד משפחתו, המגונן והפצוע ב-Wolves, עוד רגע מופלא שאי אפשר להישאר אדיש אליו.

ואכן, ב-The Life Of Pablo קניה משכלל לדרגות חדשות את אמנות ההזדהות הרגשית. אל היוהרה המכעיסה [היא עודנה כזאת] הוא יוצק מימדים חדשים של פחד, של תחינה, של כנות קרובה לשלמות. העיסוק המדמם בזוגיות המדוברת בעולם בצורה כזאת היא לא פחות מאקט של אומץ, והנכונות של ווסט להקריב כל שבריר ממעט הפרטיות שנותרה לו בשביל האמנות שלו היא כמעט אבירית. הכנות מחדדת: החיים של פבלו הם בעצם החיים של קניה ווסט.

בהאזנה שלישית אי אפשר שלא להתפעם מכמות הרצועות היפיפיות באלבום. כל אחת טובה מקודמתה. החל מהפתיח המהמם Ultralight Beam [אחד הרגעים הטובים בקריירה הצעירה וכבר מצויינת של צ'אנס דה ראפר, במובנים מסוימים היורש האמיתי לקניה של תחילת הדרך], דרך Father Stretch My Hands המרתק שאלוהים יודע למה פוצל לשני חלקים, Famous עם ריהאנה, Highlights המבריק והלהיטי, קטע הספוקן וורד I Love Kanye [אם זה לא יהיה meme, אתאכזב], FML, 30 Hours, Wolves, No More Parties In L.A עם קנדריק לאמר ועוד ועוד – מדובר באסופת שירים כל-כך טובה, ששירים מצויינים באמת כמו Feedback [שנולד או לא נולד בסשנים של Yeezus] או Waves הלהיטי [עם כריס בראון] נשמעים בו כפילרים, מתגמדים בהשוואה לרצף השירים הבלתי נתפש הזה. שני שירים מיותרים מעיבים על החגיגה: Freestyle 4 הסתמי בסטנדרטים שהציב לעצמו, וSilver Surfer Intermission [עם מקס בי, המרצה בימים אלה את שנתו השביעית בכלא, מתוך 75 שנגזרו עליו], שראוי שנתעלם מקיומו כליל. בשניהם נדמה שקניה נסחף רחוק מדי מהפוקוס, נכנע לרצון לנצח רגע/דיון כזה או אחר בהווה.

היו מי שפחדו שהאבהות תרכך את ווסט. עמוק לתוככי 2015, הקולות האלה נשמעו רועשים מתמיד, ניבאו שחורות והנמיכו ציפיות מהאלבום. ״קניה לא מתעניין יותר במוזיקה״, הם אמרו בבירור, עד לפני ימים ספורים. לאחר צאת האלבום, ברור כשמש שהם טעו והטעו. כל מי שיש לו זוג אוזניים יכול לשמוע זאת מפורשות – קניה נחוש מתמיד להוכיח את עצמו, לספק את הסחורה, להגן כלביאה על המשפחה הנוצצת שלו ויותר מכך, על המיתולוגיה שבנה סביבה. ווסט, שבתחילת הדרך עשה מוזיקה כדי להיות נאהב, עשה אותה בהמשך עבור אמו ואז בשביל המאזינים, מצא עתה קהל חדש, חשוב מכולם: קים, נורת' וסיינט, ובמובן מה גם משפחת קארדשיאן המורחבת. הוא רוצה שהם יוכלו להתפאר בו. הוא רוצה לעשות אותם גאים. מדובר בכוחות מניעים חזקים מכל דבר שיכולנו לדמיין או לקוות לו.

הרבה עוד ידובר על הקצב הביזארי, הבלתי נתפש, שבו ווסט הכניס והוציא שירים מהאלבום. על שורת סמפולים מבריקים [בולטים במיוחד: ארתור ראסל ב-30 Hours, תוספת מאוחרת ומצויינת, אם כי לא חפה מרגעים בעייתים, ונינה סימון בFamous, עם ריהאנה], על רוחב היריעה של צלילים ורעיונות, על ההשקה המכעיסה והמביכה. לעת עתה, אפשר לסכם בפשטות – The Life Of Pablo הוא האלבום המבולבל והמסחרר ביותר של ווסט, כזה שמוכיח שקניה ווסט משחק לפי הכללים של קניה ווסט בלבד, ועושה זאת טוב כל-כך, שלעיתים נדמה שהוא בליגה משלו, לבד בפסגה. באלבומו השביעי הוא מדגיש רגעים בקריירה המפוארת שלו, בוחן אותה כפי שלא בחן מעולם. זהו אלבום האיפוס שלו, הEndgame – סופה של המערכה הראשונה. יומיים בלבד לתוך מה שוודאי ייוודע בדברי הימים כמערכה השנייה, ויתכן בהחלט שהאחרונה, ניתן רק לחכות בציפיה דרוכה לפרק הבא בקריירה והחיים [הלוא הם היינו הך במקרה הזה] של המוזיקאי הגדול ביותר של זמננו.