חיים משוגעים: המופע של ויקטור ג'קסון, חלק ראשון בסדרה

ישנה קלישאה רווחת בסצינת האינדי הישראלית: כל כמה זמן יש דיבור על להקה חדשה שכולם אוהבים ושהייתה, עד לפני רגע, סוד ליודעי דבר; כזו שרק קהל אדוק הכיר וידע את המילים בעל פה. בדרך כלל הסיפורים האלו מנופחים ועושים רומנטיזציה למציאות, יוצרים הייפ סביב האלבום של הלהקה הלכאורה חדשה הזו. למרות הרצון לחזור על הקלישאה הזו, המקרה של "המופע של ויקטור ג'קסון", כפי שנראה בסדרת הכתבות הבאה, הוא די שונה.

בתחילה היו N.O.D, אין עוד אי, הרכב היפ-הופ של כשישה חברים, ביניהם ויקטור יאגמיש, אם סי ג'עפר, איציק פצצתי, ג'ימבו ג'יי ויוסף סירטיש, שלימים ייקרא פדרו גראס. לאחר מספר גלגולים ושינויים נשארו רק פצצתי, ג'ימבו ופדרו גראס, ויצרו את "המופע של ויקטור ג'קסון", טריו היפ-הופ אקוסטי ברובו, שסחפו אחריהם עוד ועוד יודעי ח"ן. עם פצצתי על תקן מכונת קצב אנושית וגיטרה, וג'ימבו ופדרו שנותנים בראש עם מילים מושחזות ומחורזות כמה רמות מעל מה שידעה סצינת ההיפ-הופ בארץ, ההופעות שלהם היו מלאות אנרגיה ונתנו נופך שונה לז'אנר שהחל להרים את ראשו מחדש.

אחד מהשירים שפדרו כתב, "הסיפור הבלשי- חלק א'", התפתח בהמשך והפך ל"העיר הזאת", מחזמר ראפ בלשי שמושפע מסרטי פילם נואר שהמוזיקה בו לא נחה לרגע. אל השלישייה הצטרפו רוני רוקט ודורית ליליאן כשחקנים, ותוך שנה המחזה הפך לאחת ההופעות המבוקשות ביותר בירושלים ותל אביב. גם היום, כ-4 שנים מאז עלייתה, ההצגה ממשיכה למלא אולמות. ההרכב אף הופיע איתה בגרסה אנגלית במספר מקומות באירופה, ביניהם פסטיבל הפרינג' באדינבורו, שזכה להד תקשורתי מוגבר בעקבות ההפגנות נגד ישראל שהתרחשו בגלל הגעת ההרכב. ההפגנות אף גרמו להוצאת "העיר הזאת" מתכניית הפסטיבל והחמישייה ביצעה את כל המופע ברחוב, נטול כל שירה ודיאלוגים.

כיום "המופע של ויקטור ג'קסון" תפס מעמד קאלט, אך למרות ההצלחה של "העיר הזאת" וגרסת ספוקן וורד של מקבת' בבימויו של פדרו גראס (ובהשתתפות צוות שחקנים מורחב יותר) ששוברת את גבולות הז'אנר השייקספירי, ההרכב עדיין ידוע ליודעי דבר בלבד בנוף האינדי הישראלי. לאותו נוף יוציא פדרו גראס אלבום סולו ראשון, שיהיה נפרד מוויקטור ג'קסון. האלבום, שמומן בהצלחה ע"י פרויקט הדסטארט, יהיה אלבום הספוקן-וורד העברי המלא הראשון, ויופק על ידי איציק פצצתי.

לקראת המשך העבודה על האלבום ושנייה לפני סיום פרויקט ההדסטארט שלו, ישבתי עם פדרו לשיחה על מהותו של האלבום המתגבש ועל ציפיותיו ממנו.

אחרי לא מעט שנים של עבודה כחלק מהרכב, מה גרם לך לרצות להוציא עכשיו אלבום סולו?

״אני חושב שהסיבה שאני עושה את זה לבד היא כי אלה חומרים שלא הרגשתי בנוח להביא ללהקה, כי הלהקה די התפתחה מתוך צחוקים של החבר'ה ומכאן גם הקלילות שבה. בפרויקט הזה אני מנסה להביא את עצמי ולהגיד משהו אמיתי. "העיר הזאת", שהיה מאוד פרויקט שלי, היה הפעם הראשונה שלקחתי את המושכות וניסיתי להביע קצת יותר עומק. באלבום החדש אלו חומרים שאספתי ודברים שעשיתי מחוץ ללהקה והם הכי אישיים ואמיתיים שלי.״

ובמקבת' הייתה איזשהי השתכללות של זה?

״מקבת' כן, זה עוד איזה צעד במסע כזה. העיר הזאת היה ניסיון לראות פעם ראשונה אם אפשר לעשות משהו על במה שיהיה כולו בראפ. אני גם למדתי משחק ובמקביל היינו מופיעים ללהקה, ואז הפרולוג של העיר הזאת היה משהו שכתבתי ושהתחלנו לעשות בהופעות של הלהקה. זה שילב שני עולמות שאני מאוד בא מהם. גם שני החברים האחרים של הלהקה היו בתיאטרון אבל לא למדו תיאטרון ממש כמוני, בלימודים גבוהים. אז כן, יש פה מן דרך שאני עובר שהתחילה בעיר הזאת והמשכתי איתה. מקבת' היה לקחת עוד צעד קדימה ולראות איך לוקחים מחזאות קלאסית ושמים דגש על הקצב.

במקביל להתפתחות המחודשת של תרבות ההיפ-הופ בארץ, שוויקטור ג'קסון היו שותפים לצמיחתה לצד נצ'י נצ', אורי שוחט ופלד, הרימה את ראשה גם סצינת הספוקן וורד. סצינת הספוקן, השירה המדוברת, התחילה בערבי שירה צנועים שהתפתחו בהמשך לערבי הפואטרי סלאם שכיום ממלאים ברים ומועדונים בכל הארץ. פדרו וג'ימבו ג'יי היו מבין האמנים החלוצים שהופיעו בערבי הסלאם, כשלעתים תכופות היה ניתן להבחין בפצצתי נותן מעברים מוזיקליים בין האמנים המשתתפים.״

במקביל לדור החדש של ההיפ-הופ בארץ גם הסצינה של הפואטרי סלאם התפתחה בשנים האחרונות. צבירת התאוצה של זה בזמן האחרון נתנה לך תמיכה בכתיבה?

״זה נתן את התנופה בזה שאנשים מבינים יותר מה הז'אנר. זה קצת אחרת מאם הייתי עושה אלבום ספוקן וורד לפני 5 שנים – אז כמעט אף אחד לא ידע מה זה אומר. אני לא חושב שכל מה שמבינים לגבי זה הוא בהכרח נכון, יש גם הרבה טעויות שהצטברו לגבי מה זה, אבל זה בסדר. לפחות זה קיים והאלבום לא בא משום מקום.״

זה גם נתן לך איזושהי הנחה לגבי איך האלבום יתקבל בציבור? נראה לך שזה יצליח לפרוץ גם לתחום הרדיו?

״אני מקווה. שיר אחד היה בגלגל"צ, "אלוהים בג'ימייל". אני עושה את הדבר שאני מאמין בו. האם אני חושב שהוא מספיק "אכיל" בשביל רדיו, ששדרן רדיו של המיינסטרים יגיד "אני יכול להשמיע את זה, שכל המדינה תשמע את זה?" – תראה, אני מנסה לעשות משהו טוב, אני לא חושב על זה. הופתעתי כשהשמיעו את זה בגלגל"צ, אבל מצד שני אני יודע שהשיר טוב ומאמין בו.״

אז קומוניקציה למאזין הממוצע זה לא מה שמניע אותך.

״לא הייתי אומר דווקא שלא; הרעיון בכל הז'אנר הזה הוא לקחת את השירה למקום שמתקשר. לא שירה שנשארת בעננים, וספרי שירה כדבר המנוכר הזה שאתה לא יכול לגשת אליו. הרבה פעמים זו תפישה מוטעית אבל פעמים אחרות גם לא – הרבה שירים הם מנוכרים ולא מעניינים כל כך את מי שלא מאוד בעניין. אז כן הייתי רוצה שהשירה שלי תהיה נגישה לכולם, גם על-ידי לעשות עיבודים הרבה יותר מוזיקליים, כך שאם אתה לא עוקב אחרי המילים אז המוזיקה תוכל לסחוף אותך.״

הייתה לכם התפתחות בטקסטים בוויקטור ג'קסון, במיקסטייפ אביב יש כבר אמירה יותר חזקה. יש יוצרים שהשפיעו עליך גם באלבום הזה וגם בעבר, בטקסטים היותר קלילים?

״סול וויליאמס מאוד השפיע עליי, בטח בכיוון הזה של הספוקן וורד. אני כל כך אהבתי את האלבום הראשון, ואת השני והשלישי לא מי יודע מה. את הראשון שמעתי ואמרתי "את זה אני רוצה לעשות". באיזשהי צורה אני גם מושפע מהדור שלי, נצ'י, פלד. אנחנו חולקים אותה התפתחות ומשפיעים אחד על השני.״

זה די מרשים כל מה שקורה פה עם ההיפ הופ, כל מה שאורי שוחט עושה, נצ'י נצ'… זה משהו שלא ראיתי אותו בא.

״מה שיפה בזה הוא שהסצינה מתבגרת. האלבום של נצ'י, האלבום של טונה, קפה שחור חזק, שפתאום ההיפ הופ חוזר למיינסטרים בגללם. היו הרבה שנים שכל הראפרים שהזכרתי היו קיימים, אבל רובם דישדשו בלחזור על אותן קלישאות שהן הרבה "ידיים באוויר". זה יפה, עוברים התבגרות ומחליטים להגיד דברים, להשתמש בכלי הזה בשביל להתבטא ולא רק בשביל להרים מסיבה ולעשות שמח. הסצינה הייתה הרבה זמן קלישאה ובשנתיים האחרונות לא רק שהיא חזרה למיינסטרים, היא התבגרה.״

זה דומה למה שקורה למוזיקה המזרחית היום, אבל להבדיל מהמזרחית היא לא רק עושה שמח – מרגיש שיש שם אמירה.

״כן, אבל גם במזרחית זה קורה. בהרבה שירים יש אחלה מילים. תמיד צחקו על המזרחית שיש בה שפה או נושאים רדודים וזה משתנה. השירים החדשים של אייל גולן למשל וגם של עומר אדם. ובסדר, אתה יודע, מדי פעם יש גם פאן, "שגעת, טרפת".

בנוסף לאלבום החדש של פדרו, שיצא במרץ לסיבוב הופעות לפני ההשקה, ישנו גם אלבום סולו בעבודה של ג'ימבו ג'יי, והשלישייה כולה בעבודה מתקדמת על מחזמר חדש, "תיכון מגשימים", שיכנס אל, ובכן, תיכון מגשימים. המחזמר יכלול הפקה וצוות שחקנים בקנה מידה הרבה יותר גדול מבעבר, ולמרות זאת ההופעות של המופע של ויקטור ג'קסון אינן רבות.״

אז יש את ג'ימבו שעובד על אלבום, פצצתי מפיק היום בעיקר. ויקטור ג'קסון הפך לאיזשהו פרויקט צד בשבילכם?

״את האלבום אני מפיק עם עומר [מור, AKA איציק פצצתי. ש.א], פרויקט צד? ממש לא. לצד העבודה על האלבום והמחזמר אנחנו עדיין עובדים פול טיים אחד עם השני. אנחנו מתראים ממש הרבה, ינעל העולם.״

ולסיום, למה "פדרו גראס" או "יוסף סירטיש" ולא עמית אולמן?

״בראפ מאוד מקובל שיש לך שם במה כראפר [צוחק]. "יוסף סירטיש" זה שם שאבד בתהום הנשייה וטוב שכך. פדרו גראס זה כינוי מהצבא שעבר כמה גלגולים ויש לו משמעות סנטימנטלית. כשאני שומר אותו זה בשבילי קצת לשמור על חיבור לשורשים ולמקורות, למקום ממנו אני בא. אבל זה לא שיש לי בעיה שידעו שקוראים לי עמית, השם שההורים שלי נתנו לי; גם הוא, אחרי הכל, המקום שבאתי ממנו.״

— — —

פרויקט ההדסטארט של אלבום הסולו של פדרו גראס יגיע לסיומו ב-25.2, וכל תרומה שתתווסף לו מעבר ליעד תסייע אף יותר ליצירתו. פדרו יופיע ב-17.3 בלבונטין 7 בתל אביב. (צילום: גנאדי שקולניק)