מסע אל החלל – אינדינגב 2015

תום: ב-2007 חבר הציע לי ללכת לפסטיבל מוזר שהתקיים לראשונה באמצע שום מקום. קראו לזה אינדינגב. עניתי שאני לא מכיר אף אחד מלבד עמית ארז. תהיתי מה זה אינדי בכלל ואיפה זה, לעזאזל, מצפה גבולות.

ב-2008 כבר התרצתי והגעתי לפסטיבל, הרבה בזכות אטליז, פאניק אנסמבל ואסף אבידן. במה אחת בשטח הפסטיבל, במה קטנטנה נוספת במתחם הקמפינג והרבה חול וחיפושיות שחורות. פסטיבל בחיתולים. מאז אינדינגב הפך, עבורי ועבור רבים אחרים, לאירוע המוזיקלי השנתי המרכזי בישראל. היומיים הפכו לשלושה, הבמה הגדולה הפכה לבמה הבינונית מתוך ארבע, מספר האנשים הוכפל פי כמה וכולם יודעים שפסטיבל במדבר בלי טפטפות מרעננות זה מגוחך.

כמות באי הפסטיבל גדלה מדי שנה והאווירה הביתית והקטנה שחשתי בשנים הראשונות נעלמה, בין היתר לאור הגדלת שטח הפסטיבל והצגת הבמה המרכזית החדשה. היה לי קשה לבצע את המעבר מפסטיבל קטן לגדול. הרגשתי שהבייבי שלי נחטף ממני. ומי בכלל כל האנשים האלה, שלא היו פה כשאסף אבידן עלה להופיע בבמה הקטנה שבקמפינג מול 50 איש ואיפה דוכני האוכל של החומוס הביתי, ה-inDmeat והתרנגול? למרות זאת, הפך האינדינגב לפסטיבל המוזיקה החשוב והמשמעותי בישראל; כזה שמזין את סצינת השוליים ואף המיינסטרים ומשגר עשרות אמנים ולהקות להצלחות בארץ ובעולם.

חמישי, היום הראשון לפסטיבל

אורן סגל: אינדינגב 2015 שלי החל רשמית בבמת הקוף עם יהוא ירון וההרכב החדש שלו הכולל אותו על הבס, את גיא שמי (אינפקציה, לא) והילה רוח על הגיטרות ואת אביב ברק על התופים. ניכר שיהוא הגיע "לתת בראש", ונהנה מאוד לנגן שירים ישנים וחדשים עם יותר עוקץ ודיסטורשן מתמיד. התוצאה היתה נהדרת. במופע התארח מארק אליהו לחיבור חביב אך לא הכרחי של צלילי מזרח ומערב.

את השעה הבאה של הפסטיבל פספסתי לצערי, ובמסגרתה Cherie & Ronne (רן שם-טוב ושירי הדר) המשיכו את הקסם של איזבו בנגינת ויולה ובס בהופעת בכורה מול קהל גדול בבמת הקוף, כשבמקביל בבמת הפיל שתי להקות הופיעו לראשונה באינדינגב. המפשעות האהובים אירחו את המסך הלבן, וסיפקו יחד הופעה בלתי נשכחת ומרובת קראודסרפינגז כפי שניתן היה לצפות מחיבור בין שתי חיות הבמה שהן.

בעודנו שומעים מבמת הפיל את סוף ההופעה של המפשעות והמסך הלבן, ואת הכיסוי המעוברת ל-Black Lips "איך מספרים לילד שמישהו מת", התייצבנו בבמת הקוף להופעה המצופה מאוד של אביב גדג', שהופיע בפעם השניה בלבד בתשע שנות הפסטיבל (כאשר הופעתו המתוכננת הקודמת ב-2013 בוטלה בעקבות פטירתו של גבריאל בלחסן). גם בלי להתייחס מפורשות למצב שמחוץ לאוטופיה ששמה אינדינגב, ההופעה של גדג' לא יכלה להתרחש בתזמון מדויק יותר – החל מ"לא מקום לחלשים" וכלה ב"מנועים קדימה", כל צעד, תו, מילה ואירוח (זאב טנא עם מקל סלפי הנושא בריסטול ועליו מילים ב"נא לא למות על הדשא" ו"גאולה", הילה רוח ב"ונוס בתמוז" הרומנטי) היו מכוונים, פוגעים, מכאיבים ומזככים. המוזיקה היתה מרהיבה, ומבחינה רגשית זה ללא ספק היה שיא הפסטיבל מבחינתי.

החוויה היתה חזקה עד כדי שהציבה אותנו למחרת בהופעות האינטימיות של אביב גדג', יהוא ירון ורן ראשון (שעובד עם ירון על אלבום בכורה) במתחם השבת של ליבא שחווה שדרוג מבורך בתוכניה, שינה שמו ל-inDtox (מתחם ניקוי רעלים) והתגלה כנקודת מפלט ממוזגת.

אל ההופעה של Tiny Fingers ניגשתי בידיעה שמפאת מגבלות הזמן לא יוכלו לשחזר את הופעות ההשקה המופלאות לאלבומם החדש, The Fall. הלהקה הספיקה לנגן קטע אינסטרומנטלי יפה, נקי ולא מוכר לפני שצללה לנגינת האלבום ברצף, אך בניגוד להשקות לא הספיקה לנגן קטעים נוספים. למחרת סיפר המתופף טל כהן שהם היו מנגנים עוד ארבע שעות ויותר אם רק יכלו, ועם כזה להט אני יכול רק להמליץ לנהור להופעה הבאה שלהם בבארבי.

את הערב בבמת הקוף סגרו קותימאן אורקסטרה בשיבוץ מבריק. האורקסטרה היא למעשה סופרגרופ של גרוב ישראלי, כאשר לצדו של קותימאן ניגנו ושרו על הבמה קרולינה, אלרן דקל (פאנקנשטיין), שלומי אלון (הדג נחש), אדם שפלן (UBK), ספי ציזלינג (האחים רמירז), שחם אוחנה (אוחנה בראס בנד) ואמיר ברסלר (אבישי כהן). יחד התיכו השמונה גרוב בפסיכדליה, מוזיקה ים תיכונית, אפריקאית, Fאנק וג'אז. התוצאה המענגת הניעה קהל של אלפים עד השעה 3:10 לפנות בוקר, במה שנדמה כהתרחשות בלתי הגיונית לקהל שחווה לראשונה את אינדינגב.

שישי, היום השני לפסטיבל

תום: הגעתי בשישי בבוקר וצללתי הישר לתוך ההופעה של The Ethiobeat Orchestra – שיתוף פעולה בין הודנא אפרוביט אורקסטרה ו-Adyabo האתיופים. אל חטיבת הקצב וכלי הנשיפה של ההודנא הצטרפו כלי נגינה אתיופים מסורתיים, זמרים, ואף רקדן ורקדנית שללא ספק היו ה-highlight של המופע. הרבה גרוב, קצב ושמחת חיים עברו בין הלהקה לקהל, והתשואות לרקדנים הנהדרים היו רבות. אחריהם עלו Full Trunk והרביצו בקהל בלוז-רוק טהור ואנרגטי (וגם קצת בלוזרחית, לדבר גל ניסמן, סולן וגיטריסט הלהקה). כמה פשוט ומוכר – ככה נהדר.

עמיר לב סיפק כהרגלו מנת מלנכוליה איכותית ואחריו עלה Ryley Walker, היבוא מאמריקה. הפולק הפסיכדלי של ווקר (מלווה בלהקה שלו וביהוא ירון על הבס) היה מהפנט. אחד הדברים שאני אוהב באינדינגב הוא הגיוון הסגנוני שלו: יום 'שגרתי' באינדינגב יכלול רגאיי, בלוז, אלקטרוניקה, מוזיקה בלקנית, רוקנרול, פולק והיפ הופ בזה אחר זה, וזו אחת מגדולות הפסטיבל. הפסיכדליה של ווקר הייתה עוד גיוון מרענן אך לא נרשמה כאחת מנקודות השיא של הפסטיבל.

שי צברי, אולי הווקאליסט הטוב בישראל, כבר הוכרז קבל עם ועדה כמלך האינדי הישראלי של שנת 2015. ההופעה שלו בשישי אחה"צ חיזקה את מעמדו, למרות חסרונם של האחים תלמודי מההרכב המעולה שלו, נבחרת הגרוב של המזרח התיכון. הקהל רקד, פייט, קפץ והרים ידיים בניצוחו של צברי, גדול משלהבי הקהל, שברגע השיא של ההופעה ירד אל הגדר ושר עם ההמון. 

בזמן ששי צברי הניע אלפי אגנים בבמת הקוף המרכזית, בבמת הפיל הקטנה נתנו לו The Great Machine פייט משמעותי: הרבה רוק, לצד נסיון כושל אך מוערך להעביר את ההופעה, לרבות מערכת התופים וההגברה, אל אמצע הקהל. אחריהם בבמת הפיל עלו חיה מילר, שעברו כברת דרך מאז שזכו באינדיסקר ופתחו את הפסטיבל בשנת 2008 ועד הפיכתם לשחקנים קבועים ובולטים בסצינת האינדי הישראלי. במהלך ההופעה אירחו חיה מילר את רדיוטריפ, שהם Schoolmaster (עופר טל) ו-Mixmonster (אורי ורטהיים), בוגרי 'התפוחים', בשילוב שנשמע מבטיח על הנייר אך לא התרומם לגבהים המצופים בפועל.

את שעות הערב פתחה הילה רוח, שהוציאה השנה את אלבומה המעולה 'רופאה במערב'. מלווה ביונתן לויטל, עידו אשד וקוסטה קפלן מחיה מילר, היא הגישה את שיריה במומחיות וברגישות וגרמה לי להצטער על שעוד לא ראיתי הופעה מלאה שלה.

ערב שישי יורד. TATRAN עולים לבמת הקוף ומנגנים מוזיקה אינסטרומנטלית ומורכבת אל מול אלפי מהופנטים שמזמזמים את תפקידי הגיטרה והבס. כבוד המיתרים במקומו, אך הם רק הליווי לקסמים של דן מאיו (אסתר רדא, פאנקנשטיין, CRuNCH 22), כנראה המתופף האהוב עלי בעולם.

אחרי טאטרן התחיל אחד המופעים המדוברים של הפסטיבל – דאב על הירח, מחוות דאב ל'חם על הירח' של ברי סחרוף, על תקן Dub Side of the Moon. ההשוואה מחמיאה, המיקום בליינאפ והכבוד לברי הולם, הרכב המשתתפים מכובד ביותר (בנו הנדלר, דן תורן, דנה עדיני, נגה ארז, תומר יוסף ועוד רבים וטובים). התוצאה אמנם לא רעה, אך גם לא יוצאת דופן. העיבודים חסרי דמיון והביצועים לא משאירים רושם מיוחד (מלבד, אולי, אלו של אקו מורגנשטרן וגילי יאלו).

משחברי A1, שליוו את המחווה לסחרוף, קיימו את הבטחתם ופינו את מקומם (על הבמה), בישר מנהל הבמה על הפתעה. היתה ציפיה מסוימת שברי ישחזר את גיחתו המפורסמת שלוש שנים קודם לכן, אז הצטרף בהפתעה לג'אם של A1 על הבמה באמצע הלילה, אך על הבמה התרוצצו אנשים שעל חולצותיהם מתנוסס הלוגו של 'תולדות הכותרת', אלבומו החדש והמשובח של פורטיס.

פורטיס עלה לבמה וביצע בפני באי הפסטיבל המופתעים את מיטב שירי אלבומו החדש, כולל הופעת אורח מבורכת של גיא מר (הדג נחש) בשיר הנושא של האלבום, 'תולדות הכותרת'. לסיום פינק את הקהל בשני להיטים מוכרים: על המשמרת ונעליים. הנעליים עדיין באוויר, ופורטיס עדיין משוגע. שמירת הגעתו של פורטיס בסוד מעוררת השראה, הן מבחינת ההצלחה של מבצע מורכב וחשאי שכזה והן לאור הבחירה שלא להשתמש בו לצורך יחסי ציבור. לאורך כל שנותיו, השתדל האינדינגב להתהדר באמני מיינסטרים עם חיבור לשוליים. בשנים הראשונות אלו היו ערן צור, רוקפור, ג'ירפות ודומיהם, ובשנים האחרונות אביתר בנאי וברי סחרוף. הדבר עורר תמיהה על היעדרו של אמן כזה השנה, שהסתברה כמיותרת לחלוטין.

לא מעט רגעים אלמותיים סיפק האינדינגב: אסף אבידן ממשיך לצרוח בזמן שהפסקת החשמל משביתה את ההופעה שלו, גיטרת הבס של איתן רדושינסקי ממידנייט פיקוקס מוטחת ברצפה ע"י מעריץ נלהב מדי, דורון בוטניק מאינגה דינגו חושף בפני הפסטיבל את איבריו המוצנעים, להקת ויתרתי עולה לבמה מחופשת לאיבר מין גברי, רועי ריק והמדלי בנד הופכים באופן רשמי ללהקת הקולקטיב במהלך ההופעה, וכמובן, כפי שהוזכר, ברי סחרוף עולה במפתיע להופיע עם להקת A1 באמצע הלילה. לצד ההופעה הבלתי צפויה של פורטיס, חבר לרשימה הזו רגע אחד מני רבים בהופעה של קין והבל 90210.

קין והבל 90210 הם, ללא ספק, אחת הלהקות המופרעות בישראל. אחרי שעלו לבמה לבושים כליצנים מהסיוטים והודו ללהקות החימום הנהדרות שלהם ('ברי סחרוף ורמי פורטיס – אתם עוד תשמעו עליהם!'), הם פצחו במוזיקה הבועטת שלהם לתוצאת פוגו המוני. מהר מאוד הגיעו השוטרים לעצור אותו. הקהל, בתגובה, הקיף את השוטרים במספר מעגלים חלופיים: מעגלי ריקודים חבוקים, לצלילי שירת 'מדינת משטרה' של קין והבל במקביל. במרכז המעגל נצפו לובשי מדים עם מבטים מבולבלים.

שבת, היום האחרון לפסטיבל

תום: ביום שבת הגרוב זרם ללא הפסקה בבמת הקוף, החל מ-Phototaxis הנהדרים. Phototaxis, להקת האלקטרו-סול בהנהגת יעל פלדינגר הכריזמטית הם לא חדשים באינדינגב. כבר שנים שאני מצפה בכליון עיניים לאנרגיה הנהדרת בהופעות שלהם כל פעם מחדש, וגם הפעם לא התאכזבתי. 

את הרצף הזה המשיכו לולה מארש של יעל שושנה כהן וגיל לנדאו, שסיפקו גם הם סחורה מוכרת ומעולה וגרמו לי לשאול, שוב, איך זה ייתכן שהם טרם שחררו אלבום. Lucille Crew עלו אחריהם והעלו את רמת הגרוב לשיא. הרכב מגובש, משובח, ויוצא דופן בסצינת האינדי הישראלית. ראויים לציון הזמרים, רבל סאן וגל דה פז, שהופכים את ההרכב למעין Black Eyed Peas מקומיים ומשודרגים.

הפסטיבל נחתם מבחינתי בהופעה של רמזיילך בבמת הפיל. רמזיילך, שעושים מעין פאנק כלייזמרי ביידיש (רמזיילך = כלייזמר בהיפוך אותיות), הקפיצו את כל באי ההופעה והרשו לעצמם להתפרס על פני שעה וחצי, מתוקף היותם ההופעה האחרונה בבמת הפיל. הלהקה נתנה את כולה והקהל בתורו שר, קפץ, רקד, התחבק, יצא מגדרו באופן כללי וליווה את הנגנים במסעותיהם בין הבמה לאיש הסאונד.

יש אווירה מיוחדת באינדינגב. השילוב בין האנשים, המוזיקה והתפאורה המדברית יוצר אווירה בקצב אחר, איטי ורגוע יותר, שניתן לראות במהימנות יחסית כאן. אינדינגב התקיים השנה בעיצומו של מצב מדיני סבוך והצליח, על פי כל הדעות, להעניק לקהל הפסטיבל פסק זמן מדהים. גם האמנים סיפקו נקודות אור על רקע המצב בזכות אי אלו התייחסויות אליו – לפני ששר את 'לכה דודי', סיפר שי צברי שהשיר נכתב ע"י שלמה אבן גבירול והולחן ע"י מוחמד וואהבי האלג'יראי, ואיחל לעוד שיתופי פעולה שכאלה ולקירוב לבבות בין התרבויות בכלל. גם רמזיילך סיפרו על צאתם הצפויה לטור אירופאי עם להקה איראנית וזכו לתשואות רמות מהקהל.

ומה לגבי הרלוונטיות של האינדינגב? – לאורך השנים חזיתי במו עיני באגדות ותופעות אינדי ישראליות נולדות באינדינגב בזמן אמת: חיה מילר, שממל, הקולקטיב, האחים רמירז, האיינג'לסי, טייני פינגרז, רייסקינדר, טאטרן, אסתר רדא ועוד רבים וטובים. לצערי לא חזיתי השנה בתגלית מבטיחה כזו, אבל רצף ההופעות המעולות ואינספור הפרצופים המחוייכים גם הם הישג נאה.

אינדינגב נאלץ להתמודד עם קריאות תכופות על התמסחרות, אובדן הדרך ועייפות החומר. בניגוד להן, הרלוונטיות מוכחת גם הפעם כבכל שנה. בתהליך הדרגתי שהתחיל מאז הקמתו הוא משנה את מפת המוזיקה הישראלית. כל מה שצריך לעשות כדי להבין את זה, זה לפתוח גלגל"צ או לנסות להשיג כרטיסים להופעה של האיינג'לסי. (צילום: יואב קדם. תעשו לעצמכם טובה גדולה וכנסו לגלריית התמונות המלאה שלו מהפסטיבל. ערימות של יופי טהור וגעגועים)