הזיות, רוק וחיוך ענבים – על "פוזי" של אריק איינשטיין

על "פוזי", אלבומו השלישי של אריק איינשטיין שיצא בשנת 1969, נכתבו כבר רבבות מילים פרי עטם של כותבים רבים. מיואב קוטנר ועד ארי קטורזה, מבן שלו ועד מוטי רגב – כולם התייחסו אל "פוזי" בצורה כזו או אחרת, והאתגר שלי, כאן במגזין Andy Was Wrong המתחדש, הוא לכתוב על "פוזי" מכיוון אחר, שונה, שישפוך אור על הפינות הפחות מוכרות של האלבום שהביא לראשונה את הרוק הישראלי אל מרכז העניינים.

אז במה נתחיל? בלהקת הצ'רצ'ילים שהחרישה והפעימה את אריק איינשטיין במועדון ברחוב המסגר? במשורר בן העשרים בקושי יהונתן גפן שתרם ארבעה טקסטים לזמר הנערץ עליו מאז שיצא עם בת דודתו יעל? בסיפור העצוב של מישה סגל שדורסנותו של אורי זוהר קטעה את מעורבותו באלבום? בתרבות היידית שהייתה לה דריסת רגל באלבום של הצבר האולטימטיבי או אולי באפילוג הארוך לזכר זיגי סקרבניק שקורע לבבות עד עצם היום הזה?

הזמן קצר וגו' לכן, כדברי רינו צרור, נתחיל מההתחלה.

קשה להאמין, אבל זמן קצר לפני "פוזי" אריק איינשטיין עוד שר שירים כסולן, שירים מתקתקים וסלוניים שמקומם לא יכירם באסתטיקה של הרוק. האופי המחפש של איינשטיין, התר אחרי חידושים ושיתופי פעולה מסקרנים, הביא אותו לרחוב המסגר בו צפה, ובעיקר האזין, ללהקת הצ'רצ'ילים – מיקי גבריאלוב, חיים רומנו, סטן סלומון, עמי טרייביטש ורוב האקסלי – מופיעים על במה באופן שבו לא חזה מעולם. הריגוש הזה הוביל את איינשטיין להציע ללהקה הצעירה, שלא נגעה בטקסט עברי מימיה, עבודה משותפת על אלבומו הבא.

סיפור מעניין הוא של השיר "אחינועם לא יודעת", שהלחן שלו שייך למעשה לשיר "When You're Gone" שהלחין האקסלי. יהונתן גפן הצעיר כתב את הטקסט לשיר תחת לחץ פיזי טורדני של אורי זוהר. גפן כותב בספרו "חומר טוב" שהשורה "היא לא יודעת כלום" שיקפה את חוסר יכולתו למצוא מילים אחרות להצמיד ללחן.בין אם הסיפור משקף נאמנה את המציאות ובין אם לאו, גפן יצר כאן טקסט משובח עם שורות מיתולוגיות כגון "מחייכת ענבים ואנחנו מקווים" אשר חברו ללחן של האקסלי, שבתורו זכה לעיבוד רך יותר, ויחד הם המשיכו בקו הלא ברור של ספק שירי ילדים ספק שירי אהבה, קו שהחל באלבומו השני של איינשטיין, "מזל גדי", ונמשך גם באלבומים שאחריו.

החברים מרחוב המסגר ניגנו מספר שירים באלבום וקיבלו חשיפה שרק יכלו לפלל לה לפני הגעת האריק. איינשטיין ידע שהקהל הרחב עדיין לא מוכן לוולטג' של "הצ'רצ'ילים", ומטרתו של העיבוד היתה לקרב את הרוק הבועט של הצ'רצ'ילים אל האוזן הישראלית הממוצעת של סוף הסיקסטיז. התוצאה הייתה מיזוג שידע לשלב את הגיטרות והרית'ם סקשן הרוקי עם הנעימות והנינוחות שהיו תמיד הבון-טון של האיש הגבוה.

ארבעה טקסטים, כאמור, הביא עמו יהונתן גפן הצעיר. טקסטים שנכתבו בדירתו המוזנחת ברחוב דיזינגוף, ב"כסית" הפואטי ובקפה "רוול" הבוהמייני. "כשאת בוכה את לא יפה" שהולחן ע"י שמוליק קראוס, שותפו של איינשטיין ל"החלונות הגבוהים", ועובד ע"י שלום חנוך, הוא ללא ספק המפורסם שבהם ואף זכה לקליפ של ממש אך הוא פחות מעניין משני הטקסטים הנוספים – "חיי האהבה של הכלבה עליזה" ו-"ילדה ציור". שניהם הולחנו על ידי  מישה סגל, והם מספקים למאזין רגעים מוסיקליים מרתקים ואולי בשל כך לא זכו  לפופולריות גבוהה. סגל הביא עמו להקלטות נגנים מקצועיים כמו אהרל'ה קמינסקי, שיהפוך תוך שנים מעטות לאחד המתופפים הבכירים בעולם, הבסיסט שמוליק ארוך והקלידן יעקב נגר.

הכתיבה הצבעונית של גפן והנטייה הפסיכדלית של סגל יצרה כאן שתי פינות חמד בגן הפורח של "פוזי", גן שאיגד בתוכו כישרונות רבים מאד בתחילת שיא פריחתם. ב"חיי האהבה של הכלבה עליזה" שילב סגל אפילו אלמנטים של מוסיקה ערבית, יוזמה שלא הייתה כמוה במוסיקה הפופולרית הישראלית ושנים תחלופנה עד שתהיה כמוה בהמשך. קביעה זו כמובן לא מתייחסת לנסיונות מגוחכים בדיעבד, גם אם מכוונים, לעשות שימוש בקוריוז ובקצב ולא במהות של המוזיקה הערבית. "ילדה ציור" מציג את איינשטיין תמים ומקסים מתמיד וטקסט סוריאליסטי, שיחד הופכים לשיר מרתק שכמעט ונשכח. 

מישה סגל נזרק אל מחוץ לעשייה המשותפת של חבורת זוהר/איינשטיין לאחר סכסוך על רקע כספי עם אורי זוהר, האיש הגאון שלא ברור האם יותר הפרה או יותר הפריע לקריירה של חברו הטוב.

"אברהם ושרה" תורגם ע"י בנימין טנא (אין קשר משפחתי-ג.ט.) מטקסט יידי מקורי של איציק מאנגער. הוא מציג תמונה תוססת של אירועים בהשראת הסיפור התנכ"י מספר בראשית. הצבריות של איינשטיין באה כאן לידי ביטוי בשורה "אפילו מטאטא יורה" שמציבה מראה קומית לדינמיקה הזוגית שאולי התרחשה בין שני הקשישים שמצפים שנים כה רבות לילד. גם כאן, כמו בשירים רבים באלבום, נופך של שיר ילדים נמהל בחספוס של הישראליות של סוף שנות השישים, הישראליות שמוציאה ישן מפני חדש ודוחקת לפינה את הגלותיות, לא תוך כדי התעלמות אלא על ידי עיבוד ופרופרציונליות.

"פראג" שכתב והלחין שלום חנוך, קיבל עיבוד מעט שונה מזה שכשל כשלון חרוץ בפסטיבל הזמר והפזמון שנה לפני כן, ומצא את מקומו , הדי חריג, באלבום. "היה לנו טוב נהיה לנו רע" הוא חידוש ל-"The Ballad of John and Yoko" מהאלבום הידוע בשם "האלבום הלבן" של הביטלס . זהו עיבוד די שמרני של מיקי גבריאלוב לטקסט של איינשטיין, שכמו לנון במקור האנגלי, תיאר אירועים מהחיים הפרטיים שלו ושל הסובבים אותו בתל אביב העליזה של מציצים, משחקים בבלומפילד ומדורות קטנות של עשב ריחני.

אם "ילדה ציור", "אחינועם לא יודעת" ואחרים נעים על ציר הספר שבין מוסיקה לילדים לבין מוסיקה למבוגרים, "אצו רצו גמדים" של המשוררת מרים ילן-שטקליס הוא שיר ילדים קלאסי. ילן-שטקליס הייתה הראשונה, עוד באמצע שנות החמישים, שכתבה מתוך התייחסות מכבדת וממוקדת לקורא הילד, ללא שום מחסום אידיאולוגי או קולקטיבי. באלבום של "החלונות הגבוהים" ב- 1967 כלול "הבובה זהבה" המיתולוגי שלה ואילו ההרכב השני של "החלונות הגבוהים", בו החליף אלי מגן את איינשטיין, ביצע שיר נוסף של ילן-שטקליס, "אלישבע מה נחמדת". אל "פוזי" הביא איינשטיין לחן ישן של קראוס שהמתין מספר שנים לצאת לאור. סטן סולומון מוכיח בעיבוד של "אצו רצו גמדים" כי הצ'רצ'ילים הם מוזיקאים שיש ביכולתם לעבוד בגובה העיניים עם מעבדים "מקצועיים" כמו מישה סגל, כאשר העיבוד היפהפה יכול היה להיכנס בקלות ובטבעיות ל"מזל גדי" שהופק ע"י איש הגברדיה הוותיקה אלכס וייס, שנפנף באלגנטיות את שלום חנוך הצעיר.

אחד המונחים שמרבים להזכיר במשחק הכדורגל, שהיה אהוב כל כך על אריק איינשטיין, הוא העומק של סגל הקבוצה, משמע: ככל שיש יותר כשרונות, כך גוברים סיכויי הקבוצה להצליח. באותו אופן, ב"פוזי" היהלומים לא מפסיקים להגיח. "ארץ ישראל" ו"כמה חם" שניהם טקסטים של איינשטיין. הראשון הוא מעין גרסה נוסטלגית מוקדמת ל"יושב בסן פרנסיסקו על המים" ללחן של קראוס. השני, ללחן של סגל, הוא שיר קיץ אולטימטיבי שמעלה אוטומטית תחושה של חול, ריח של זפת וטעם של נשיקת אוהבים צעירים לצלילי המטקות.

אפילוג: היה היה שיר אחד, שבע דקות וארבעים וחמש שניות אורכו, שמתחיל בנגינת פסנתר ג'אזי המלווה בצלילי שיעולי מעשנים ומצית מכזיבת ריאות , נמשך בדרמה מוסיקלית מורכבת ומכמירת לב ומסתיים בדמות המתמוטטת והקורסת של הצבר הגבוה, השרמנטי והחייכן. "היה היה (לזיגי)", ללחן ובעיבודו של מישה סגל, הוא הישג משמעותי של "פוזי": הוא מתנער מכל מוסכמה שהייתה מקובלת אז, ובינינו מקובלת גם בימינו. איינשטיין מתאבל כאן על חברו הפסנתרן זיגי סקרבניק, צועק, בוכה וכואב את כאבו האישי אל מול כולנו באומץ אינטימי מרשים. מוזיקלית, יש כאן שילוב פסיכדלי-סוריאליסטי של ג'אז, רוק, בלוז, סאונד ריאליסטי וסיפור שהוא בעת ובעונה אחת עממי וקולקטיבי, כי "רחוק למעלה בכה אלוהים" היא שורה שצובטת בלב כולנו בנקודה זו או אחרת.

"פוזי" הוא אלבום מהדגם של "האלבום הלבן", כך כתבו גם לפני, והוא מציג את איינשטיין כיוצר אקלקטי כמו שלא היה ולא יהיה. רבים רבים יוכלו למצוא ב"פוזי" (שם שמקורו בכינוי חיבה שהעניק איינשטיין לרעייתו דאז, אלונה) משהו שידבר בדיוק אליהם, אך מעטים מהם יוכלו לתפוס את המהפכה שמגלם בתוכו "פוזי": מלך חדש למוסיקה הישראלית הגיע – הרפורמות בדרך.

— — —