נעם הלפר עושה אווירה ומכוון לקרקס (ראיון)
נעם הלפר (קיצו, folo, Noamiko, Helfer) יוצר פסקולים למחול כבר עשר שנים. בטכניקה יחודית היא מייצר אותם, רובם ככולם, לייב על הבמה, באקט שהופך את כל המופע למעניין ודינמי במיוחד. ביום שבת הקרוב יעלה הלפר על הבמה, כשהוא מלווה את אומן הקרקס יוגי דקל במופע חדש – Human, בו יוגי מגולל את סיפור חייו.
לכבוד המופע החדש, ישבתי לשיחה עם הלפר על החיבור שבין מוזיקה למחול, תחושות, דינמיקה, אלתור, חופש עשייה ותנועה ועל ההשפעות של העבודה שלו עם רקדנים, על המוזיקה וההופעות שלו עצמו.
אהלן, נעם. איך בעצם התחלת לכתוב פסקולים לתנועה?
״כשהייתי בן עשרים הייתה לי בת זוג רקדנית. הייתי עושה את המוזיקה לנאמברים שלה, בשביל הכיף, ובלי שום ידע בעולם המחול. לאט לאט זה גדל – יותר ויותר חברים רקדנים שלה ביקשו ממני לעשות מוזיקה גם בשבילם, ועם הזמן הרגשתי שאני מבין את הפורמט יותר ויותר.״
ביצירה הראשונה שיצרת למחול, הייתה לך איזו תחושה לגבי מה צריך?
״בכנות, לא היה לי מושג. ניגנתי והיא ניסתה להסביר לי מה היא חושבת. הלקסיקון היה מוזר בהתחלה, כיוון שהגעתי מעולם של רוק ואינדי ומוזיקאים מדברים בצורה שונה לחלוטין מזו של רקדנים. הם נניח לא מתייחסים כל כך לז'אנר ולמסוכמות שאני רגיל אליהן אלא לתחושה – אני רוצה את זה יותר כהה, יותר בהיר, יותר אקסטטי, פחות צפוי.
בהתחלה, התגובה הראשונה שלי הייתה אני לא יודע איך לעשות את זה יותר אוורירי, עם הזמן זה נבנה. הפנמתי יותר מושגים ולמדתי את התחושות, כמו כן למדתי להתייחס למוזיקה כחלק מהאווירה. אתה לא מגיע לכתוב שיר יפה, אלא לשרת את הרגע ולייצר אווירה ואת זה, אפשר לעשות בהרבה דרכים.״
איך מה שהפנמת והבנת בעבודה שלך עם רקדנים מתבטא בהופעות שלך עצמך?
״אני מקדיש יותר תשומת לב לבניית האווירה, מתחשב יותר במקום, בתחושה שהוא מייצר, בסוג הקהל שהוא מביא איתו. ההופעה הבאה שלי תהיה בפברואר בלבונטין והשאלות שאני שואל את עצמי לפני הן מעבר ל-'מה יהיה הסטליסט'. אני בעיקר שואל את עצמי, מה אני רוצה שיקרה בסיטואציה הספציפית הזו, חוקר את המחשבות שלי לגביה ומשבץ לפי זה. מעין פסקול של שלושים דקות, בסופו של דבר זה לא שמשהו השתנה במאה שמונים מעלות, אבל הגישה שלי להופעות שלי עצמי, היא מאד אחרת.״
בתור מוזיקאי, לא היית רוצה שמשהו לא יעבוד, רק כדי שתוכל לעשות הכל מחדש ולראות מה קורה?
״זה קורה, בהחלט. לא מזמן עשיתי פסקול לענת גרוגריו, ליציריה שהיא מעין שילוב של מחול ופרפורמנס בו מציירים לה על הגוף. יש קאנבסים וצבעים מפוזרים על הבמה והקהל, מצייר עליה על פי סימן שלה. היא מתעסקת בחוויה של הזיכרון, ובהטבעה שלו – עד כמה הוא משפיע עלינו כבני אדם, איך אנחנו רואים ותופשים זכרונות מאחרים ומה נשאר מהם בסופו של דבר.
ליצירה הזו רציתי לגשת בצורה של אנשים אחרים, בהתחלה חשבתי לעשות קולאז' של רעשי רקע. אחרי שהיא סיפרה לי על הקונספט וראינו שבעצם היא חווה הכל באותו רגע, הבנו שזה משהו ששנינו צריכים לעשות. כלומר, כל הפסקול שלי מורכב בעצם מקולות של הקהל ומכלים שאני מוסיף לאט לאט, אני עושה את זה על ידי פיזור של שישה מיקרופונים והקלטות של רעשים בתוך האולם. את הסו קולד רעשים האלו, אני מוציא החוצה בכל מיני צורות – מוסיף, מערבל, משנה, יש פעמים בהן אני גם שר, לרב לתוך קילומבו כדי שהתחושה תהיה אחרת.
זה מייצר משהו אחר אצל הקהל, תחושה שונה. אני ניגש לכל הופעה כזו בלי חומר מוקלט בכלל, יש לי את הדברים שאני יודע – כמו אורך ההופעה, הקונספט והדינמיקה שצריך לייצר בכל פארט, אבל הדרך לייצר אותה משתנה כל הזמן. ככה שבעצם, אני לא מרגיש את השעמום הזה. הדינמיות והעובדה שדברים עלולים להתקלקל היא חלק ממה שאני אוהב בהופעות מהסוג הזה, השליטה שיש לי על הסיטואציה היא הרבה יותר גדולה. אני מרגיש את מה שקורה באותו רגע ומגיב לזה באותו רגע, זה הופך את כל העסק למעניין יותר. גם בהופעות סולו שלי, כל השליטה בידיים שלי, אני ממש יכול לייצר דינמיקה בזמן אמת, לפי מה שמרגיש לי נכון.״
קרו לך מקרים בהם רצית להתעלם מהרקדניות שעובדות איתך על הבמה ולהתייחס יותר לתגובות של הקהל?
״יצא לי לסתור את הרקדניות בכוונה. הקהל מתנהג בצורה שונה בתכלית במופעי מחול – הוא יושב ושותק. הוא בעצם כלוא בתוך הכיסא שלו וזה מאפשר דברים אחרים לגמרי.״
נכון, אבל גם פה הקהל מגיב, גם אם לא בהכרח ורבלית. יצא לך להתקל בסיטואציה שבה אתה הופך למרכז העניין בעבור חלק מהקהל?
״כן, חד משמעית.״
ופעלת עם זה?
״יצא לי לעשות כל מיני משחקים עם התגובות האלו. במופע של ענת למשל – הקהל כל הזמן עולה ויורד מהבמה, אין קיר רביעי. במופע שאני עושה עכשיו עם יוגי, הוא נמצא על הבמה ואני מנגן מתוך הקהל, ההופעה מולי. הדינמיקה הזו ומה שהיא מייצרת, מסקרנת אותי מאד, בעיקר מעניין אותי לדעת איך היא תיראה בזמן אמת, עם קהל סביבי.״
בוא נדבר באמת על Human, המופע של יוגי. איך התחילה העבודה ביניכם?
״בשנה שעברה העלתי פיס, במסגרת פרוייקט טלפון שבור (שיעלה שוב בפברואר). זה מעין פרוייקט שנבנה כמשחק. שלושת המפיקים שלו בחרו עשרים אמנים שהם אוהבים מתחומים שונים – מוזיקאים, רקדנים, שחקנים, כוריאוגרפים, ציירים. בעצם כולנו שיחקנו טלפון שבור, לכל אחד מאיתנו היו שבועיים לייצר קטע של עד חמש דקות ולהעביר לבא אחריו שרואה רק את מה שהעבירו לו. אני לדוגמא קיבלתי סרט של אריאל ברונז והעברתי לרקדן יפני. בין המשתתפים היו גם יהוא ירון, גלעד כהנא, רננה רז ועוד.
אחרי המופע הזה הגיע אלי יוגי, הרקדן שאיתו אני מנגן, וסיפר לי על מופע הקונספט שהוא עובד עליו. במקור, יוגי הוא אמן קרקס – חיית אדם בגובה של שני מטר, חזק ושרירי שיודע לעשות המון פעלולים בהם אנשים משמיעים כל מיני אנחות בהלה והשתאות.״
עם אילו דברים הייתם רוצים רוצים שהקהל ייצא מהמופע הזה?
"יוגי מגיע למופע הזה ממקום שלא מעוניין שיבינו אותו כמו שהוא מבין את עצמו, אלא כמו כמו שהקהל מבין. כלומר – הוא רוצה להפעיל זרמים בקהל ולגעת בנקודות שמשיקות בינו לבינם. לכן המופע הזה מאד ריאליסטי, הוא מראה את הדברים כמו שהם, במציאות שלנו שהוא חלק ממנה, בניגוד נניח לתיאטרון הרפרטוארי בו הכל מופלא וכולם מדברים במעין פאתוס תלוש מהמציאות.
למיטב ידיעתנו מדובר במופע ראשון מסוגו בארץ, גם המוזיקה, היא לא מוזיקה דרמתית – קרקסית. היא מוזיקה שמתאימה לסיטואציה שמתרחשת על הבמה ומכניסה את הקהל הרבה יותר לתוך מה שקורה עליה, עוזרת לו להיכנס טוב יותר אל תוך התחושה שיוגי מנסה להעביר."
— — —
Human יתקיים בקרקס בסקולה, תל אביב, ביום שבת, ה-16.1. איוונט כאן.
