ריוורבים רושפים בבארבי – Beach Fossils בישראל (הופעה)

ביום שני ה16.9, הגיעו לבארבי "הביץ פוסילס", הלהקה הברוקלינאית בניצוחו של דאסטין פייסור, להופעה יחידה בארץ הקודש כחלק מסיבוב ההופעות לקידום האלבום החדש שלהם "Clash the Truth", שיצא מוקדם יותר השנה. זו כנראה היתה אחת ההופעות המצופות ביותר של 2013. אחרי תקופה לא קצרה של חרם תרבותי קשוח מצד אמנים רבים, המדינה האומללה שלנו רואה ניצנים של התקדמות – יותר ויותר אמנים מתחילים לעבור כאן, ואפילו כאלה לא רעים בכלל.

אבל הביץ' פוסילס הם לא דפש מוד ולא מדונה. זו לא להקת איצטדיונים ואין להם רקדני רקע. משהו בהם מאוד מזכיר את ההרכבים שיש לנו כאן – חבורה צעירה שיוצרת סרף רוק ודרים פופ איכותי מאין כמוהו, אבל עם רגליים על האדמה. על כן, היה ברור שלא יהיה מדובר בהופעה גרנדיוזית. אם כך, למה היה צריך לצפות? "אל תצפו לשום דבר ואז כל מה שיקרה יפתיע אתכם". כך אמר דאסטין פייסור, סולן ומקים הלהקה, ועם המילים הללו בראש נכנסנו סוף סוף לבארבי, אני ויעל וולובלסקי (שכתבה את הביקורת הזאת לצידי).

חושך, הקהל מתחיל להתאסף סביב הבמה. ניב אסט, מוזיקאי טרי ומוכשר מתחיל לחבר את כל הציוד הרב שלו, ותוך כמה שניות מתחיל לנגן את מופע החימום הטוב ביותר שנראה פה לאחרונה כפתיח להופעה הטובה ביותר שהייתה פה לאחרונה. ניב מתפעל בו זמנית כלים רבים בדיוק מושלם ופותח בחצי שעה של רוק אלקטרוני אקספרימנטלי מרהיב והקהל מהופנט כאילו הוטל עליו כישוף, וכבר אפשר להרגיש באוויר שהערב יקרה בבארבי משהו שונה.

אחרי שניב אסט יורד, מתחיל להיבנות המתח שלפני, ופתאום מזנק בחור מהקהל אל הבמה וקורא ללהקה לעלות. הפלא ופלא ותוך כמה שניות הלהקה עולה על הבמה וכך נפתחת לה שעה של דרים פופ מדוסטרש (מלשון דיסטורשן). הם רק עולים והקהל (שמילא את כל הבארבי) החל לרקוד ללא הפסקה.

בין שיר לשיר, דאסטין פייסור מביע רשמים מהקהל, וחולק בסיפורים אישיים בנוגע להגעה לארץ הקודש. "ת"א מדהימה, אתם מדהימים. לא חשבתי שיבואו להופעה כל כך הרבה אנשים". הוא משתף בילדות בצפון קרוליינה ובעובדה שלהקות תמיד דילגו על עיר הולדתו, ומספר בהתרגשות על תחושת האושר כאשר להקה הייתה מגיעה להופיע סוף סוף.

הלהקה ניגנה את השירים המוכרים מהאלבומים הקודמים, כמו "Youth" מהאלבום הראשון, ו"Calyer" מהאי.פי שלהם, אבל רוב השירים שנוגנו היו מהאלבום האחרון, "Clash the truth" שיצא בפבואר האחרון ושלכבודו התכנסנו פה היום. במהלך ההופעה, הקהל והלהקה משתוללים כמעט בתיאום, הקהל צורח את המילים והלהקה מרקדת על הבמה תוך הפעלת מספר מכובד של פדאלים ותיבות אפקטים לגיטרה. האווירה בכל החדר הופכת להיות שונה לחלוטין, כאילו כל הנוכחים נושמים יחדיו את אותה הנשימה, מניפים יחידו את אותה היד ועוצמים עיניים לאותו צליל שנישא באוויר. אפילו הסולן והגיטריסט חלקו רגע אינטימי במהלך ההופעה.

בשיר Clash the truth, הנושא את שם האלבום האחרון, נטש פייסור את הבמה וזינק לקהל הרועש והגועש,ועטף אותו בחום, זיעה, ואנרגיות בלתי פוסקות. ולאחר מכן, הרים והחזיר אותו אל הבמה.

לא ספק רגע השיא בהופעה היה "Careless" מהאלבום האחרון, אשר התחיל להתנגן אחרי נאום קצרצר של פייסור. היה נדמה כי באותו הרגע, כל מי שהיה נוכח באולם הצפוף מאדם הרגיש בדיוק את אותו הדבר באותו הזמן. בסוף השיר האחרון פייסור החל ב-10 דקות של מלמולים חסרי משמעות, הגויות פילוסופיות, מסקנות על החיים, וכל דבר שביניהם, מתחת ומעל, תוך כדי ששאר הלהקה מנגנת אילתור נויזי רועש ומסקרן שלא נראה על במת הבארבי מזה הרבה זמן. אחרי זה האורות נדלקים והקהל יוצא החוצה כנחשול. כך נסגרת ההופעה, ממש כפי שהיא נפתחה – במאין אופוריה לא מהונדסת שקיימת באוויר.

אולי זו ההתרגשות מלהקה שבאה אלינו מעבר לים, אולי זו הנוכחות של החבורה הצעירה על הבמה, ואולי זה דווקא משהו בצלילים גדושי ונטולי החן שאותן גיטרות מפיקות. באותו ערב היה נדמה כי לא קיים הבדל בין מי שמופיע למי שצופה. זו תחושה שאמן לא יכול ליצור אותה על ידי קפיצה סתמית לקהל, או בלדה מרגשת בסוף הופעה. זו תחושה שכמעט לא ניתנת להשגה, ומתפספסת כל כך הרבה פעמים, אך כאן היא היתה קיימת בכל פינה.

ותכלס? נהנינו מכל שנייה.

לגלריית התמונות המלאה מההופעה – לחצו כאן