מק רויאל – ראיון עם מק דמרקו, נסיך האינדי החדש

גם אחרי קילומטראז' של אלפי קילומטרים מסביב לעולם, אינספור הופעות בפסטיבלים נחשבים ו-2 אלבומים שזכו לסופרלטיבים מקיר לקיר, מק דמרקו עדיין לא מצליח לעכל איך החיים שלו התהפכו ב-3 שנים האחרונות. לפני השלב הנוכחי בחיו, דמרקו עבד באתר בניין ביום והקליט שירים במוסך המעופש שלו בונקובר בלילה. היום הוא כוכב רוקנרול במשרה מלאה. "אפילו עכשיו אני עדיין קצת המום ממה שקרה איתי בשנים האחרונות" הוא מסביר. "מאז שיצא Salad Days זה כבר נהיה ממש מטורף – הופענו בדרום אמריקה, באסיה, בכל אירופה, מקומות שבהם אף פעם לא הייתי בחיי וגם לא חלמתי שאופיע בהן".

לא תיארת לעצמך שהמוזיקה שלך תגיע לכל כך הרבה אנשים?

"מעולם לא חשבתי על זה שזה יגיע לכדי כך. לפני כן הייתי מופיע מול חברים שהבאתי לראות בבית. היום אני מופיע מול מאות ילדים [דמרקו מכנה כך את הקהל שלו – ע"ג] שמשתגעים משירים על בדיחות פלוצים שכתבתי. זה בהחלט מדהים, זה מאד מפחיד לפעמים. אבל אני עדיין שמח."

מק דמרקו הוא מסוג האנשים שבגללם הטענה לפיה אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, מאבדת את הרלוונטיות. עם כובע מצחייה על הראש, מרווח מיתולוגי בין השיניים ולבוש שמעלה אסוציאציה של הילבילי שמגיע מאחד ממחוזות הוייט טראש בדרום ארצות הברית, דמרקו (שהוא בכלל קנדי), רחוק מלהיראות כמו נער הזהב של האינדי-רוק האמריקאי, כפי שהכתירו עיתונאי מוזיקה רבים, מפיצ'פורק ועד הרולינג סטון. אבל הסינגר-סונגרייטר בן ה-24 הוא האנטי גיבור המושלם, שמייצר שירי פופ אקסצנטריים עמוסי דיסוננס משונה אך מענג בין מלודיות קלילות וקליטות לסאונד לו-פיי מעושן וגיטרות עקומות ולא מכוונות. מדובר מוזיקה אינטימית ומחממת שמזכירה אווירה נשכחת של מועדון נידח עם ניחוח של בירה שפוכה ועשן סיגריות, צלילים דיי נשכחים בעידן שבו מוזיקה נשמעת לעיתים מלוטשת ומסונטזת עד דק.

מאז השיחה שלנו הספיק דמרקו "לפתח" גינונים של רוקסטאר, בין אם זה למכור נעליי סניקרס מרופטות ב-21 אלף דולר (שייתרמו לצדקה) או להיעצר על ידי השוטרים בעיצומה של הופעה בסנטה ברברה אחרי קראודסרפינג כושל. כעת הוא בעיצומו של טור הופעות, השלישי שלו בשלוש השנים האחרונות, שנפתח בטוקיו, כלל הופעה בקוצ'אלה, הסתובב באירופה (הסופ"ש הוא נתן שואו מבריק בפרימוורה) וב-2 ליוני הוא יגיע אלינו לבארבי בת"א, להופעה שהייתה אמורה להתקיים ביולי אשתקד, ונדחתה בצל אירועי "צוק איתן". מילה של מק, מתברר, זו מילה.

"זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לת"א", מספר דמרקו, בראיון טלפוני מביתו שבניו יורק. "חבר טוב שלי דאסטין (פייסר, סולן ההרכב Beach Fossils, שהופיע בארץ ב-2013. ב"א), סיפר לי שהיה בתל אביב מאד נהנה, ושהקהל היה נהדר."

תל אביב לא תמיד נחשבה ליעד אטרקטיבי עבור הרכבי אינדי, בין אם זה פוליטיקה או סתם ריחוק.

"מבחינתי אין ללוקיישן משמעות כזו או אחרת. בכל פעם שאני יוצא לסיבוב הופעות, אני תמיד רוצה לנגן במקומות חדשים, בעיקר מעבר לים. אם יש לנו את ההזדמנות ואני שומע שדווקא כאן פתאום הרבה אנשים רוצים לראות אותי, למה לא? אני גם תמיד מחפש להופיע איפה שלא ביקרתי עדיין בחיים".

דמרקו הוציא את אלבומו השלישי, Salad Days באפריל שעבר. שמו של התקליט מגיע, תאמינו או לא, ממטבע לשון הלקוח מ"אנתוני וקליאופטרה" של שייקספיר, כביטוי המתייחס לתקופת נעורים המאופיינת בחוסר בגרות ונאיביות. בניגוד לקלילות ולפשוטת שמאפיינת את המוזיקה של דמרקו, האלבום האחרון שלו נפתח ברגע של כנות ומלנכוליות, עם פרידה לשלום מהתמימות – "As I’m getting older, chip up on my shoulder" הוא שר, "Rolling through life, to roll over and die".

עושה רושם ש-Salad Days הוא לעתים אלבום פחות קליל ויותר רציני ממה שעשית עד כה. איך החיים בצל התהילה בשנה האחרונה השפיעו עלייך?

"אני תמיד בונה לעצמי כללים מסוימים כשאני ניגש לכתוב. הראשון הוא שאני לא רוצה שאף אחד יגיד לי מה להגיד, והשני הוא שאני לא רוצה לכתוב על משהו שאני לא יודע לדבר עליו. אז הדבר היחיד שנותר הוא לכתוב על חיי. באותו זמן הייתי שחוק מכל מה שקורה סביבי בחיי, לא היה זמן לחשוב ולהתאפס על מה שקורה בגלל שסיבוב ההופעות הראשון שלי היה כל כך ארוך. זה היה משהו שלא חוויתי לפני כן, להעביר שנה שלמה כמעט בשלמותה במטוס או בדרכים, ובתוך החוויה הזאת לא מצאתי אפילו רגע אחד של שקט ושלווה להבין ולעכל את מה שעובר עלי".

לא ידעת איך להתמודד עם המעבר המהיר?

"החיים שלי השתנו מהר כל כך וזה השפיע על השירים שכתבתי בין טיסה לטיסה. כל תחושת החרדה הזאת של 'לכל הרוחות, מה לעזאזל קורה כאן' שעברה עליי בתקופה הזו. האלבום הזה שימש עבורי פורקן של כל כך הרבה דברים שעברו עליי בשנתיים הללו".

זה קצת אפל יחסית לפרסונה המוכרת שלך.

"אני לא יודע, היה לי הרבה על הראש, אז החלטתי שאני לא רוצה לכתוב עוד שירי פופ מטופשים ולכתוב עוד טקסטים מצחיקים על חיים חסרי דאגה כמו לפני כן. למרות ניסיתי לשמור על קלילות בכמה שירים שכתבתי, כל מה שרציתי לעשות זה להסתגר בחדר ולהוציא הכל על הנייר ואחר כך להביא את זה לתוך אולפן ההקלטות. בהרבה מובנים זאת הייתה התרפייה שלי"

[מצ"ב: קליפ אפל]

Salad Days הוא גם האלבום הראשון שבו שומעים אותך מתנסה קצת עם סינתיסייזרים.

"נכון. אני לא נגן פסנתר מופלא, ואני אפילו יותר גרוע עם סינתיסייזר. אבל איך שהוא נכנסתי לזה ממש חזק כשהתחלתי לעבוד על Salad Days. אספתי ציוד ישן וגרוטאות וניסיתי להפיק כל מיני צלילים שמדליקים אותי, עד שהתחלתי לפתח סוג של פטיש לסינתיסייזר. העברתי שעות על המכשירים הללו ביצירת צלילים חדשים, ואיך שהוא זה התחבר מצוין בכמה שירים. זה קצת הזכיר לי איך שהתחלתי ללמוד גיטרה, כשניסיתי ללמוד לנגן אבל לא היה לי מושג מה אני עושה. אני ארצה בהחלט לעשות יותר שימוש בכלים אלקטרוניים, כדי לתבל טיפה את המוזיקה, להתנסות בדברים חדשים."

את דרכו כמוזיקאי התחיל דמרקו מיד אחרי שסיים את לימודיו בקיץ 2008. הוא החל להקליט את הפרויקט הרציני הראשון עם טייפ ארבעה ערוצים במוסך הבית שלו תחת המוניקר Makeout Videotape. "זה התחיל מכך שהיה לי חלום להיות בלהקה. לא רציתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהיות בלהקה", הוא מספר ,"אז התחלתי להקליט על הטייפ הישן שלי, והבאתי אנשים שינגנו אותי". ההרכב שחרר מספר ריליסים עצמאיים ואף זכה לחמם את צמד הנויז-רוק Japandroids, אבל אחרי שנה הבין דמרקו שהפרויקט שלו לא הולך להתרומם מעבר לנישה המקומית. "סבתא שלי, שהייתה זמרת אופרה במקצועה, הייתה צוחקת על השם של הלהקה, והייתה מתרגזת עליי 'אתה כל הזמן אומר שאתה רוצה להיות בלהקה, אבל קודם אתה צריך להיות מוזיקאי'. זה היה השלב שבו הבנתי שאולי אני צריך להתחיל מחדש."

אתה עוד מבצע מהחומרים של Makeout Videotape בהופעות?

"כשאני מנגן סולו לעתים אני מבצע שירים ישנים שלי, אבל זהו בעיקר. זה היה זמן אחר ופרספקטיבה אחרת בחיים שלי. חברת התקליטים שלי ביקשה שאקליט מחדש שירים ישנים שלי, אבל הפרק הזה נח על משכבו בעמוד הבנדקמפ שלו".

מק דמרקו עזב את ונקובר ועבר למונטריאול, שם החל לכתוב שירים תחת השם שמלווה אותו עד היום, מק דמרקו (קיצור לשמו המלא, מק'ברייד סמואל ליינון דמרקו). בין לבין הוא נאלץ להתפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות שונות ומשונות: מעבודות בנייה ועד השתתפות במחקרים מדעיים תמורת מזומן: "אנשים חושבים שעשו עליי כל מיני ניסויים על שולחן הניתוחים, אבל אלו היו בעיקר פגישות לאבחון התנהגות נפשית. זה היה כיף, עזר לי לשלם את החשבונות".

התוצר הראשון שלו תחת קריירת הסולו המחודשת היה האיפי Rock & Roll Night Club, שנתן תצוגת תכלית קטנה מהאסתטיקה המוזיקלית של דמרקו – מלודיות פופ רכות וממכרות, כיאה להשפעה הרבה שהוא שואב מהביטלס, שנעטפות בסאונד גולמי עם טאץ' גלאמי ומעושן, טקסטים שנונים שגובלים באינפנטיליות ומקצבים שבורים ולא עקביים. רוק'נרול במובן הכי מלוכלך של המילה, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה, אבל אחרי מספר האזנות מצליח למצוא חן גם בעיניי מי שאינו חובב מובהק של לו-פיי.

ואז הגיעה הפנייה מברוקלין: "Captured Tracks שלחו לי אימייל שהם שמעו אותי בבנדקמפ ואהבו. הם ביקשו שאשלח להם עוד שירים כמו שהקלטתי ב-Rock & Roll Night Club. העניין היה שהקלטתי את האי.פי עם קול בס נמוך כי אז זה היה נורא מצחיק בעיניי, למרות שלא באמת שרתי ככה, אבל דווקא את החלק הזה הם הכי אהבו. אז נלחצתי והתקשרתי אליהם, והפצרתי בפניהם שאני לא באמת שר ככה, ושהסגנון של השירים שלי שונה לגמרי ממה שכתבתי לאי.פי. בסוף הם התרצו והתחלתי לעבוד על שירים חדשים".

7 חודשים בלבד אחרי Rock & Roll Night Club, הוציא דמרקו תחת הלייבל החדש את אלבום האולפן הראשון שלו, העונה לשם האלגנטי 2. הסאונד היה פחות חנוק עם ריוורב מהדהד, דמרקו כבר לא נשמע כמו אלביס על אופיום והשירים הקלילים שלו על הילדות בפרברים, האהבות הנכזבות בתיכון, הצרות שעשה לאמו בצעירותו,והאהבה שלו לסיגריות Viceroy זולות הותכו יחד ליצירה אינטימית ואותנטית. הבלוגרים ועיתונאי המוזיקה היללו ובסוף 2013, "2" הוכתר כאחד מאלבומי השנה.

הגדרת בעבר את המוזיקה שלך כ-"ג'יזי ג'אז". נראה לי שאנחנו חייבים הסבר.

"האמת? אין לי מושג, זו לא הגדרה, זה סתם ביטוי שהתחיל כשדיברתי עם עיתונאים שכל הזמן שאלו אותי איך אני קורא למוזיקה שלי, וקראתי לזה ג'יזי ג'אז, ואני חושב שזה סתם נתקע מאז. זה נחמד בעיניי, זאת פשוט הדרך שלי לגחך על הצורה שבה עיתונאים מנסים להגדיר מוזיקאים תחת הגדרה מסוימת 'אה, הוא עושה סלאקר-רוק, וההוא מנגן בלו-וייב, ולהם יש סגנון ג'אנגל-פופ או דרים-פופ' או בולשיט מהסוג הזה. אז פשוט קרץ לי ג'יזי ג'אז ומאז זה נתקע, זה מאד מבלבל לכולם, אבל אותי אישית זה בעיקר משעשע."

גם אם העיתונאים עדיין חלוקים בדעתם אם מדובר בדרים–פופ או גאראג'-רוק, חותמת הסאונד שעיצב דמרקו יוצאת דופן, במיוחד לאור העובדה שהוא כותב ומקליט את השירים שלו על גיטרה שרכש בגיל 16 בחנות יד שנייה במחיר של 30 דולרים קנדיים (96 ש"ח, לכל מי שתוהה). גרוטאה שאמנם כיום לא שווה יותר מסט מיתרים, אבל עבור דמרקו שווה הרבה יותר מזה. "אני כל כך שנאתי את הגיטרה הזאת בהתחלה" נזכר דמרקו, "היא פשוט נשמעה חרא. לא היה נוח לנגן איתה בהופעות והיה לה צליל כל כך צורם שלא סבלתי לנגן איתה. אבל עדיין שמרתי אותה, כי היא נראתה מגניבה בעיניי. כמה שנים אחר כך חזרתי להשתמש בה".

אמרת בפעם בריאיון שחברת התקליטים שלך ביקשה שתחליף אותה ולא הסכמת.

"זה לא רק העניין הסנטימנטלי בגלל שהגיטרה הזו חלק ממני והיא מלווה אותי כבר נצח וכל הקשקוש הזה. יש משהו בפיק אפ שלה שהבנתי רק כשחזרתי לנגן בה. היא מוציאה סאונד מוזר שפשוט אי אפשר למצוא בשום גיטרה באחרת בעולם. סאונד שבמובן מסיום עיצב את המוזיקה שלי כיום. זה פשוט צליל מוזר ואני אוהב את זה".

מאיפה ההשפעות שלך כמוזיקאי מגיעות?

"אני מאוד אוהב להאזין לביטלס, הקינקס, ביץ' בויז ושוגי אוטיס. יותר מתעניין ברוק קלאסי, בעיקר משנות השישים. משנות השבעים אני אוהב בעיקר את ג'ונתן ריצמן, ואן היילן ו-AC/DC. היומן ליג וג'וי דיוויזן הן אולי הלהקות היחידות שאני מצליח לסבול משנות ה-80. מצאתי את עצמי לא מסוגל להאזין לדברים שיצאו בעשורים שלאחר מכן. במיוחד עכשיו, כשכולם מנסים להישמע כמו "פייבמנט" או "מיי בלאדי וולנטיין", אני לא מצליח לאהוב שום דבר משנות התשעים. יש היום כמה דברים נחמדים שאני אוהב להאזין אליהם, אין משהו שאני אישית זוכר היטב לטובה בהשוואה לעשורים קודמים. הכל היום זה או חיקוי או פופ צ'יזי".

בקיץ שעבר הצטלמת לתכנית המערכונים Loiter Squad יחד עם טיילר דה קריאייטור. מה הסיכוי שנזכר לראות אתכם שוב חוברים זה לזה?

"וואו, מן. פגשתי אותו בפעם הראשונה בצילומים לתכנית וכל-כך נהניתי לעבוד איתו. הוא בחור מאד מגניב, מאד רציני לגבי המוזיקה. אנחנו חולמים על אלבום משותף, שייקרא White Chocolate ויצא בקפיטול רקורדס בחודש אוגוסט. הוא גם נותן לי מעט חומר למחשבה על לנסות להפיק קצת יותר בעתיד".

רגע, עצור הכל. זה אומר שנשמע אותך עושה היפ-הופ בעתיד?

"תיזהר במה שאתה מבקש. זה עוד עלול להתגשם".

מק דימרקו יופיע בבארבי ב-2.6 שזה שלישי הקרוב. המופע סולדאאוט [מזמן], אבל ברי מזל אולי עוד ימצאו כרטיסי-הרגע-האחרון באיוונט.