הרכבת החמה – רטרוספקטיבה על Hot Rail של קלקסיקו

זכרונות טובים הם כמו כתמי צבע על חולצת טריקו שלעולם לא תרצי לזרוק, אבל אלו הטובים באמת משולים לאותם כתמים דהויים ועקשניים אשר צלחו אינספור כביסות ונסיונות הסרה. כמו רצו לומר לך שהתחושה שהם מעלים בך בכל פעם שאת מביטה בהם, לא תעלם לעולם, גם אם את כבר לא כל כך בטוחה מניין הגיעו ואיך השתלטו בחוצפת מה על שולי חולצתך.

Hot Rail, אלבומם השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים) של קלקסיקו והראשון שלהם ששמעתי אי פעם במלואו, הוא אחד מכתמי הצבע המוזיקליים שלי. כלומר, אני לא בדיוק זוכרת מתי ואיפה שמעתי אותו לראשונה. כל שאני יודעת להגיד הוא ש-Hot Rail תמיד נשמע לי כמו אינטרפטציה מוזיקלית לספריו של ארנסט המינגויי. בקרוב תשוב קלקסיקו לביקור נוסף בארץ, כחלק מהסיבוב המלווה את אלבומה החדש והמדובר, Edge of the Sun אשר יצא השנה ועומד בניגוד גמור לכל מה שHot rail מייצג עבורי. על כן, החלטתי לחזור חמש עשרה שנה אחורה בחיי הלהקה כמו גם בחיי שלי ולהאזין לו מנקודת מבט עדכנית, בוגרת ומפוכחת יותר – זאת שאני רוצה לקוות שיש ברשותי היום.

האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטלי בשם Picador (לוחם שוורים), עובדה המסבירה דבר מה על הדרך בה נוצר אצלי הקישור שבין המינגויי לאלבום. אל פיקאדור הוא למעשה תמצות של וזרח השמש לכדי מעט יותר משלוש דקות. קיימים בו כל האלמנטים של מלחמת שוורים כמו שתוארו בספרו של הסופר האמריקאי – האווירה המתוחה, הריצה העיוורת כמעט של שני היריבים, הריגוש והאנדרנלין העולים שבקהל ואת נצחונו של זה על האחר, תוך שימת דגש על השניה האחת בה עוצר מלכת והעולם האמיתי שולף מולך את אצבעו וצוחק בקול.

אם Picador מקביל לספר וזרח לשמש, Fade השיר הרביעי באלבום מקביל ל״למי צלצלו הפעמונים״. המאזינים הרגישים אף יוכלו לזהות צלצולי פעמון מלווים בעדינות את האינטרו מתפיידים אל תוך קולו השקט של ג'ואי בארנס. Fade הוא מועדוני ג'אז אמריקאיים באמצע שנות השלושים, בשעת לילה מאוחרת, מתנפצים אל תוך ספרד הבוערת ושפוכת הדמים. אל ההקבלה, מצטרף הפעם מימד נוסף, זה הטקסטואלי. הן בשיר והן בספר, הלילה מתואר כפרק זמן מסתורי, מאיים, מלא בדידות ופחד מהעתיד לבוא. למעשה, בהסתכלות לאחור, התיאורים בדבר הפחד של לוחמי הגרילה מתקיפה אפשרית מצד הפשיסטים עם רדת החשכה, היו ועודם החלקים האהובים עליי בספר.

המשך ישיר של תיאורי הלילה, הן ב-Fade והן בלמי צלצלו הפעמונים הוא הקטע האינסטרומנטלי Untitled 3, בו מתוארות כל הסכנות שהחשכה מביאה עמה. קלקסיקו שזרו את התוקף והמותקף זה בזה והפכו אותם לאדם אחד. כמו רצו לומר כי בסופו של יום הרצון להפוך בלתי נראה, תוך נקיטת פעולות הסוואה וחידוד חושים מאפיין את הטורף ואת הטרף כאחד. אך הקטע הזה לא עוסק רק בסיכויים להפוך בבת אחת מהרודף לנרדף ולהפך, אלא גם אוצר בתוכו את רגעי האימה המשתקים אשר מהווים חלק אינטגרלי מהספר ומתוארים מפיו של המינגווי כאותם אשר שמטו את הקרקע תחת רגליהם של לוחמי הגרילה והפכו אותם מתים חיים אשר אינם מסוגלים להילחם עוד בעבור דבר. בטח  ובטח שלא בעבור החירות.

חורג מכל אלו, הוא הקטע האינסטרומנטלי Muleta בו ארה"ב ומקסיקו הופכות שתי וערב של תרבויות ונכנסות זו בדבריה של זו בצורה בלתי מורגשת כמעט עד כדי הפיכתן למוטציה דו שפתית ותרבותית. כזו שלא בטוח באיזו שפה היא חולמת והאם האהבה שלה נגמרת עוד בטרם התחילה, או נמשכת אל עבר האינסוף – מראה לך את השער אל הנצח, אך מותירה אותך בחוץ. לאחר מכן מגיע Tres avisos ומשהו בעובדה שהוא משלב בתוכו בין קרנבל, לבין מה שעלול להתפרש כמו הקיץ של אביה, מבליט אותו מעל האחרים והופך אותו לאחד הקטעים האמביוולנטים והמעניינים באלבום. tres avisos הוא הילד שנשאר לבד בבית בעודו שומע מבעד לחלון את צחוקם המתגלגל של חבריו לכיתה. מחכה נואשות שמישהו מהם יצלצל באינטרקום ויזמין אותו לשחק איתם ומתאכזב בכל פעם מחדש.

קלקסיקו יופיעו בתאטרון גשר ביום שני, 16.11 ולבארבי למחרת. על ההפקה אחראית חברת נרנג'ה, שאחראית בין השאר על אלט-ג'יי בקיץ האחרון. כרטיסים כאן וכאן.