Chvrches – Every Open Eye (אלבום)

כבר כמה שבועות אני מנסה לפצח את תעלומת האלבום החדש של צ'רצ'ס. ללורן מייברי עדיין יש קול של זמרת דיסני שצריך, בקלות, לרומם כל נפש מנומנמת ולמכור לה חלומות של כיבוש העולם; מרטין דוהרטי ואיאן קוק עדיין מייצרים את הצלילים הכי נכונים של האינדי פופ ב- 2015; הליריקה עודה נסבה סביב קרבות בזירת הזוגיות וכולנו אמורים, אם כך, לעצום עיניים ולהעביר משקל מרגל לשניה בקצב מתגבר תוך שעורקינו מאיצים ומאיצים עד קליימקס: אורגזמה במרבית המקרים, ניצני אוננות בז'אנר הילדי של צ'רצ'ס. מכל מקום, זעקת השניים או היחיד – על התרועה היה לשבור את השמים. אז למה, לעזאזל, זה לא קרה?

בחינה מדוקדקת של השירים מעכבת את התשובה. Leave a Trace, הסינגל הראשון מתוך האלבום, נשמע כמו הבטחה. גם Never Ending Circles המתחכם עשה חשק לעוד, והשיא היה בשחרור של Clearest Blue, הסינגל השלישי והשיר הטוב באלבום, שמספק – בפעם הראשונה והיחידה – את כל החבילה הצ'רצ'סית, שאחד ממרכיביה חסר באופן עיקש מכל שאר הטראקים ב- Every Open Eye. הדרך לפתרון עוברת ב- The Bones of What You Believe, אלבום הבכורה המופתי של שלישיית הפלא מגלזגו ב- 2013. אני מחליטה להיות גרופי דוחה ושומעת טראק מול טראק, אבל ניתוחים מוזיקליים מוזרים של מדידת BPM או מניית מהלכים הרמונליים בכל שיר משאירים אותי מבולבלת וסתורה; התשובה לא במספרים, וככלל קוסמי יפה, כנראה שאינה ניתנת לצבא המטומטמים שאני נושאת דגלו התורנית. הקושי מתגבר נוכח ההנאה הפשוטה שלי מהשירים – אחרי הכל, צ'רצ'ס הם עדיין הרכב האינדי פופ הכי טוב שפועל כרגע, וכל טראק שלהם צבעוני ומתפרץ כמו הקיפוד בסוניק הירוז. מיואשת וטרוטת עיניים אני ניגשת לעשות מה שאני עושה הכי טוב, ובורחת מהאתגר. עצומת עיניים אני מפליגה בעצלתיים אל אוקלנד, ברצלונה וברלין, שלושה לוקיישנים בהם ראיתי את צ'רצ'ס לאורך השנים האחרונות. התמונה מתחילה להתבהר.

אוקלנד, ניו זילנד, ינואר 2014. מביכה ובת חמש אני נישאת על כתפיו של חברי. הלילה יורד, ומולי שלושה שוקיסטים שתרים את העולם לראשונה ומשמיעים את משנתם. מייברי, צנומה וצנועה, נטועה בבמה באימה. השירה שלה דקיקה ומתמרת, מתפוצצת מהגוף הדומם שלה. גם קוק סטטי, ורק דוהרטי משדר מידה מסויימת של בטחון שהלכה והתחדדה בעיניי כתסמין של הפרעה נפשית. הכעס המשוחרר ממעצורים של Gun, האחדות והאחווה האנטי-היפסטריות של The Mother We Share או המלחמה על האהבה של We Sink עלו מהפיות והכלים של צ'רצ'ס בכנות שאי אפשר לפקפק בה: כשמייברי המפוחדת נראית כלא מבינה דבר מלבד הסיפור אותו היא שרה וחבריה בונים מאחוריה קיר תומך של צלילים צפופים ומתכוונים פן היא תתעלף, הלב מתמסר ומתכווץ בקלות. האלבום וההופעה של צ'רצ'ס יצרו דיסוננס מוזר, של העדכניות הכי נכונה של התקופה מוזיקלית, ובתוכה חוסר בטחון והעדר קוליות מובהקים – מצב בלתי נתפס של נייס גאייז פיניש פירסט. צ'רצ'ס בידלו את עצמם משמות כמו פיורטי רינג, פנטוגרם או גריימז בכך שהם פשוט לא היו מגניבים. בלי דיסטנס ובלי כח, מפוחדים ועירומים, משנסי מתניים ונכונים-אך-המומים אלי קרב הם כל השירים באלבום הבכורה ובביצועיים החיים הסמוכים לשחרורו.

מאוחר יותר, בשלהי מאי 2015 ובלי שום הפוגה, עלו צ'רצ'ס על אחת הבמות הגדולות בפרימוורה בברצלונה. מהנים ואהובים כהרגלם, החבורה הייתה קצת משונה. מייברי נעה ברובוטיות מיותרת לאורך הבמה, פוסעת הלוך ושוב בחוסר שקט סטייל "רק על הקווים"; ההפרעה של דוהרטי בביצוע הקבוע שלו ל- Under the Tide עולה רמה, והמופע הופך תזזיתי אך ריק. מייברי רחוקה מלהיות פרפורמרית, והקפות ספר התורה שלה על הבמה מסיחות את הדעת ואת הנשמה. בספטמבר האחרון, צ'רצ'ס מגיעים לאחת מהופעותיהם האחרונות במסגרת הטור הנוכחי. הם עולים על במת הלולה פלוזה ופותחים ב- Clearest Blue המעולה, וסטייה חדשה נחשפת כשמייברי נוטלת בחזקה את כבל המקרופון והופכת אותו למטה של משה איתו היא תכה בתמהון לאורך כל ההופעה. מפטרלת מצד לצד, צועקת אך לא מישירה מבט, מייברי מסחררת את הכבל מתחתיה, מצדדיה ומעליה כתרנגול כפרות מרוט ומצליפה באבדון. הטריפ של דוהרטי הנרקוטי לא אמין כבר מזמן, והפיזום המשותף של הקהל ושלי לא פורץ את כלוב האינטימיות שהולך וצובר מנעולים ככל שצ'רצ'ס צוברים סטטוס. להתראות.

אני אוהבת את צ'רצ'ס. בתוך הקרביים של כל אחד מהשירים ב- Every Open Eye מסתתרת אותה רוח נערית ונקיה, חוששת אך מעזה, מנומסת אבל כל-כך חוצפנית שמציבה הילה מעל השלישייה החדשנית הזו. ההצלחה הענקית והלא לגמרי מצופה שצ'רצ'ס זכו לה, בצדק גמור, הובילה להפקת אלבום שחולשתו היא בכוחו. היסוסים שהפעילו את הקסם באלבום הבכורה התחלפו בבטחון גדוש ומצמית. ב'בונז', ההפקה ממקמת את הקול של מייברי כעליון-אך-במעט מעל שכבות הסינתים, הגיטרות האחדות והסימפולים; בכל שיר יש מסע, והוא הולך ומתגבש עד נצחון כשחוברות אליו עוד ועוד שכבות צליל. הקול של דוהרטי הוא תחמושת בפני עצמה, ומחזק את מייברי במאבקים שהיא מייצגת כמעט בכל השירים באלבום (!). המסע לעולם אינו רפטטיבי, לא סטטי ובעיקר לא חזק מטבעו – זו ההתפתחות וההעשרה ההדרגתית, העדינה, נאספת כצבא נמלים.

ב-Every Open Eye הקסם הזה לא קורה במלואו, מלבד ב-Clearest Blue. קולה של מייברי נמצא, יחיד ומוגבר, בקומת הגג של בניין רב קמות בזמן שהליבה הצלילית משוקעת בחניונים התת-קרקעיים; דוהרטי לא תומך בה מלבד ב- Bury It, והיא משווקת כאשת-על נועזת שהיא אמנם הינה, אך מעולם לא בגפה ומעולם לא בחיצוניותה. הכח המדומה עולה בהגשה השירית הבוטחת מדי (Circles, Keep You on My Side, Playing Dead, Bury It), ומתחוור כעקר גם בגלל מעוף גבוה שלא קדמה לו המראה או שפל, ולכן הוא חסר קתרזיס לחלוטין ונשמע כמו דנה דבורין ב"פסטיגל גיבורים" (Make Them Gold, Empty Threat). באופן כללי לוקה האלבום הרועש לכאורה בשקט נפשי מסרס ותמוה, שמנוגד לטראומות ולהישגים שצ'רצ'ס יודעים להצטיין בראוותם.

אם קראתם עד כאן, חשוב לי לכתוב שזה עדיין אחד האלבומים המהנים והראויים שיצאו השנה. הוא טוב מהנסיון השני של פיורטי רינג והוא עדיין משאיר אבק למיס מיסטר, פאראמור ושאר הסוכריות הקופצות שמתמוססות לגמרי עד הרגע שאתם מקיאים אותן בחוסר עניין. המגרעות של האלבום בולטות רק בהשוואה לקודמו, ומעוררות בעיקר תקווה וציפייה. צ'רצ'ס עוד עשויים מהעצמות של מה שכולנו מאמינים בו, ורק צריכים ללמוד להגן עליהן מעצמותיהם של מליוני האנשים שגבתה הצלחתם.