Disclosure – Settle (ביקורת אלבום)

Disclosure, הצמד הבריטי המדובר, מורכב מגיא לורנס בן ה-21 ואחיו הקטן הווארד, בן ה-18. הם צעירים בצורה בלתי הגיונית, אבל למרות זאת (ואולי גם קצת בזכות זאת) הם מוציאים עכשיו אלבום בכורה מצופה, שמצליח להיות נעים לאוזן אבל גם מתוחכם לרגעים, ממתק דאנס אמיתי שהוא אחד מאלבומי הדאנס הטוב של השנה עד כה, ללא ספק, אם לא הטוב בהם.

זה התחיל בשלושה סינגלים שכבשו את המצעדים וגם זכו לדריסת רגל בMTV וחשיפה לקהל גדול. הראשון בהם, Latch (שהוא גם אחד השירים הראשונים באלבום) הוא להיט גדול בעיני, ועם קליפ מצויין וסקסי הוא עורר התעיינות עצומה וגרף 15 מיליון צפיות בכמה חודשים. White Noise, הסינגל השני, נהנה גם הוא מאווירה ממכרת וקליפ שכאילו הונדס בשביל ערוצי המוזיקה.

ובכלל, Settle מרגיש כאילו הוא נוצר עבור רמיקסים ומיועד למועדונים. כמעט ללא יוצא דופן, כל השירים בו מתחננים להפוך ללהיטי רחבות, אחרי העיבודים המתבקשים. כדי לרמוז מה צריכים דיג'ייאים לעשות עם האלבום, גרסת הדלוקס שלו שכוללת 4 שירים נוספים מכילה את הרמיקס שלהם אחד מהשירים שסחפו את הרדיו השנה (גם בישראל), Running של ג'סי וור. מדובר ברמיקס מצויין שלרגעים מתעלה על המקור ומזכיר את הקטעים החזקים של Right Thing To Do של SBTRKT שבו מתארחת אותה הגברת ממש. בכלל, סבטרקט, אחד הקולות הכי מרתקים בסצינה האלקטרונית של השנים האחרונות, משפיע מאוד על הצמד הזה, שגם היה המופע הפותח עבורו בעבר.

אם לדבר על הקטעים החזקים יותר באלבום, קשה לסמן שיר אחד או שניים שבולט מעל הכל. ובכל זאת, מלבד הסינגלים המצויינים, אני הכי נהנתי מ: Grab Her המפוצץ, January המהפנט, F for You הממכר צורה קרימינלית (צריך לשמוע כדי להבין), Help Me Lose My Mind עם לונדון גרמר המעולים, שהוא הביצוע הווקאלי הכי טוב באלבום, Tenderly ממהדורת הדלוקס, אחד השירים הכייפים של 2013 עד כה. דווקא הטראק עם ג'סי וור, שלדעתי היה אמור להיות אחד המובילים באלבום, לא בולט מעל השאר, אבל הוא עדיין טוב.

וזאת אחת הסיבות שהאלבום הזה כל כך טוב. גם השירים החזקים בו לא מרגישים חזקים במיוחד, כי ברצף של שירים מצויינים, הם לא מסוגלים לבלוט. זה טוב – אין בו שירים חזקים משמעותית מעל כולם אבל גם אין בו שירים חלשים בכלל. הוא שומר על רצף אחיד ואיכותי וזאת אחת הסיבות שכאלבום, Settle מרגיש לחלוטין כיצירה שלמה ואחידה.

ועם זאת, הוא רחוק מלהיות אלבום מופת. הוא כיפי, מקפיץ, ממכר, אבל הוא לא מופתי. הבחירות עדיין לא נועזות מספיק, האירוחים עדיין לא ממצים את עצמם. וזה בסדר, לא חסר בו כלום –  יש בו לא מעט אינטילגינטציה, מטראק חכם נורא כמו When a Fire Starts to Burn ועד סדר ומינון השירים, שמצליח להרגיש שלם ולא ארוך מידי, למרות שמדובר ב-18 שירים במהדורת הדלוקס ו-14 ברגילה, מספרים מכובדים ללא ספק. יש בו דאנס כיפי ולא צרחני והוא נקוי מהתחסדויות או גימקים מיותרים, לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. זה דאנס לא מתחנף שמפלרטט עם הפופ ששולט במצעדים (ניקי מינאז' עשתה אותו דבר עם R&B), זה אלבום שמופק ברמה גבוהה מאוד וגורם לך לרצות להאזין לו שוב. זאת יריית פתיחה למה שיכולה להיות קריירה ארוכה ומדהימה של צמד שבגילאי 18-21 עושה בית ספר גם לבני ה-30. Disclosure בדרך לכבוש את לבבות אוהבי הדאנס והם עושים את זה עם פאסון ובלי להתאמץ מידי. כנראה שבשבילם זה בסך הכל משחק ילדים.