"תנגנו את השירים שלנו ברוורס, כל התשובות שם" – נצ'י נצ' מראיין את DUB LFO

DUB LFO התחילו להפיץ את אורם ב- 2003. הבחירה ב"אור" אינה מקרית: בראיון גלוי-לב עם נצ'י נצ', חושפים רועי אביטל (גיטרה, שירה), עדי בן-צור (בס, שירה) ודודו ואזנה (תופים, אלקטרוניקה) קרקע קשובה ומופרת לנצח עליה גדלו; אזניים כרויות לכל מיני האדם ולבבות פתוחים, מארחים. נכונות כזו כלפי אדם, טבע ומקרה, לא יכולה שלא לקרון אור.

השלושה ניגנו חיוניות ואקלקטיות במועדון הג'ה פאן בתל אביב, ואת השפע הזה הקליטו לאלבום הבכורה שלהם, "Back to the Jungle", ששוחרר ב- 2008. עקבו לו סיבובי הופעות באירופה שכללו פסטיבלים כמו Sziget ו- Mighty Sound, אך הם לא הכינו את אביטל, בן-צור וואזנה לפסטיבל היסטרי בו הוזמנו להשתתף בהודו.

לקראת אלבומם השני והמצופה, עם הופעות אורח של רובן טדרוס (אקסום), שאול עשת, מתן גוב-ארי, מאיה לי רומן (The Angelcy) ואחרים, נצ'י נצ' תפס את ההרכב לשיחה על החוויה המטורפת שחיכתה להם בהודו, על העצמות המוזיקליות שמרכיבות אותם, על הסינגל הראשון מתוכו – Cocaine, ועל האישוז שלהם עם גרמי מדרגות.

איך אתם מסבירים את ההצלחה בהודו?

רועי: "אין הסבר הגיוני. באחד הימים נחתה במייל שלנו פניה מבחור בשם קיט שהזמין אותנו להשתתף בפסטיבל (פסטיבל Roots Festival Tour שנערך בהודו – ש.ל). הופתענו והוחמאנו, אבל לא קנינו את הסיפור הזה."

עדי: "היינו בטוחים שאיזה חבר עושה לנו מתיחה."

דודו: "ירדנו מהעניין ופתאום הגיע לנו למייל חוזה שלם עם סכום ענק והזמנה להופעות בשבע מדינות, ממתין לתשובה מיידית, כי צריך לפרסם בכל הודו. ישבנו שלושתנו, עם בירות ב-7 שקל ביד, והיינו צריכים לקבל החלטה באותו הרגע. לא הכרנו את האיש וזה נשמע מופרך ברמות, אבל החלטנו שהולכים על זה." 

למה?

דודו: "עד היום אין לנו מושג. אולי קטע של קארמה טובה. ארזנו מזוודות ותוך 3 שעות הודענו לעבודות שלנו שאנחנו לא זמינים בחודש הקרוב. הקרובים היו בהלם, ופחדנו שניסע ונגלה טרמינל ריק.

אחר-כך הכל קרה מהר. נתב"ג, 30,000 רגל, 3 יבשות ונחיתה אחרי טיסה מטורפת בהודו. התקרבנו לטרמינל, ההתרגשות עלתה ופתאום ראינו משלחת של הודים עם מלא בלינג וראסטות, מחזיקים שלט ענק בצורת עלה גראס שכתוב עליו DUB LFO. הם הובילו אותנו לשיירה של ג'יפים ונהגים עם כפפות לבנות, אלכוהול וקינוחים, והסיעו אותנו למלון מדהים בניו דלהי. שם, מוקפים בצוותי צילום , חיכה לנו קיט. 

זו הייתה הפעם הראשונה שראינו אותו. בחור רזה ומלא ראסטות, נעים, חביב, אוהב ומחבק. מיד כשראה אותנו הוא אמר ״לא האמנתי שתגיעו". עניתי לו שגם אנחנו. מפה לשם: סיבוב הופעות מול 20,000 איש, הרבה וייב ומוזיקה ובעיקר החלטה גורלית מתוך אמונה בקארמה טובה."

מה ההשפעות המוזיקליות שלכם?

רועי: "אבא שלי רב-חובל. 20 אחוז מהחיים שלי גדלתי ביבשה ובשאר הזמן גדלתי במסעות ארוכים בין יבשות, באוקיינוסים בעולם. בכל מדינה שעגנו הייתי מסתובב כילד בשווקים ובוחר כלי נגינה אחר: עוד, סיטאר, סאז או בנג׳ו.  נחשפתי למוזיקה אחרת עם השפעות שונות. מצחיק שדווקא באפריקה נחשפתי למטאליקה, בקנדה להרכב רגאיי ובג'מייקה לג'אז. עם הזמן הבנתי שהמוזיקה חודרת וצולחת יבשות; מחברת תרבויות שלא היו מתחברות בלעדיה."

דודו: "אצלי זה מאוד שונה, אבל מפתיע באותה צורה. גדלתי בשכונה עם הרבה משפחות ממוצא שונה: הודים, פרסים, צ׳כים, עולים מרוסיה, מרוקאים ואתיופים. בבית שמעתי בעיקר היפ הופ ומטאל – שב"ק ס' בדיוק פרצו עם האלבום הראשון, אבל כשהייתי מאזין למוזיקה שלי זלגו לי לחוויה ליינים של מוזיקה מזרחית, פרסית אוריינטלית. בהתחלה זה הפריע לי והגברתי את הווליום, אבל כנראה שהם הגבירו יותר ויצא שהמוח שלי מיזג את הליינים האלה וגיליתי שלא רק שזה יכול להתקיים – יש לזה קטע פצצה."

עדי: "בקיצור, חווינו את אותה תובנה בדרך שונה. מוזיקה היא קסם שנכנס בלי לשאול, נוגע ומחבר בין אנשים."

בשיר Cocaine אירחתם את טדרוס מאקסום. איך נוצר החיבור ביניכם?

עדי: "השיר קוקאין מדבר על הנחיתות של הקוקאין וטדרוס עושה הכל חוץ מקוקאין, ככה שהוא התאים למסר של השיר. סתם (צוחק). הכרנו בהופעה משותפת בסנט פיטרסבורג, בשיא של אקסום עם "קלמנטינה בגינה" ו"מה עם הכסף". נפגשנו אחרי ההופעה ורצינו לשתף פעולה. ככל שהכרנו אותו, ראינו שהוא אפילו יותר זורם מאיך שהוא על המיקרופון. בדרך-כלל אומרים שהשאר היסטוריה אבל במקרה הזה, גם טדרוס וגם אנחנו בקטע של ליצור אותה עכשיו, והרבה."

שלושתכם מנגנים הרבה שנים ביחד. איך הכרתם?

רועי: "מהעיר על ההר, חיפה. בחיפה הכל ירידות ועליות. אני ועדי גרנו במרחק של 243 מדרגות אחד מהשני. בבית ספר גילינו ששנינו מנגנים והחלטנו להקים להקה. בכל פעם שקבענו פגישה, עד שהיינו מגיעים אחד אל השני היינו מתעייפים מהמדרגות. במקום לנגן היינו נחים, אוכלים, משחקים, רבים, מדברים. ככה שהתחברנו הרבה לפני שניגנו אפילו תו אחד."

עדי: "אני זוכר שהחלטנו להקים להקה והתווכחנו שנתיים על מי מנהיג אותה. היינו להקה עם שני מנהיגים וויכוח אחד שלא נגמר."

דודו: "קטע, בדיוק באותו הזמן הייתי באותו הויכוח בלהקה שלי עם ש"ס (הראפר שחר סוויסה, ר.פ), רק ששם זה היה במישור. אני לא בנוי למדרגות."

מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת למוזיקאים צעירים?

עדי: "שיתופי פעולה, פרגון, פתיחות והשפעה, חיבור פנימי ביצירה, לא לדאוג לתדמית החיצונית – החיבור האמיתי תמיד עדיף! תהיה מי שאתה ובנדיבות."

מי האמן הישראלי האהוב עליכם?

דודו: "כל אמן שאוהב את המוזיקה שלו; אמנים אותנטיים שעושים דרך, מוכשרים באופן טבעי עם סטאר קוואליטי. בכלל כיף לראות כשרונות שאנשים התברכו בהם. זה מפתיע כל פעם מחדש. ובאופן ספציפי: הבותימזוג, הדג נחש, שב"ק ס', חלוצי החלל, הקבינט, אלי אלטוניו (פאקו), ביתספר, יוסי פיין, ועוד הרבה אנשים שעושים לנו את הדרך מעניינת ומפתיעה."

רועי: "בלי שום ספק: חיים לרוז, וגם פורטיס."

עדי: "ברי סחרוף מלווה אותי ונותן לי השראה עוד מימי הנעורים. גם קרולינה, בום פם וקותימן, שמביאים ישראליות בניחוח בינלאומי."

מה החלום הכי גדול שלכם?

דודו: "שלא נפסיק לחלום. שנסתקרן, נתגרה, נרגיש את הדופק של הקהל שלנו, שהיצירה שלנו היא שתגרום לו לדפיקות לב. שנזכה להגיע לאוזניות של הרבה חברות וחברים, שנצליח לגעת בלב, בסיטואציות שונות של החיים. לשמח עצובים, להרקיד שמחים, לעניין ולחדש לעצמנו ולאחרים את החיים."

רועי: "החלום הכי גדול שלי הוא לחיות חיי יצירה מנותקים לחלוטין מכל שיקול כלכלי ולהיות, כל הזמן, בלהט היצירה."

לסיום, מסר כלשהו לאומה?

רועי: "תנגנו את האלבומים שלנו ברוורס; כל התשובות שם."

— — —

אלבומם של DUB LFO צפוי לצאת בתחילת השנה. (צילום: חן ושגל)