A portrait taken on May 13, 1983 shows British singer David Bowie during a press conference at the 36th Cannes Film Festival. He is the main actor in Nagisa Oshima's film "Furyo (Merry christmas Mr. Lawrence)", official selection in Cannes. He is also with French actress Catherine Deneuve maina ctor in Tony Scott's film "The hunger" presented out competition at the festival.  AFP PHOTO RALPH GATTI (Photo credit should read RALPH GATTI/AFP/Getty Images)

ביי ביי, בואי – פרידה

ערן גלובוס: דיוויד בואי מת. אני כותב את זה ככה כי עברו כמעט יומיים מאז היוודע הבשורה, ואני עדיין לא מסוגל לעכל. משיחות עם חברים עולה שאני לא היחיד. אי אפשר לתלות זאת רק בשמועות קודמות שהתבדו, אלא באלמנט מהותי יותר, בסיסי יותר – אלמוות. כך הרגיש לי בואי, כך הרגיש לרבים.

ביממה האחרונה קבוצת הווטאסאפ של המגזין היוותה דוגמה לתהליכים דומים שהתרחשו בפייסבוק וברחובות ניו-יורק, ברלין ובלונדון. תחילה, בתשע בבוקר, הלם. אחרי זה סירוב עיקש להאמין. אחרי זה בדיקה מבוהלת של אתרי החדשות והאימותים שהתחילו לזרום. ואז פרצים של כאב ובכי, ואז נוסטלגיה לשירים שכוננו את החיים המוזיקליים שלנו, ואז והתעמקות באלבומו האחרון, Blackstar, עליו כתבנו רק לפני יומיים. ואז חגיגה שמחה-עצובה, כמו זאת שהתהוותה ספונטנית בבריקסטון, מקום הולדתו, לפני 69 שנים ויומיים, של האיש שמכר את העולם, ועל הדרך פתח לנו פתח לעולם אחר.

בחרנו לנסות להפרד מבואי ביחד. לנסות, כיוון שעוד לא ברור איך נראה העולם שלנו בלי דיוויד בואי ובלי התקווה, שהתממשה בשנתיים האחרונות שוב ושוב, לתחייתו (המוזיקלית) של מי שהיה ועודנו, בעבור רבים, הגדול מכולם. אלה הן המחשבות הראשוניות שלנו, ויתכן שעוד נחזור לבקר בהן, ולחגוג, כפי שעשינו ביממה האחרונה, את דיוויד בואי – אייקון. אגדה. יהי זכרו ברוך.

— — —

דנית צמית: כשהייתי בחטיבה, נהגתי לנסוע פעם בחודש, עם המשכורת החודשית, לתל אביב או לירושלים, לאחד משני המקדשים שלי – הדיסק סנטר בדיזינגוף סנטר והתו השמיני במדרחוב ירושלים. את המשכורת הקטנה השקעתי תמיד באותה אהבה נצחית, מוזיקה. באותם ימים עניינה אותי מוזיקה ישנה במקצת, בניחוחות מעושנים של פרחים משנות השישים והשבעים. ובכל פעם השתדלתי לרכוש לי אמן חדש ולהיפתח למקומות חדשים. באחת מאותן פעמים, פניתי אל המדף והרמתי אלבום שעל עטיפתו רחוב חשוך וכחלחל, במרכז הרחוב, רגלו מורמת על מדרגה, גיטרה תלויה על גבו, שערו זוהר כמעט כמו מנורת הרחוב, עומד איש מכוכב אחר – דיוויד בואי.

אופרת הרוק זיגי סטארדאסט (1972) היתה המפגש האמיתי והעמוק הראשון שלי עם בואי שחרג מעבר לשירים הבודדים, והוא סחף אותי, האיש מהכוכב, אל הכוכב שלו, אל כוכבים אחרים. הקול, הגיטרה, המילים, האטטיוד – הם היו כל מה שיכלתי לרצות ויותר. שכבתי על הרצפה עם הדיסקמן ודמיינתי את העולמות הרחוקים של בואי קורמים עור וגידים, הופכים לסרט מושלם. חלמתי בהקיץ, הרמתי עיני אל עבר האיש שבכוכב, צפיתי בזיגי על הבמה עם העכבישים, רקדתי עם הגברת, התענגתי על הסולואים; ואת המסע האדיר הזה סיימתי עם דמעה או שתיים, ובואי באוזניות, ספק שר ספק צורח לי את המשפט שכל נערה מתבגרת רוצה לשמוע – “oh no love you’re not alone!”.

מאז עברו חלפו להן כמה שנים, למרות שאינני מומחית לבואי הכרתי והתאהבתי באלבומים נוספים שלו. אך האלבום הזה נותר שונה מהיתר, קפסולה המחזיקה זמן ורגש, את אותה דמעה ואת ההתרגשות ההיא, של הפעם הראשונה. אני אוהבת אותו מאז. בואי, אחד האמנים הגדולים ביותר של המאה הקודמת ושל המאה הנוכחית, עזב אותנו, והותיר לנו אלבום שהוא אולי, או ככל הנראה, רקוויאם שלו לעצמו. רק אמן כמוהו יכל להשאיר מתנה כזאת, בטרם הוא עוזב. תודה לך בואי, על כל היופי שהבאת לעולם הזה.

— — —

איתן רייס: בואי לימד אותנו שמותר להיות אוטסיידרים. מותר להיות מוזרים. שאפשר לקום יום אחד בתור היפי ולמחרת להיות רוקר מכוכב אחר, ומיד לאחר מכן לאבר מן ניהיליסט. ככה מתבגרים. כל שכבה שמקלפים וסטייל שמאמצים הוא כפסע במסע בין ילדות לבגרות. די אם היו המהפכות של דיוויד בואי קוסמטיות בלבד בשביל מקום של כבוד בהיסטוריה של המאה ה-20. אך השילוב של כישרון כתיבה נדירה, הסקרנות האינסופית שהובילה את בואי להלחים צלילים אמריקנים שחורים עם טוויסט אירופאי לבן, לחבר בין רוק'אנ'רול, אר'אנ'בי ופאנק עם מיוזיק הול בריטי, קראוט רוק, וסינטים קפואים – כל אלה העלו את דוויד בואי למקומו הראוי – בפסגת הפנתאון.

— — —

און יוספי: כשהתחילו לצאת לרדיו סינגל אחר סינגל מהאלבום החדש-לגמרי של בואי, הכתה בי תחושה מוזרה שלקח לי זמן להגדיר ולהבין. בואי היה מאז ומתמיד הגיבור המוזיקלי הגדול ביותר שלי, ללא אף מתחרה, אף לא רחוק. אף יוצר במוזיקה הפופולרית לא הצליח לטעמי להתיך איכויות פופ נדירות שכאלו יחד עם יצירה אינטיליגנטית, מורכבת ובלתי מתפשרת. כשהוא מסתתר מאחורי שלל זהויות, מסכות ותלבושות, בואי הפך את עצמו לאייקון שגדול מהזמן ומהקיום האנושי.

לכן, כמה מוזר וכמה מתאים שדווקא באלבומו האחרון, נדמה שבואי חשוף מאי פעם. המילים באלבום מדממות כשבואי שר אותן, אבל לשם שינוי זהו לא דמו של זיגי ופרקיו החתוכים, לא דמו של מייג'ר טום, אלא דמו של דייויד רוברט ג'ונס. האלבום הנהדר הזה מספק לכולנו הצצה נדירה וסופית לנפשו של אדם ענק. העובדה שבואי נפטר רק כמה ימים אחרי צאת האלבום ועבד עליו כשהוא מתמודד עם סרטן סופני מחדדת את ההבנה שגם הוא עצמו ידע שזוהי שירת הברבור שלו. נאמן לאומנות וליצירה עד רגעיו האחרונים, שוב בואי הוכיח לכולנו שלנצח הוא יהיה הגדול מכולם.  

— — —

ילי ורדי: כל האמנים נחלקים לשניים – אלו שאתה מגלה פתאום ומעבירים בך איזה רגש אך מתאימים לתקופת חיים מסוימת אשר לאחריה נשארת רק הנוסטלגיה ואלו שנדמה כי היו חלק מחייך מאז ומעולם. דייוויד בואי משתייך עבורי לקבוצה השניה.

כי תמיד התקשתי לשים את האצבע על הרגע המדויק בזמן בו התוודעתי לקיומו. המוזיקה שלו והוויה שלו היו מבחינתי נצחיים, תמיד שם. אין צורך לגלות אותם – הם נולדים איתך וגדלים איתך. משנים צורתם בהתאם לסובבים אותך, ערטילאיים מחד וגשמיים מאידך. כאלו שאת גם יכולה לגעת בהם וגם ובעיקר להרגיש אותם.

בואי עשה עם מוזיקה את כל מה שאני חולמת לעשות עם מילים – הוא לומד אותה כל פעם מחדש, משנה אותה, מתוודע אליה, מכניס את עצמו ומותח את הגבולות, יחדיו – עד לכדי יצירה אינסופית של תווים ואיברים.  מוזיקה כזו שמשתנה יחד איתך, בהתאם אליך ואליו, יוצרת אצלך מציאות אחרת בכל פעם ושם הייתה הגאונות שלו – ביכולת שלו לייצר לעצמו אינספור מציאויות ופנים ולקשר ביניהן כל פעם מחדש. כאילו יצר מתוך עולם מקביל שרק לעיתים רחוקות, מתנגש עם זה שלנו. העניין הוא, שבניגוד לרבים אחרים דווקא מהמקום הבלתי מציאותי כביכול הוא ידע לדייק בצורה מדהימה את המציאות הכללית, גם וכאשר היא לא השתלבה עם זו שלו.

— — —

ערן גלובוס: מאז שלשום אני מחפש מילים מתאימות ולא מוצא. בהיעדרן, אני צולל. אני מרגיש שקראתי כל הספד שפורסם ולא ידעתי שובע. אני חורש אלבום אחר אלבום ולא מסוגל להפסיק. אני קם בבוקר והולך לישון עם בואי, מאזין באופן מרוכז לאמן שלרוב הצלחתי לשמוע ולעכל רק בחתיכות קטנות ומדודות.

בשבוע הבא אטוס לברלין. זאת תהיה הפעם המי-יודע-כמה שלי בעיר, והראשונה בחורף הקפוא. אבקר לראשונה בבית ב-Hauptstraße 155. בדרך אשמע את Love Will Tear Us Apart Again של ג'וי דויזין ואשתדל לא להביך את כולם בבכי. ובכניסה לפרחים אניח זר פרחים, אשים אוזניות, אנגן את Heroes ואשיר עם בואי כל מילה בכל הקול שיש לי, בתיאטרליות בואי-איסטית ככל האפשר. ואז אלך משם. ואולי, רק אולי, אתחיל לעכל. ביי ביי בואי. תודה.

— — —

שי אצלן: ב-Shut Up and Play the Hits, הסרט התיעודי על מותה של LCD Soundsystem (שממש בימים אלה חזרה לחיים), מדבר ג'יימס מרפי עם עיתונאי על כל הדמויות המיתיות של עולם המוזיקה, יוצרים אגדיים שהפכו לאיזשהו סמל, דמות בלתי מושגת לציבור – אבל גם הם, בסופו של יום, אנשים שצריכים להתמודד עם דברים משעממים, ככלל בני האדם. ישנן מספר דמויות בודדות היום שיכולות להיכלל היום ברשימת המיתוסים, אבל לא היה אדם אחד שאפילו התקרב למעמד של בואי.

אני לא מצליח להעלות בדמיוני את בואי כבן אדם פרטי. הוא היה אב, בן זוג, חבר, אדם ככל השאר – אך הוא הסתיר זאת יותר מכל אדם אחר. הוא היה זיקית ביצירתו, והוא הבין מעמקי הלב מה המשמעות של להיות אמן וכיצד נראית דמות ציבורית. מחילופי הזהויות שהכתיבו את הקריירה שלו בתקופתו הפעילה ביותר ועד לעובדה שהוא לא הופיע והתראיין כבר עשור – הוא ידע בדיוק איזה תדמית נכונה לו בכל שלב והוא ייצר אותה בעצמו, באדיקות מופלאה. הוא שלט במשחק, ובצורה באמת בלתי נתפשת שלט גם במגוון בלתי נתפס של סגנונות מוזיקליים באלבומיו וברא עולמות שלמים בתוכם, בצורה בה אף אמן אחר במאה ה-20 לא השתווה לה. בכל אחד מהעשורים שבהם היה פעיל, מלבד העשור הקודם (בו שמר על שתיקה), הוא יצר אלבום מכונן שהיה כצייטגייסט, ששיקף את הלך הרוח התרבותי והיצירתי של אותם שנים, אך בו בזמן כל אחד מהאלבומים ההם הדהד והשתקף ביצירותיו עד שלשום.

שלשום. שלשום בואי מת.

שלשום, אתמול וגם היום אני לא יודע איך להרגיש ואיך לעכל את לכתו של אחת מהאושיות שהשפיעו במידה הרבה ביותר על חיי בשנים האחרונות. שתפס, גם אצלי, את מקומו כאגדה שהוא. אני נזכר בנסיעה בה שמעתי לראשונה את Five Years לפני בסך הכל 7 שנים ואיך הבנתי שיש פה משהו גדול שלא הייתי מודע אליו עד אותו רגע. אני נזכר איך שמעתי את הקלאסיקות וחשבתי שזה מצוין; איך חפרתי הלאה והאלבומים שלו מברלין, Low ו-Heroes, העיפו לי את השכל; איך חפרתי באלבומים הפחות מדוברים שלו מהשנים ההן, ואיך הגעתי לאחר כמה שנים לאלבומים המאוחרים שלו, בהם בואי היה אדון לעצמו וליצירתו באופן טוטאלי לחלוטין ויצר את רגעיו הגדולים ביותר בעיניי ב-Outside. אני נזכר בימים הגשומים שבהם הלכתי עם מטריה ובאזניי התנגן Strangers When We Meet, והכל נראה שהגיע לכדי שלמות.

בסופו של יום מוזר כמו היום, מתבהרת לי נקודה כזו: לכתו של בואי מהעולם היא לא כמו פטירתו של כל אמן אחר. אצל אחרים מגיע האגרוף בבטן, והחדשות הרעות מכות מיד. אצל בואי, כמו טווח היצירה שלו, קשה לתפוש את לכתו. אני מדבר על זה, וחושב על זה, אבל זה לא מכה בי. זה יוצר בי הרהור, ותהיה, ועצב, ורצון למצוא את כל מה שהוא השאיר אחריו באלבומו האחרון, שבמחי רגע אחד הוסר הלוט מעליו והוא התגלה כמכתב הפרידה שלו, בתהליך שהחל כבר באלבומו הקודם, אבל כעת ניכר כי הוא שולט בו ביד רמה.

בואי נותר דמות, דמות בעלת אינספור שכבות, וכמו שבכדי להגיע לליבו צריך לחפור מתחת לשכבות שעוטפות את צלמו, כך השכבות יוסרו גם מההבנה שדיוויד בואי מת. דיוויד בואי מת.

לא, זה עדיין מרגיש מוזר.