דיוויד בואי – ★ (אלבום)

אי אפשר לגשת לאלבום של בואי לבדו. מדובר, הרי, באגדה, אחד היוצרים החשובים של 50 השנים האחרונות, אדם בעל ורסטיליות כה גדולה ביצירתו כך שמגוחך להשוות אותו לכל אמן אחר שפעל בתרבות הפופולרית. יצירותיו נעות בין כאלה שפונות לקהל הרחב יותר (Ziggy Stardust, Let's Dance, Hunky Dory ועוד המון) לבין כאלה שפונות למעריציו האדוקים ומעמיקות את ההתעסקות החדשנית שלו במוזיקה (Low, Heroes, Outside, Earthling ועוד המון). בבחינה של אלבומו הקודם, The Next Day, ששוחרר לאחר שתיקה של מעל עשור, בפרספקטיבה של מסע ביצירתו, נדמה כי בואי הציב עצמו על פסגת הר, השתקע בה תוך שהוא מתבוננן בנוף המופלא הפרוש תחתיו, ובדרך אותה טיפס עד ההר, נזכר בנקודות השונות במסע. זה היה בואי נוסטלגי, רענן אך לא חדשני, שסיפק מפגן כוח וחיות גם בגיל 67, כאילו אומר – אני כאן, היכן אתם.

שנתיים חלפו, חלקן תחת מעטה חששות – האם בואי ישוב, או שאולי היה The Next Day גיחה קצרה מהאפלה, רק לפני שישוב אליה חזרה. ואז הגיעה ההכרזה, ואז הסינגל הראשון והמבריק, ועתה מגיע ★, Blackstar, ומבהיר: בואי לא סיים את המסע הארוך שלו. הוא קם ממקום המנוחה על פסגת ההר, והמשיך ללכת קדימה, למחוזות לא נודעים. ומיד מתברר שהם מבין המקומות המרתקים ביותר שהוא ביקר בהם עד כה.

השיר הראשון, שנושא את שם האלבום, שוחרר כחודש וחצי לפני צאת האלבום, אפוף הילה מיסטית אדירה, שבלטה בתוך שלל סיכומי השנה השונים. מדובר בהפתעה מבואי, אמן שיצר קריירה מאלמנט ההפתעה –  סאגה של 10 דקות, גדושה במסתורין על טבעי שנוגע בכל איבריו של השיר, החל מהמילים המתעסקות בתחייתו מחדש של נביא תחת מעטה של ריטואלים, דרך עבודת התיפוף המדויקת והמרשימה לכל אורך חלקיו של השיר, ועד לסקסופון שמקבל כאן במה מרכזית שתינתן לו גם ברוב שירי האלבום. את כל אלה מוביל קולו של בואי, שנשמע בשל כתמיד אך בו בזאת בשל יותר מאי פעם, ומעביר צמרמורת בכל פעם שהוא משנה את גוון השירה שלו, ומזכיר שוב מהי המשמעות האמיתית של המשפט "קול שמגיע אחת לדור".

בקרקושי חלילים ואלקטרוניקה, Blackstar זורק אותנו אל השיר הבא, 'Tis a Pity She was a Whore, שישר מכתיב לנו את הקצב של האלבום הזה: מדובר באלבום מלא בגרוב, ונבואת הסקסופון והסנר מהשיר הראשון מגשימות את עצמן כאן בתור התפקידים שמכתיבים את השיר. ליצירת האלבום בואי גייס קבוצה של נגני ג'אז, בראשם דוני מק'קאסלין על כלי הנשיפה ומארק ג'וליאנה על התופים, במטרה ליצור אלבום אנטי-רוק, מנוגן ע״י נגנים עם תפישה מוזיקלית מורכבת יותר מהממוצע, וזה השתלם בענק. האלבום הזה, והשיר השני במיוחד, מחזירים את הסקסופון לימיו הגדולים בסצינת הרוק, ימי סופרטראמפ המוקדמים וקינג קרימזון, ומעניקים לו נופך כבד ופרוגרסיבי שמתבטא גם בשירים הבאים. השיר הבא, Lazarus, שבשקט בשקט יצא גם הוא כסינגל, מהווה שיא רגשי ראשון באלבום. בואי כבר מת מבחינתו – הוא השיג את כל מה שהוא יכול היה להשיג כבן אדם, אך כמו בסיפורו של לזרוס הוא חוזר לחיים ומקווה לשחרור ולאושר, והשיר מגיע לקליימקס שמסיים את חלקו הראשון של האלבום.

בפתיחת חלקו השני של האלבום מגיע Sue (Or in a Season of Crime), שיצא לפני כשנה כסינגל ארוך ואינטנסיבי עם עיבוד ביג בנד מסוייט. Sue חוזרת גם לכאן, אך הפעם בעיבוד Drum & Bass בועט ופרוגרסיבי, שבולט כאחד מהקטעים היותר כבדים שהופקו בקריירה של בואי. השיר נהדר, אך הוא חושף את אחת הנקודות הבעייתיות באלבום: המיקס הלא מאוד מוצלח, שאמנם מבליט היטב את הקול של בואי, אך גם משאיר את המוזיקה והעיבודים הכל כך מעולים תחת מעטה אבק בקטעים בהם הם אמורים לזרוח. 

שני השירים הבאים ממשיכים את הקו של האלבום, Girl Loves Me עם הפרוורטיות שלו ו-Dollar Days עם סולו הסקסופון הנהדר שבו, אך הם גם מייצגים חזרה למקום מוכר יותר בסאונד של בואי, ונשמעים כמו פיתוח של דברים שהתעסק בהם באלבומים ניסיוניים שיצר בסוף שנות ה-90׳. המגמה הזו ממשיכה עם השיר הסוגר את האלבום, I Can't Give Everything Away. ברגע שנשמעה נגינת הסינטיסייזרים על רקע התופים האלקטרוני, השיר זרק אותי אחורה ל-Strangers When We Meet, שיר הסיום הנהדר של יצירת המופת של בואי מ-96׳ Outside (אלבום שזוכה להכרה הולכת וגוברת בשנים האחרונות כאחת מיצירותיו הייחודיות והמרשימות בדיסקוגרפיה של בואי). השיר ההוא, שלא נצרב בזיכרון הקולקטיבי, דיבר על הקרע שיוצר הריחוק והרצון לשכוח את מה שקרה, וזה מהדהד בצורה רחבה יותר בליריקה של I Can't Give Everything Away. הפעם בואי מכיר בכך שהוא לא יכול להיפרד מחלקו בעולם ולוותר על כל מה שהוא יצר, ועם ההבנה האישית הזו שלו הוא משאיר אותנו מחכים, עומדים על שפת תהום שמשקיפה הלאה, להמשך הדרך ומה שהיא צופנת בעתידה.

"Seeing more and feeling less

Saying no but meaning yes

This is all I ever meant

That's the message that I sent

I can't give everything

I can't give everything

Away"

כמו כל אלבומיו של בואי, הדרך האמיתית להעריך את Blackstar היא לחכות. להמתין לראות איזה מקום, אם בכלל, הוא יתפוס לצד הקלאסיקות, עד כמה יבלוט בקריירה סינגולרית, אולי המרתקת בהיסטוריה של התרבות הפופולרית. ביינתים, בהשקפה הרגעית הזו, במקום בו נשארנו עזובים על השביל, הוא מצטייר כאחד האלבומים המהודקים שבואי הוציא, יצירה נטולת פילרים מיותרים ומנפחים, כזאת שכל האלמנטים בה מתגבשים לכדי מקשה אחת, פרץ כישרון אדיר. יומולדת 69 שמח, בואי. מחכים לך גם בשנה הבאה.