יום הולדת שמח, Grace

באקלי הוציא בכל חייו רק אלבום סטודיו אחד, "Grace", די מדהים יחסית למוזיקאי עם יכולות ווקאליות כמו שלו. כך למשל בכל פעם שאני שומעת את שיר הנושא של האלבום יש לי תחושה שג'ף מסוגל לצעוק לנצח ולא סתם לצעוק, אלא ממש להטביע אותך בעולם שכולו צער.

האלבום הזה, חוגג ממש בעוד כמה ימים עשרים שנה, אני לא ממש יודעת אם ואיך יציינו אותו בארה"ב, אני כן יודעת שכאן ייערך עבורו מופע מחווה. סיבה טובה לחזור אל האלבום ולבדוק האם הוא עדיין מסוגל להיות כזה להיט גם אחרי עשרים שנה. על מנת לבדוק, עשיתי ניסוי – השמעתי הבוקר לאחי בן ה -11 (ההוא שאמור היה להיות נמר ויצא בסוף ילד) את האלבום כולו מההתחלה ועד הסוף.

דקה אל תוך השיר הראשון, "Mojo Pin", הוא שאל אותי מה אני משמיעה לו ולמה אני רוצה שיסבול (נו, דומה לי, ככה זה אחים). אמרתי לו שייתן הזדמנות נוספות והוא ממש כמוני כששמעתי את השיר לראשונה הזעיף פנים ואמר שזה נראה לו כמו אלבום משעמם. האמת היא שרק היום (טוב, לא בדיוק היום) אני מבינה עד כמה השיר הזה יפה ועד כמה השקט שבו יכול לחדור אל תוך הבשר ולחתוך לך את הלב.

עם "Grace" הוא התרכך מעט – רגלו בעטה בדופן המיטה לפי קצב שאיני בטוחה אם היה זה קצב השיר, או קצב הריכוך, הבעתו הפכה סבלנית יותר ולקראת סוף השיר הוא אפילו זמזם מעט יחד עם ההרכב. טוב, אני לא ממש בטוחה שהוא אכן זמזם, אבל הפה שלו זז ושמעתי משהו שנשמע כמו ניסיון לחכות את כל הכלים יחדיו.
אני מניחה שאם הייתי שומעת את השיר הזה ולא מדלגת עליו בטיפשות של גיל נעורים, כנראה שהייתי מגיבה אותו הדבר.

את "So Real" הוא כבר שמע כשהוא שכוב על המיטה, כף רגלו האחת מתנודדת מצד לצד, עיניו עצומות ואצבעות כף ידו על השמאלית נוקשות על החתולה הקרובה. זו תנוחת ההקשבה האהובה על שנינו, כשאנחנו באמת רוצים להתרכז במוזיקה – אנחנו עושים את זה. אני לעומתו, ישבתי והסתכלתי עליו שומע את השיר, הוא נכנס כל כך עמוק לתוך הצלילים עד שאפילו קולות זמזום לא נשמעו ממנו.

אחריו הגיע "Halleluja", אשר בסופו הוא פקח עיניים והעביר אחורנית כדי לשמוע שוב את השיר הנהדר הזה. לי עצמי הייתה תקופה בה נהגתי לשמוע בעיקר את השיר הזה ועד היום הוא מצליח להזיז אצלי כל מיני נימים רדומים.

והאלבום המשיך והמשיך ופתאום, בבת אחת הוא נגמר, אחי הקטן קם באחת מן המיטה וחזר לעיסוקיו, לא לפני ששאל אם יש עוד. לא, אין עוד, יצא אחד, רק אחד. אנחנו לעולם לא נוכל לחקור את ההתפתחות המוזיקלית – יצירתית – לירית שלו. לא נוכל לנחש לפי האלבום השני או השלישי האם הוא רווק או שמא עומד להינשא, לא נוכל לנחש מה הן ההשקפות הפוליטיות שלו וכיצד הוא מעדיף לבלות את זמנו הפנוי.
באקלי צילם אלבום ילדות, כזה שיש לתינוקות שזה עתה נולדו ואחר סגר את הסטודיו והתחפר בתוך צילומי טבע.

בחמישי הקרוב, כאמור, האלבום יחגוג 20 שנה, שנה אחת ומספר חודשים פחות ממני והנה, הוא מחזיק ואפילו נותנים אותו במתנה לשלל מוזיקאים מוכשרים. הם מצדם יבחרו שיר או שניים ויעשו אותם קצת יותר שלנו והרבה יותר שלהם. הרי אם כבר מחווה, אז שתהיה מקורית.