אינדינגב 2014 – צלילה חופשית אל תוך ים של חול וצלילים

שמונה שנים עברו בין האינדינגב הראשון ועד האינדינגב הראשון שלי, שמונה שנים בהן קינאתי בכל משתתפי ומשתתפות הפסטיבל. איכשהו, תמיד היה משהו שישאיר אותי במרכז – גילי הצעיר, עבודה, תנועה, כסף ועוד אלף ואחד דברים. אז חיכיתי בסבלנות, עד שתגיע שנה בה לא תהיה לי בעיה להשאיר דבר כאן במרכז ואוכל לנסוע. מסתבר אגב שהסבלנות משתלמת. אפילו מאד.

האינדינגב היה חוויה אחת גדולה ונהררת – הזדמנות לגלות ולהבין, לשמוע ולהישמע והמקום שאפשר בדיוק את המינון הנכון של ביחד ולבד. שם, זה לא משנה אם אתה רוקד עם עצמך או בתוך מעגל, העיקר שטוב לך.

יום חמישי

השעה שמונה בבוקר. בחוץ מישהו מלווה את הילד אל הגן ומסביר לו שעכשיו חורף. אני פוקחת עיניים ותוהה לעצמי היכן הוא החורף הזה? האם הוא בא ולא אמר כלום? לי, שאוהבת אותו יותר מכולם? מולי, החתולה שלי מהנהנת בראשה כמו אומרת "אני לגמרי מסכימה איתך ילי, עכשיו קומי, כי את צריכה עוד להספיק להיות איתי לפני שתעזבי לשלושה ימים". צודקת.

הזמן עבר כל כך מהר עד שנדמה היה שלא הספקתי להגיד מרטין בובר וכבר נילי הודיעה שהיא בדיוק למטה. התחלנו בנסיעה, תחנה ראשונה – ניצן, תחנה שנייה – קניות, לשבעה אנשים. הדבר הכי חכם שקנינו היו הבירות. תחנה שלישית – נועם. תחנה רביעית – האינדינגב!

המושב האחורי היה צפוף כמו קופסת סרדינים, הנסיעה נראתה כמו נצח והתורים גרמו לנו להבין שהנצח הוא כלום לעומת הקונצים שהמשטרה עושה באירועים גדולים. את כל אלו שרדנו בגבורה, האהלים נבנו במהרה וארוחת הערב עשתה אותנו שבעים ומרוצים. כעת איש איש אל גפנו והופעתו. אך קודם, הסכמנו כולנו כי ניפגש בחצות וחצי בהופעה של ברי סחרוף.

ברי סחרוף

כצפוי, במת הקוף הייתה מלאה עד אפס מקום, סחרוף עולה על הבמה כשהוא נראה כאחרון תלמידי התיכון ומבצע כפתיחה קטע אינסטרומנטלי אשר בניגוד להרבה אחרים מלא גיוון ועניין, אליו התחבר באופן טבעי לחלוטין השיר רוח חדשה. סחרוף אדיש לקהל, הוא שר ומנגן כאילו לא עומדים לפניו כמה אלפי אנשים, או במילים אחרות – כאילו הוא בבית, עם עצמו ועם האנשים שהוא אוהב ואוהבים אותו. הביצוע היה מעט יותר לוחמני מזה המצוי באלבום – מלא כעס, כאילו בתשע השנים שעברו מאז צאת האלבום ועד האינדינגב, העיר ירושלים הפכה קשה יותר, דורסנית יותר ורחוקה יותר מן החלום בו היא שבויה.

משם, בהליך טבעי והגיוני מאין כמוהו הוא ממשיך אל בואי הביתה, הביצוע שלו לשיר מתריס מאד, ציני כמו הורים שרבים עם הילד שלהם. "לאן תלכי, לאן?" – את השורה הזו שר בארסיות מה, במעין רצון לאתגר אותה כמו כדי לומר "נו, בואי נראה עד כמה את אמיצה". משום מה, בכל פעם שהוא שר את השיר הזה, קשה לי להאמין שהוא באמת רוצה שהיא תחזור, הפעם לא רק שזה היה קשה, זה גם היה בלתי אפשרי. יש משהו בצורה שבה סחרוף שר (ולמעשה, הרבה גברים חוטאים בזה) שלא מאפשר למילים כנות לעבור את מסך הציניות והשירים הללו, במקום להפוך לרגע יפה, הופכים לכל הרגעים בהם שיקרת לאדם אחר.

השיר החמישי שבוצע בהופעה היה היא תבוא. סחרוף הקדיש אותו לזכרו של אריק איינשטיין והביצוע שלו, בניגוד לזה של בואי הביתה, היה מלא התכוונות כשהוא שר שם בליווי גיטרה וכלי נשיפה (אייל תלמודי – עוד נגיע אליו בהמשך) "עם עלה של זית\היא תבוא" את בטוחה שהיונה ממש בדרכה לכאן. 

אחריו בוצע זמן של מספרים, אשר התחיל בבייסליין והריח מהשפעות אלקטרוניות, ים תיכוניות ומערביות גם יחד. הוא שר את השיר הזה כבורח מן המילים כמו היו אש המאיימת לאכלו בעודו בחיים ובמעין חוסר רצון להשלים עם הדברים אותם שר. הבחירה שלו לבצע את שני השירים הללו בזה אחר זה היא הגיונית מאד. היונה אמנם בדרך, אבל עכשיו, עכשיו אנחנו מוכרים את כל מה שיש לנו בשביל להישאר תמימים. אחרת, איך נוכל להאמין שהיא אכן בדרכה הנה?

לקראת הסוף, בוצע השיר קול קורא לי של אהובה עוזרי, אחד הקאברים היפים ביותר ששמעתי עד כה לשיר הזה. השילוב בין סולמות ערביים, מקצב צועני, הסלסולים של סחרוף ותפקיד כלי הנשיפה הפך אותו למדבר שלם, לחיים שלמים של כפות רגליים יחפות רצות בחולות, לשקיעות גדולות ואדומות ולרוח נדודים. אל השירה הצטרף שי צברי, אשר הכניס לשיר גם נפש והפך אותו לילד אמיתי. כזה שיכול לעוף אל מעבר לפסטיבל ולשבת עם עמו ועם עמים אחרים באין מפריע. שם באינדינגב, צברי וסחרוף, הביאו לנו לרגע אחד את החמור הלבן, את אחרית הימים.

אני נוטה לאבד את תחושת הזמן בהופעות טובות – אני כל כך מרוכזת בשירים עד שתמיד נדמה לי שההופעה רק החלה. הדבר הזה, קרה לי גם עכשיו. פתאום סחרוף הכריז שהגענו לסוף וקוראים לו אין קץ לילדות ובאמת אצל סחרוף, אכן אין. יש לו, כמו שאמרו רבים לפניי, אנרגיות של תיכוניסט. הביצוע שלו היה כן, הוא לא רץ במעגלים ולא כעס על איש, אלא פשוט עמד שם ושר כמו ביקש להזכיר לעצמו ולכולנו שהילדות לא נגמרת לעולם, גם אם לרגעים נדמה לנו שכן. 

יום שישי

החום בבוקר מונע ממך להישאר לישון, אלא שאני ידועה ביכולתי לישון בכל מקום ובכל מצב. היכולת הזו הוחיכה עצמה גם הפעם ובמקום להתעורר עם אור ראשון, התעוררתי בתשע בבוקר. התור לצחצוח השיניים נראה כמו נצח, ארוחת הבוקר הייתה טעימה, הבירה הייתה קרירה ובאחת וחצי כבר הייתי מוכנה ומזומנה להופעת הבכורה של Wild Oscar.

Wild Oscar

ההופעה הזו הייתה הופעת בכורה, סוד שמור לבאי הפסטיבל ורצוי שכך תישאר, לא כי הם לא היו טובים, להפך, אלא בגלל שיש משהו ראשוני מאד, יפה מאד וקסום מאד בלהגיע להופעה שבה את לא יודעת ולו מילה אחת מן השירים שישירו שם. התלבטתי רבות אם לבקש את הסטליסט של ההופעה ולבסוף החלטתי שלא. החוויה הזו, חוסר הידיעה והראשוניות הן משהו שהייתי רוצה לאפשר גם לאלו שיגיעו להופעות האחרות שלהם. אחרי הכל, היום, בזמנים בהם הכל ידוע מראש זה קצת נחמד להגיע למקום בו אפשר לשחרר את הידוע ולפתוח את הדלת לכל מה שלא.

Wild Oscar הם פצצת אנרגיה, פסקול לכל התסכולים והכעסים העצורים בנו מימים ימימה. הדרך הכי טובה לפרוק כעסים. היא נהדרת לריצות מהירות ומחשבות זדוניות, כשייצא להם אלבום ותגיעו לשיר האחרון – הכעס כבר יעלם, הם לקחו אותו איתם.

לא עבר זמן רב וכבר החלה לה הופעה נוספת,. הפעם, לשמחתי הרבה הסגנון היה קצת פחות מלא כעסים, אחרי הכל, קשה לכעוס כל כך הרבה זמן ברצף.

אייל תלמודי ורועי חן (מאלוקס)

מדובר בהופעה הכי משמחת שהייתי בה באינדינגב. היו בה הרמוניות מעניינות, מקצבים שיכולים להזיז פיל וקאדר של אורחים שהפיחו חיים בטקסט ונתנו לכל שיר את האופי הייחודי שלו. 

האורח הראשון היה שי צברי אשר שר את השיר כי חילצת נפשי ממוות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי  בשפה שנשמעה לאוזן הבלתי מיומנת שלי כמו ניב ערבי כלשהו. השילוב של השפה עם הסקסופונים והתופים, היה כל כך יפה, נקי וטבעי עד שגם עכשיו, כמה ימים אחרי – הוא מתנגן לי בראש. לא הייתה להם דרך טובה יותר מזו לפתוח (רשמית) את ההופעה שלהם, כבר בשיר הזה היה ברור שזה רק יילך ויהיה טוב יותר.

אורחת נוספת היא קרן דוניץ שביצעה שיר שהיה יפה כמו הים ובאופן מאד לא מפתיע גם נושא את השם Whale .Love שירתה הוסיפה רבות לתחושה הימית שזרמה ממנו. גאות ושפל מוזיקליים שלא מפסיקים לרגש ולו לרגע קט. 

הקטע הבא, היה קטע אינסטרומנטלי בשם Zargesh, אני לא ממש יודעת מה פירוש השם, מה שאני כן יודעת הוא שהרבה פעמים קשה להחזיק קהל כשמדובר באינסטרומנט והנה כאן לא רק שתלמודי וחן החזיקו את הקהל, הקהל אפילו התעניין. איש סביבי לא עזב את המקום או פנה לשיחות חולין עם חבריו. כל העיניים היו אל הבמה והקשיבו למה שנדמה (לי לפחות) כסיפור בלשים קומי – רומנטי בו מתנהל ריקוד חיזור בין בלש למושא אהבתו. זו בסופו של דבר נענתה לו והשניים פצחו בואלס סוער, לא לפני שעשו שלל טעויות קומיות אשר הרחיקו אותם זה מזרעותיו של זו.

ההופעה עברה מהר, מהר מדי. כל שיר שונה מקודמו, מספר סיפור אחר ומביא אתו ניחוחות אחרים, הקטעים האינסטרומנטליים שבוצעו במופע היוו מוזיקת רקע נהדרת לשחרור פיזי ונפשי וכל ההופעה הזו הייתה תענוג אחד גדול. חן ותלמודי הוסיפו לכל התענוג הזה עם מה שנראה מנקודת מבטי בקהל כהנאה אמיתית וטהורה, תלמודי אף הגדיל לעשות ופיזז על הבמה בעודו מנגן. הוא אפילו קפץ(!) בשיר האחרון, דבר מרשים מאד בהתחשב בעובדה שבאותה עת גם ניגן בסקסופון. זו ללא ספק, הייתה אחת ההופעות הטובות שיצא לי לראות באינדינגב. תכף יגיע הערב ואתו הופעתה של נעמה הכהן.

נעמה הכהן

ההופעה התקיימה בשעה שש, הרוח ליטפה את שערותינו, השמש כבר לא איימה לשרוף את עורינו הצהבהב, חולצות קצרות הוחלפו בחולצות ארוכות של סתיו. לאה גולדברג אמרה פעם שכאן בארץ אין סתיו, אבל את המדבר זה לא כך מעניין ובשעה שש הוא דואג לאיזו רוח סתוית שתבוא ותוריד מעלינו את כל החום הארצי-ישראלי. 

הכהן פתחה את הופעתה עם השיר הבית ריק אשר הרפיטטיביות בו בולטת במיוחד. הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה לירית. החזרות הללו תרמו רבות לאובססיה והייאוש המשתקפים מהשיר – הליכה במעגלים של אדם אשר עולמו חרב עליו ואין לו על מה להישען. לא על עצמו, לא על הסביבה שלו ולא על אביו שבשמיים. אחר ביצעה הכהן את השירים קבלת שבת ואלמלא הרוח. זה השני הוא האהוב עליי ביותר שלה. הלחן נכתב למילותיה של לאה גולדברג ובביצוע ההוא בהופעה יכלתי להרגיש את הרוח ואת כל הדרמה בשיר. אל התחושה הזו תרמו במיוחד תפקידו של הצ'לו והנגנית שניגנה אותו. כל השיר חשבתי לעצמי עד כמה הייתי רוצה לנגן ככה ולחולל סערה קטנה בקרביהם של אנשים אחרים.

כאן, אנחנו מגיעים לשיר שלדעתי היה שיא ההופעה. השיר כשפיו היה אל פי נכתב במקור בסנסקריט ותורגם על ידי מישהי שאת שמה לצערי אני לא יודעת. הביצוע שלו היה מעט פתייני ומלא אהבה כמו זוג אנשים המנסים למצוא חן זה בעיני זו בעיני זה. אל כל הפתיינות והקלילות התווסף הצ'לו במהירות הולכת וגוברת המאיימת לפוצץ את הצ'לו ואותנו גם יחד.

אלישבע אשר נוגן מעט אחריו היה מלא געגועים ונוסטלגיה. פס קול נהדר לדמדומי החמה ולרוחות המדבר המנשבות סביבנו. היה בו משפט אחד שאני זוכרת במיוחד – "החורף הוא המצאה של השמש". המשפט הזה  לקח את כל מה שאני מאמינה בו וזרק אל מעבר לגדר. עכשיו, עליי להתמודד עם האמירה הזו שיש בה גם שמץ של אמת. אחרי הכל, השמש לא זורחת כל הזמן ואלישבע גם היא לא תישאר לנצח. החורף, הוא למעשה הדרך של הטבע לבכות על לכתן. 

ההופעה המשיכה באותו טון אינטימי בו החלה, עוד בוצעו בה השירים רמת עמידר והבית ריק. האחרון היה גם השיר שסיים את המופע, שולח אותנו אל תחילתה של השבת מלאי תהיות כרימון. שלוש שעות לאחר מכן, בזמן שכולם התאכזבו מהתקלות באנג'לסי, שמתי פעמיי אל במת הפיל. בה התקיימה ההופעה של הילה רוח. 

הילה רוח 

השעה, שעת לילה מוקדמת, ירח אכול הציץ עלינו מלמעלה שולח קרני אור חיוורות אל פני העוברים והשבות. מתחם במת הפיל מתמלא לאיטו בחובבי הז'אנר כשברקע הילה רוח עושה בלאנס ונותנת לנו טעימה ממה שיתרחש על הבמה בעוד מספר דקות. 

רוח היוותה פתיחה נהדרת לשעה זו של הלילה בה איש אינו רואה דבר והצעדים נעשים כמו על אוטומט. היא שעה של רגש והתעוררות בתוך כל מה שנראה לפתע מנומנם וחסר תחושה. קולה הרגיש בעבורנו ולנו לא נותר אלא להקשיב ולתת לו ליצור קשר בלתי נראה בין כולנו. היא נעה בין ציניות לעצבות תהומית, קושרת אותנו אליה ופורמת מיד, באמצע ההופעה היא זורקת הערה בסגנון "אתם חמודים". מישהו לידי אומר שהיא שתויה ומרחיק מעליו את זרועות קולה של רוח. אחר היא מבצעת את "דובה גריזלית" שנכתב על ידי יונה וולך ומוכר לנו מהביצוע של ערן צור. היא שרה אותו בטון לוחמני ומתריס, כזה שאומר "אני לא רק שרה את זה, דובה גריזלית אכן גידלה אותי. עכשיו אני כאן כדי לספר".

פתאום, הכל נגמר. רוח ירדה מן הבמה כלעומת שבאה ואני נותרתי לעמוד שם עוד מספר שניות, מעכלת את כל מה שהתרחש עליה לפני שניות ספורות. השילוב הזה בין שעת לילה קרירה להופעה של הילה רוח במדבר הוא משהו שכפי הנראה יישאר איתי עד יומי האחרון.

אל האוהל חזרתי בצעדים איטיים, כבדים מעט. מנסה לעכל רגע את כל מה שקורה סביבי ללא הצלחה. פה הופעה, שם שני אנשים פותחים בשיחת עומק על מוזיקה ותחושות. מישהו רוקד משמאלי, אחרת צוחקת מימיני. הכל מתנקד לכדי תחושה של בית, נו, תמיד הייתי ילדה של חוץ. 

יום שבת

ההתעוררות כללה את כל הדברים היומיומיים, אבל לא יומיום עירוני, אלא יומיום של טיול. של תורים ארוכים, מילוי בקבוקים ארוחת בוקר מאולתרת והתמנמות נעימה של תחילת יום. אחר כך, הגיע גם הפירוק והסידור וכל המעשים המסמלים שממש עוד רגע נאלץ לחזור אל הרעש העירוני, אבל קודם נהנה עוד קצת מהפריחה המדברית שיש לאינדינגב להציע לנו.

נועם סדן (Nomke)

את בימת החיפושית מלאו שלל אנשים ישובים ושכובים, חלקם נשארו שם עוד מההרצאה אשר התקיימה קודם לכן וחלקם מצטרפים חדשים. סדן עלתה אל הבמה וביצעה שלל שירי פולק מלאי רגש והומור. כאלו שגורמים לחתול לצאת ממחבואו ולהתחכך בכל הנקרה בדרכו. 

השיר הראשון, I`m so glad, מיקם אצלי בבת אחת את סדן כטרובדורית מודרנית. המוזיקה זורמת במקצב סיפורי של נוודים במדבר ועצובה כמו ענן יחיד בשמיים בהירים מדי. אחריו, הגיע Getback  –  הפסקה רגעית מנדידה ופחד, המוזיקה שינתה פניה וסדן צעדה הלאה בהליכה איטית ובטוחה. מובילה עצמה ואותנו היישר אל תוך סערת רוחות ותחושות. הסערה הזו הגיעה אלינו בצורת השיר Beautiful Storm אשר מתחיל בשקט מעורר חשד וממשיך אל מחול אקוסטי מלא אמוציות. מדהים כמה אפשר להפיק משתי גיטרות ויוקללה.

סדן המשיכה בנדודיה המוזיקליים כשמפעם לפעם היא עושה הפסקה קצרה; נכנסת אל תוך שנות החמישים ושרה שיר תחינה ללא אחר מאשר חתול. Hey Cat עתיד להיות ההמנון של כל חובבי החתולים באשר הם. כל מי שאי פעם חיפש את החתול שלו לאחר שזה קפץ מן החלון בסקרנות מהולה בתמימות, יכול להזדהות עמו. עם השיר הזה התכוונה סדן לסיים את המופע אלא שאז התברר שיש עוד קצת זמן והקהל כלל לא מוכן ללכת והנה קיבלנו שיר נוסף.

what has begun היה איטי ועצוב יחסית לאחרים, כמו יודע מעצמו שהוא השיר האחרון. הקונטרה בינו לבין השירים האחרים הפכה את הבחירה של סדן למעניינת מאד והוסיפה טוויסט נחמד לכל ההופעה. קצת כמו לזרות מלח על עוגה. והנה פתאום השמש כבר כמעט באמצע השמים, מניחה קרני אור על חולות ופנים. אין מכוניות חונות או בתי קפה הומים, רק חול וחול וחול. החמה עולה מעלה בדרכה אל הצד השני, החום אוחז בי בידיים מאובקות ואני, פניי אל בימת הקוף.

תמר אייזנמן

זמן רב תהיתי לפשר השעה המנומנת – חמה משהו אשר נבחרה להיות שעת ההופעה של אייזנמן אלא שמארגני הפסטיבל ידעו בדיוק מה הם עושים. אין מתאימה ממנה בשביל לפתוח את שלושת ההופעות האחרונות של הפסטיבל בבמה המרכזית. אחרי הכל, מדובר במוזיקאית שיכולה לגרום גם לאיש מת לפזז במרץ אז שהחום יעצור אותה? 

התשובה היא לא. כמובן. אייזנמן בחרה לבצע את High Now כשיר ראשון ובכך הציבה לעצמה ובעיקר לנו רף אנרגיות גבוה במיוחד. עם ביצוע מלא קצב, תפקיד גיטרה מעניין ומשחקים ווקאלים היא הבהירה לנו שבהופעה הזו אין לה שום כוונה לתת לנו לשבת.

את הקו הזה המשיכה עם השיר Sun, פה אפילו הבודדים שנשארו לשבת קמו על רגליהם והחלו מזיזים אותן לפי הקצב. המהדרין אף מחאו כפיים בחלקים מסויימים בשיר. נשכחו מאיתנו החום הכבד כעותק של הקפיטל והשמש הקופחת. אייזנמן לקחה את שניהם והפכה אותם לאנרגיה מוזיקלית ולאדרנלין שיספיק לכמה שנים טובות. אפילו אני, שלא מסוגלת בשום פנים ואופן להתנתק מהליריקה, הצלחתי להתעלם ממנה לכמה דקות של חסד. הדבר הזה לא קרה לי כבר שנים והנה, פתאום בצהרי היום אני מצליחה להנות ממוזיקה בלבד. בלי להתעסק במלל ובלי אנליזות מיותרות. תענוג. 

ההופעה המשיכה אל ביצוע חי ומרענן לשיר Lets Stay אשר היווה בחירה לירית ומוזיקלית מעניינת לאור העובדה שהיינו במדבר. סביבת הנדודים האין סופית. אחריו, ביצעה את Hey Woman כשהיא שרה אל תוך תיבת התהודה שלה. השימוש הייחודי הזה בגיטרה גרם לקולה להישמע עמום במקצת. כמו הייתה שרה למישהי מבעד לחלון סגור.

חציה השני של ההופעה כלל בעיקר שירים בעברית. את כולם כבר שמעתי בעבר, אלא שהחשש המסוים מהמעבר שלה בין השפות לא עזב אותי גם עכשיו. יש משהו מפחיד בעברית, היא טבועה בנו כל כך חזק עד שאי אפשר לברוח ממנה. אין לנו את הפריבילגיה להתנתק ממנה. היא מכה בך שוב ושוב ומכריחה אותך להתמודד עם המציאות שלפעמים היית רוצה לברוח ממנה.  

הדוגמא הכי טובה לאמור מעלה הוא השיר "כלום לא", אני זוכרת את הניסיון העקר שלי לברוח מהמילים של השיר לכששמעתי אותו לראשונה. המעט שהגיע אליי מן הטקסט בהאזנה הראשונה, החזיר אותי שלוש או ארבע שנים אחורה, אל הארץ האחרת שלי. שם, בהופעה ההיא, באופן בלתי מכוון הקדשתי את כל תשומת הלב שלי דווקא לליריקה. דבר שהסב את תשומת לבי לקשר ההדוק בין הטקסט ללחן, כשאייזנמן שרה "תלויה בין ארץ לארץ ובין שתי השפות" זה לא מתבטא רק במילים, אלא גם במוזיקה. יש בשיר הזה שילוב מקסים בין רוק ישראלי לבלוז – פולק אמריקאי וריצה במעגלים בניסיון להשתחרר מהמרחב מלא הקונפליקטים שמביאים איתם שני מקומות שונים כל כך. 

אחר, נוגן השיר לימבו – מלחמה מוזיקלית מילולית בכל הבערכים והבין לבינים. הוא אדם הדופק עם אגרופיו על דלתה של מעלית תקועה בניסיון לצאת ולהמשיך לנוע. הרי אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. הלימבו שלה הוא קצת גם של כל אחד מאיתנו. כל אחד רץ במעגל אחר – לכל אחד כבלים אחרים להשתחרר מהם, או כמו שכתב רוטבליט (כותב השיר) בעשותו דויד אבידן – מעגלימבו.

רצה שהגיעה אחריו, הוא בעיני אחד השירים היפים שלה בעברית. הוא נתן קונטרה לכל השלווה המדברית שאפפה אותנו, אלא שמי בכלל צריך שלווה כשאייזנמן מנסחת כל כך במדויק אהבות נכזבות ולבבות שבורים. היא שרה אותו וברגע אחד המדבר הופך כביש סואן וכולנו רצים בקווים מקבילים, איש איש אחר אהבתו הוא. כך, בפעם המי יודע כמה קיבלתי את ההוכחה לעצמה שיש במוזיקה שלה – עצמה אשר יכולה להסיע אותך במרחב ובזמן. זו אשר פותחת את הדלת מבלי שתצטרכו לצלצל פעמיים ולחכות רגע קט. כל שצריך הוא לצעוד פנימה ולתת למוזיקה שלה להפוך ליד נעלמה אשר תקח אתכם למסע בין כל טביעות הרגליים ביצירתה. אלו הבטוחות, המהססות, אלו של הביחד והלבד ואלו הנמצאות בחיפוש מתמיד אחר החופש. הזהרו רק לא לשבור דבר בדרככם החוצה. 

ההופעה נגמרה עם Hit Me שהתחיל כמה שנשמע כהקראת שירה, אשר השתלבה נהדר אל תוך הקצב של השיר ונתנה לו טוויסט מעניין ועם Creation שהתאים בדיוק לסוף ההופעה. כמו רצתה לומר שעכשיו, כשנגמר, הגיע תורנו ליצור.

בימים אלו, הוציאה אייזנמן סינגל חדש – ממשיכה. האהבה לתנועה (לא זו עם החולצה הכחולה והשרוך האדום, אלא לתזוזה) ניכרת גם בו. הטקסט אמנם מתייחס ברובו לעבר, אך המוזיקה ממשיכה ללכת בריצה מהירה ובעיניים דומעות. כמו יודעת שבכדי להשתחרר מאהבות ואכזבות – צריך להמשיך לרוץ.

כשכתבתי את הממלצות להופעות, היה לי מאד ברור למה אני כותבת על תמר אייזנמן. אני מאזינה לה כבר כמה שנים ומופתעת כל פעם מחדש מהיכולות המוזיקליות שלה. ההופעות שלה רוויות אנרגיה ופסטיבלים הם בדיוק המקום בשבילה, אלא שהיה עוד משהו. משהו שלא הצלחתי להבין בבירור מה הוא עד אותה הופעה באינדינגב. 

לראות הופעה של תמר אייזנמן, זה כמו ללכת לראות את אותה הצגה פעמיים, או שלוש, או עשרים. אתם תדעו את כל המילים, תוכלו לשיר יחד איתה, אבל לעולם לא תוכלו לנחש איך היא תגיב באותו רגע לשירים שהיא עצמה שרה. ישנן מליון אפשרויות, אבל המשותף לכולן הוא הכנות שהתגובות הללו מביאות איתן והרוח המחודשת שהן מוסיפות לשיר. חלק מהשירים הללו בוצעו כבר עשרות פעמים אם לא יותר ובכל פעם היא יולדת אותם מחדש ונוהגת בהם כמו הייתה זו הפעם הראשונה שלהם על הבמה. 

רות דולורס וייס ועוזי פיינרמן

רות דולורס וייס היא אחת המוזיקאיות האלו שמצליחות לגעת בך עם כל תו וכל מילה, דווקא דרך העדינות שלה. זו ההופכת לכח גדול ברגע שהיא מתחילה לנגן ולשיר. עוזי פיינרמן, הוא כידוע גיטרסט מדופלם והשילוב בין השניים הוליד הופעה רוויית רגעים מרטיטי לב מחד ומזיזי רגלים מאידך.

ההופעה נפתחה עם השיר אני אבער, אשר חולל בי סערה פנימית וזרק אותי כמו הייתי קרש בל"ג בעומר היישר אל תוך אש מילותיה של דולורס וייס. העצמות של הטקסט ושל הנגינה שלה בשיר הזה (ובכולם) הן כה גדולות, עד שלעיתים הלהקה סביבה נראתה לי מיותרת. 

אחריו בוצע השיר The Letter, הוא התחיל בשקט, עם דולורס וייס לבדה כמו מחכה להתפרץ מתוך הבמה ולהגיע אלינו. אחר הצטרפו אליה הגיטרה והתופים – דוחפים את השיר במרץ אל עבר הקהל ומאפשרים לו לקרוע בנו קרעים ולמלא גם אותנו בכאב שלו. 

היות וזו הופעה משותפת, שני השירים הבאים שנוגנו היו של פיינרמן, האחד Lidya והשני She`s so young. שניהם היוו הוכחה נוספת לכך שפיינרמן הוא אחד הגיטרסטים הטובים שיש בארץ, אם לא הטוב ביותר. דולורס וייס הוסיפה להם את העצמות שלה ויחד יצרו השניים ביצועים מלאי קצב אשר גרמו לנו להזיז את רגלינו כמו היינו הרקדנים הטובים בעולם. 

מכאן, אל החלק היפה ביותר בהופעה ובאינדינגב כולו – הביצוע של דולורס וייס למשירי ארץ אהבתי. את המילים כתבה לאה גולדברג ובביצוע של דולורס וייס אפשר לשמוע בכל רגע נתון את יחסי האהבה-שנאה שלה ושל גולדברג למולדת. תהא זו ליטא או ישראל, זה לא משנה במאום את העובדה שבכל פעם שדולורס וייס שרה את השיר הזה אין אחד שנשאר אדיש.  

ראיתי אותה מבצעת אותו בהופעות פעמיים, תמיד לבדה עם הפסנתר או האורגן וזה תמיד חודר נימים ועצמות יותר מכל דבר אחר שאי פעם שמעתי. את כל הכעס, הגעגועים, האהבה והנאמנות אפשר לשמוע בקול שלה כשהיא מבצעת את השיר הזה – פורצים מתוכה כמו הייתה הר געש. פיינרמן ודולורס וייס היו מודעים ודאי למשקעים שמשירי ארץ אהבתי מביא איתו ובחרו להחזיר אותנו בעדינות אל המחולות עם קאבר לI Got You Babe שהיה שקט וקצבי בדיוק במידה. כזו שאפשרה לנו להתרגל ולהרגיע את סערת הרגשות שהתחוללה, כפי הנראה, בכולנו.

שני השירים האחרונים שנוגנו בהופעה היו של פיינרמן הראשון שבינהם Secrets of the zodiac התחיל בסולו תופים ארוך עד כדי ייאוש. כל כך ארוך עד שלרגע תהיתי לעצמי האם זו איזשהי אמירה אוונגרדית וכל מה שנשמע בדקות הקרובות הוא סולו תופים. התברר שלא, הוקל לי. אחר הסתבר לי שלכל אלו שהיו סביבי הוקל באותה המידה. סביבי עמדו אנשים שלובי ידיים ושמוטי ראש אשר קמו לתחייה ברגע שהגיטרה של פיינרמן נכנסה לתמונה והוסיפה קצת עניין לרפיטטיביות שהתופים הביאו עמם.

ההופעה האחרונה שתכננתי ללכת אליה נגמרה ואני נשארתי עם טעם של עוד, דולורס וייס לא הורגשה מספיק במופע המשותף הזה. המיקרופון שלה היה חלש יותר מזה של פיינרמן ולעיתים בקושי שמעו אותה. אך למרות כל אלו, הביצוע שנשאר איתי מההופעה הזו הוא ללא ספק הביצוע שלה למשירי ארץ אהבתי.

הם ירדו מן הבמה, אנחנו נשארו לעמוד. עוד רגע, תחל ההופעה האחרונה באמת. הופעתה של החצר האחורית. 

החצר האחורית

החצר האחורית משלבים בין טקסטים חתרניים למוזיקה קצבית. קונטרה שמצד אחד גורמת לך לרצות לרקוד ומהצד השני גורמת לך לרצות למות. רבים סביבי עמדו מולם בפה פעור, מנסים להניע גפיים במרץ אך ללא הצלחה. המילים שלהם, חזקות מדי, מחלחלות אליך דרך המוזיקה הקצבית המבקשת לכסות אותן ולא מאפשרות לך לחשוב על שום דבר אחר מלבד השחיתות, הכיבוש, בתי קברות ורצח. 

למרות הניסיון העקר של רבים מאתנו לברוח לחלוטין מן הטקסט, היו כאלו שגם הצליחו, מעטים אמנם, אבל הצליחו. אני מניחה שהיו אלו עולים או כאלו שהמוזיקה מחלחלת אליהם הרבה יותר ממילים. אני קצת מקנאה בהם במקרה הזה. החיים שלי בטח היו נחמדים הרבה יותר לו ידעתי לא לייחס חשיבות יתרה לטקסט. 

זו הייתה ההופעה האחרונה לפסטיבל, סביבנו הכל כבר נסגר. תיקים חיכו בערימות לבעליהם ואחרוני המחפשים מצאו טרמפ לביתם. פתאום, נהיה שקט. צליל לא נשמע, איש לא נצפה שולף גיטרה מנרתיק חבוט ומתחיל לנגן. הכל רק עמדו אל מול מערומי תיקים, מרימים אותם באיטיות כמו מקווים שאם נרים מספיק לאט האינדינגב יימשך עוד קצת. אך איטיות לא מביאה המשכיות וכולנו מצאנו עצמנו נוסעים הביתה, משאירים את הלב במדבר ומניחים לגוף להיות בדרך אל העיר. עד השנה הבאה. (צילום: יואב פ'יצרסקי. עוד תמונות מעולות כאן)