״לא יכלתי לעבוד יותר בסטודיו; אני רוצה לכתוב מוזיקה איפה שהחיים קורים״ – ראיון עם J.Views

"אוי", חשבתי כשניגשתי להאזין לאלבום החדש של J.Views. "האלבום בקושי מגרד את הארבעים דקות, ורק תשעה שירים מתוכו חוצים את קו השתי דקות". נכון שאורך הוא לא סממן איכות אמיתי לאלבום, לשיר או לכל דבר בעצם, אבל תמיד התקשיתי שלא לחוש שיש חוסר מאמץ מסוים במיצוי של יצירה לפוטנציאל האורך המלא שלה.

"אבל אין לכך כל קשר לתוכן", בוודאי תגידו. "אתה לא יכול לשפוט יצירה לפי המראה החיצוני שלה, יש אפילו פתגם, משהו עם ספר וקנקן!". כל זה נכון באופן חד משמעי, אך הבחינה הזו היא בכל זאת אחד הדברים האחרונים שיוצרים הייפ בבואך לשמוע אלבום: אורך השירים, השמות שלהם והקשר שיכול להיווצר ביניהם; כמו לקרוא את שמות הפרקים של הספר ולספור את מספר העמודים שנשארו לסיומו. אבל בכל זאת עלול להיווצר שיפוט מטעה, ו-401 Days, האלבום החדש של J.Views, הלא הוא יונתן דגן, מוכיח עד כמה מטעה הוא יכול להיות.

מדובר באלבומו השלישי של J.Views, אשר מומן כפרויקט בקיקסטארטר באותו אופן שבו הופק Rivers and Homes, אלבומו הקודם שיצא לפני חמש שנים. במהלך העבודה על שני האלבומים נתן דגן גישה חופשית לכל תומכי הפרויקט לתהליך היצירה שלו, אם זה ב-Work in Progress שליווה את הפקת Rivers and Homes, או ה-DNA Project בהפקה הנוכחית שלו, שהתהדר באתר יפהפה ועטור שבחים, שסיפק הצצה לשלבי הכתיבה והעיבוד של כל אחד מהשירים באלבום החדש, עם עדכונים שוטפים לאורך 401 הימים שלקחו לדגן בכדי לסיים את האלבום.

התוצאה הסופית של אותם 401 ימים, אם כן, נהדרת מעבר למה שיכולתי לצפות לו. מדובר באלבום שהוא המשך כמעט ישיר של האלבום הקודם, אך הרבה יותר מפוקס ממנו, ומרגיש כאילו שכל אחת מכמעט ארבעים דקותיו מנוצלת באופן המירבי שבה. אין בו רגע דל ואין שובע מהיופי שבו, וניכר בהאזנה הראשונה, ובכל אחת מההאזנות החוזרות בשבוע שחלף מאז יציאתו, שדגן הבשיל לחלוטין ככותב וכיוצר. הוא הצליח לבטא באופן מוחלט רגש דרך פופ, אלקטרוניקה ושיטות הפקה ניסיוניות שנדיר לראות תיעוד כה מעמיק שלהן.

401 Days ממשיך את הקו התמאטי של קודמו בעיסוק בדרך, במסעות ובקשר בין האדם למיקום גאוגרפי, נושא שכמעט מתבקש, על גבול הטרחני, לקשר אותו לכך שיונתן, יליד חיפה, מתגורר עם אשתו בניו-יורק כבר מספר שנים ויוצר את המוזיקה שלו בדרכים. "משהו שקרה לי בחיים עוד לפני ה-DNA Project הוא שהתחלתי לקחת לפטופ ולצאת למקומות", הוא ענה לי דרך הטלפון בראיון איתו כששאלתי אותו על המוטיב המחבר הזה.

"זה התחיל בזה שלא יכלתי לעבוד יותר בסטודיו. אני עושה מיקסים בסטודיו, אבל אני רוצה לכתוב מוזיקה איפה שהחיים קורים. אני רוצה לכתוב מוזיקה בחדר שינה שלי כשאני מדבר עם אשתי בבוקר, אני רוצה לכתוב מוזיקה כשאני יורד לסאבוויי. אני נוסע המון, אני חווה את העולם בצורה מסוימת ואז צריך להיכנס לסטודיו ולעשות את זה מלאכותי. הדבר שהיה מתוכנן מראש ב-DNA Project הוא שאני רוצה לחשוף את מאחורי הקלעים, את תהליך היצירה האמיתי שלי. כמובן שאני לא נוסע לאיסלנד ומקליט חצוצרה בין לוחות טקטוניים סתם ככה, זה משהו שעשיתי בשביל הפרויקט; אולי זה משהו שהייתי עושה אותו גם ככה, אבל הפרויקט נתן לי תירוץ לנסות דברים כאלה. יש את האלמנט של הנסיעות כשאני עושה מוזיקה, לשים לפטופ בטבע. פשוט מאוד התאים לתעד את הנסיעות. הקונספט של המיקום גאוגרפי ואיפה הבית, מה זה הבית, הוא משהו שנכנס ליצירה שלי המון באיזשהי צורה. כמו שאתה אומר, זה לא רק האלבום הזה, זה גם האלבום הקודם, זה תמיד. אני אוסף חוויות, אני יוצר רמיקס לבן אדם שנוסע בעולם וחווה אותם. עושה דברים וזורק אותם לתוך המחשב."

במה היתה שונה החוויה עכשיו ב-DNA Prject אל מול Work in Progress מהאלבום הקודם?

"זה היה שונה במובן שב-Work in Progress הגיעה לי מין מחשבה שאם סיימתי שיר, עכשיו אני צריך לסיים עוד 10 שירים ורק אז אוכל לשחרר את השיר הזה בתוך אלבום. נורא התבאסתי מזה, זה היה נראה לי מיותר. למה לא לשחרר שיר כשהוא מוכן, למה לחכות שהוא לא יהיה רלוונטי כבר? אז התחלתי את WIP שפשוט שיחררתי שיר בכל חודש. ה-DNA Project בא מאותו מקום אבל מרזולוציה יותר עמוקה, ממש לתעד כל צעד בטיימליין של עשיית שיר, כל דבר שקורה לי בחיים שאיכשהו משפיע עליי מבחינה אמנותית. מחשבות, דמואים, שיתופי פעולה עם כל מיני אמנים, נסיעות. יצא שזו היתה חוויה מולטי מימדית."

וכשהתחלת את העבודה על האלבום הזה היה לך כיוון שאתה רוצה לקחת אותו אליו? היתה לך בראש הפלטת צבעים שתשתמש בה?

"להגיד לך את האמת, ממש לא. זה דבר שגם ריגש וגם הפחיד אותי באותו זמן. כשסיימתי את Rivers and Homes, השיר האחרון שעבדתי עליו היה About the Sea שסוגר את האלבום, ומצאתי שם משהו בסאונד שכשסגרתי את השיר אמרתי "אני רוצה להתחיל עכשיו אלבום חדש". האמת שזכרתי in the back of my mind שאני רוצה להמשיך איפה שעצרתי. היה משהו sound-wise שמצאתי שנורא אהבתי פתאום, שהיה גם מאוד אורגני וקראנצ'י, מאוד חם, קצת כמו טעם. סאונד שאתה רוצה לתת לו ביס. כל מה שידעתי זה שאני רוצה לחקור עוד את הסאונד הזה.

מה שקרה ב-DNA היה שאם היתה לי איזשהי מחשבה בראש, הכל עף דרך החלון כבר בשיר השני. עצם פתיחת התהליך גרמה לי להיות על קצות האצבעות ביצירה וכל הזמן לפתוח את הלב. כשאתה פותח את השיחה ואומר לי שאהבת מאוד את האלבום אני באיזשהו מקום מרגיש שאתה מכיר אותי ממש טוב. זה לא קרה לי אף פעם, כי לא היה לי זמן לחשוב על מיתוג, לא היה לי זמן לחשוב על מה החיבור ואיך אני אהיה מגניב. אז ב-DNA Project פשוט אמרתי את האמת, כמו שלרוב כשאומרים לך "תענה מהר" אתה פשוט אומר את האמת. 

זה יצר משהו שמבחינת כתיבת מילים, מבחינת מלודיות, הכל יצא מהלב וחשפתי את עצמי בתור יוצר בצורה מוחלטת. אז גם אם היו לי רעיונות, בשיר השני [Almost Forgot] הם נמחקו. הייתי כבר במקום אחר, על האוטוסטרדה. זה כמו שכשאתה יורד לטיול אתה שם מלא מים, קופסאות שימורים, גזיה, ואתה יוצא מהבית וכל השקיות שלך נקרעות ואין לך כלום, ואתה אומר "אוקיי, הבנתי, that's how it's gonna work". ואז אתה מתחיל ללכת על האוטוסטרדה, לפגוש חברים ולקבל רעיונות. זאת היתה החוויה שלי."

איך הפידבק שאתה מקבל מהקהל בזמן העבודה משפיע על התהליך של יצירת האלבום?

"שאלה טובה מאוד, כי זה מקום מסוכן. כשאתה פותח תהליך כל כך נפיץ, כשאתה עושה אלבום, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לקבל ביקורת בזמן העבודה, טובה או רעה. אבל מאוד רציתי לשתף, עשיתי מין הסכם עם עצמי שביקורת לא לוקחת אותי לשום מקום במהלך היצירה, לא ביקורת בונה ולא ביקורת הורסת. אמרתי לעצמי כשנכנסתי לתוך הפרויקט שאני עומד לשים את הלב שלי שם ולתת כל מה שאני יכול. אנשים שילמו הרבה כסף על הפרויקט הזה בקיקסטארטר, והסכמתי עם עצמי שאני עומד לא לחסוך בהוצאות, שאני עומד לעשות ניסויים, להיות סקרן, שאצא מאזורי הנוחות שלי. הדבר היחיד שאגשים לאנשים האלה זה שאתן להם את עצמי בתור יוצר באמת. כחלק מההחלטה הזאת הגיע המקום שלא להקשיב לשום ביקורת משום מקום. הייתי צריך את זה בשביל השפיות הנפשית שלי, אחרת הפרויקט הזה היה מאוד מסתבך מבחינה יצירתית. התמודדתי עם זה כשפשוט לא התמודדתי."

ולהבא נראה לך שזה משהו שיכול לקרות שוב, או שהכיוון הוא לעשות משהו שהוא יותר לבד, יותר by the book?

"למדתי המון דברים ב-DNA Project ככה שאני לא יודע אם אני אוכל לחזור אחורה. אני חושב שיצירת שירים, מה זה שיר ומה זה אלבום השתנה אצלי בראש לגמרי. אני עוד לא חושב על הפרויקט הבא, אבל אפילו אם זה אלבום by the book אני לא מאמין שאני אשחרר אלבום בבת אחת. אני לא מאמין שאעלם פתאום לשנה ואשחרר אלבום פתאום, אני באמת לא רואה את הסיבה לעבוד באופן סגור ולא לשתף שירים כשהם מוכנים. אבל נראה מה הלאה."

אחד הדברים שהאלבום החדש מצליח להעביר באופן ברור הוא שבניגוד לתפישה שרווחה אצל הרבה אנשים עד כה, J.Views הוא פרויקט של איש אחד ולא הרכב כפי שמצטייר מההופעות החיות. למרות לא מעט שיתופי פעולה במהלך האלבום, אם זה Gotye או מילוש מ-Rhye, הטון נשאר אחיד וברור ואינו מתפזר כפי שקרה מעט באלבום הקודם.

"באלבום הזה הקלטתי המון דמואים״, מספר דגן. ״האלבום נפתח בדמו שהקלטתי בטלפון כשאני מזמזם איזשהי מלודיה. לא שמתי על זה אוטוטיון, לא שמתי על זה כלום, שום ריוורב, שום דבר, ואמרתי שככה אני הולך לפתוח את האלבום, עם האקט הזה ששרתי לעצמי במקום נורא אינטימי. אולי זו נקודת המוצא הרגשית של האלבום הזה. יש המון שותפים, אבל אני שר שם וזה משהו שפותח את הלב בצורה די raw. אני חושב שהגיע הזמן שאני לא רק אתרכז בתוצאה של איך השירים נשמעים, אלא גם מה אני אומר ולמה אני אומר. זה היה בעצם הצגה של עצמי באלבום הזה. נראה לי שזה מאוד הוסיף למסע הזה שאתה מדבר עליו, לנגן מוזיקה בתור עצמי. כמובן עם העזרה ושיתוף הפעולה של המון אנשים מדהימים."

— — —

J.Views ישיק את האלבום החדש בהופעה מיוחדת עם ההרכב החדש שלו (הכולל את דנישה אוגיבי, עופר לוי ותומר רבינוביץ) ו-30 נגני תזמורת המהפכה (בניהולם של רועי אופנהיים וזהר שרון) ב-7.6 במשכן לאמנויות הבמה, במסגרת ״קלאסי רוק״ בית האופרה הישראלית. "חלק מהשירים ממש עובדו מההתחלה, חדשים לגמרי בליווי התזמורת. שמרנו את הטוב מכל שיר עד שהגענו למקום מעניין", דגן מוסיף. "אני במצב מוזר שאני באמת מתאפק לא לבכות בכל שיר שהם מנגנים במהלך החזרה, זה פשוט מביך". נותרו כרטיסים אחרונים כאן. (צילום: ניר אריאלי)