Tegan and Sara – Love You to Death (אלבום)

כשהוצע לי לכתוב על האלבום החדש של טיגן ושרה, Love You to Death, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שזו הזדמנות מצוינת לספר לעולם על התאומות הקנדיות שכבשו אותי בתיכון וכבר עשור לא יוצאות לי מהלב; הזדמנות מצוינת לספר איך האופי והמוזיקה שלהן גרמו לי להרגיש בבית בתקופות שהייתי הכי רחוקה מעצמי, על הסיפורים המצחיקים של שרה בהופעות, על כמה שהן בטוחות במי שהן וגורמות לי להרגיש גאה, על החשיבות של המוזיקה והקיום שלהן לקהילה שלמה. העניין עם להקות מהסוג הזה הוא שהסובייקטיביות מטשטשת ואם אני רוצה לכתוב ביקורת אמיתית, אני צריכה להוציא את עצמי מהמשוואה הארוכה הזו.

טיגן ושרה הן תאומות קנדיות שכותבות ומלחינות שירים כבר 18 שנה. יש להן היסטוריה מרשימה של 7 אלבומים שכל אחד מהם שונה במהותו ובסגנונו המוזיקלי, מרוק-פולק לפופ-פולק מתוק לאלבום אלקטרוני משונה עם כריס וואלה (הבסיסט והמפיק לשעבר של דאת' קאב פור קיוטי) ומשם לרוק, וזה דבר אחד שאפשר בביטחון מלא להגיד על טיגן ושרה – הן לעולם לא נשארות במקום והשינויים המוזיקליים בין אלבום לאלבום ניכרים גם לאוזן הלא מקצועית. באלבום הקודם, Heartthrob שיצא ב-2013, הן הפתיעו את הקהל באלבום סינת'פופ מיינסטרימי מובהק. Closer, הסינגל הראשון, נזרק לרשת ויצר גל של דאגה ואכזבה בקרב המעריצים הותיקים. טיגן ושרה, להקה שהתאפיינה בלא מעט שירים אפלים, פולקים ומשונים, מוציאה לאור קליפ צבעוני, קצבי ואפילו מיני.

אין ספק שהמחזה לא היה פשוט: התרגלנו לראות אותן עם גיטרות וקלידים והמעבר לסגנון החדש לא יורד חלק בגרון. בסבב ההופעות של האלבום הן הצטרפו לגדולות הפופ בתעשייה – טיילור סוויפט וקייטי פרי, ואת שיא ההכרה שלהן הן קיבלו בהופעה בלא פחות ולא יותר מטקס האוסקר, עם השיר Everything Is Awesome מתוך פסקול הסרט The Lego Movie.ההופעה באוסקר היא הזייה מוחלטת למי שמכיר את החלקה הקטנה והאינטימית שהיתה בזמנו לטיגן ושרה, בטח כמו שאנשים הרגישו כשאליוט סמית' הופיע בבמת האוסקר ב98'. עד Heartthrob, תהליך היצירה של טיגן ושרה היה אישי והן לא היו פתוחות כלל לשינויים שלא נעשו על ידן. זה האלבום הראשון בו הן מחליטות לעבוד עם סוג אחר של מפיקים, והכי חשוב – לתת להם לעשות את מה שהם טובים בו, להפיק שירי פופ שבאופן סטטיסטי יהיה להם סיכוי גדול יותר להצליח. הגישה הזו פותחת בפניהן את דלתות המיינסטרים ומהווה גשר למה שצפוי להגיע באלבומן השמיני.

Love You to Death מאופיין באותם סינת'וזים של Heartthrob, רק שהפעם הם מגיעים אלינו יותר זוהרים ועוצמתיים. את הניצוצות אפשר להרגיש כבר בשני השירים הראשונים ומהטובים באלבום בעיניי, That Girl ו-Faint Of Heart, שמכניסים אותנו במהירות לפזמונים המפוצצים שמחכים לנו בשאר האלבום. בשיר השלישי, Boyfriend, שהיה גם הסינגל הראשון, שרה כותבת על בת הזוג שלה (סטייסי רידר, המהממת, יש לציין) ועל ההתנהלות שלה בתחילת הקשר שלהן, שהתחיל כסוד ובאופן לא רשמי. לצד היותו שיר שהרבה אנשים בארון יוכלו להתחבר אליו, זו הפעם הראשונה בקריירה המוזיקלית של השתיים שמביאה התייחסות מובהקת להיותן לסביות, משהו שהן ניסו להמנע ממנו במשך שנים מתוך חשש להיות נגישות רק לאוכלוסיה מסוימת.

לאורך השנים, טיגן ושרה הקפידו על חוק מאוד ברור – עושים חצי חצי. בכל אלבום, חצי מהשירים מבוצעים ונכתבים ע"י שרה והחצי השני ע"י טיגן. אני רק יכולה להניח שזו הדרך שלהן לשמור על שפיות ויחסים יציבים, ללא ריבים ומשחקי אגו, בעיקר כי הקשר בניהן כל כך קרוב וקריטי ליצירה (ואולי אני סתם רומנטיקנית ומדובר בעניינים כספיים וזכויות יוצרים). ולמרות השותפות ההרמונית הזו, ההבדלים בין טיגן ושרה תמיד הורגשו בכתיבת השירים. שרה, מי שהתאפיינה בכתיבה יותר מתוחכמת ומטאפורית, לא לגמרי מצליחה למצוא את המקום שלה באלבום הזה. זה עובד בשיר Boyfriend, אבל שיר כמו 100x, שאמור להיות הבלדה של האלבום ושיר הסיום, Hang On To The Night, הן נקודות החולשה שלו. השיר BWU (Be With You), שגם הוא נכתב ומבוצע ע"י שרה, לא מצליח לעמוד בסטנדרטים. השיר מדבר על חוסר העניין להתחתן דרך מוסד הנישואים המסורתי ("save your first and last dance for me / I don't need a "white wedding), גישה ששרה לא מסתירה כבר שנים, זאת למרות שיר הפתיחה המהפנט שכתבה לאלבום The Con בשנת 2007 – I Was Married, שיר שמטיף למי שעדיין לא תומך בנישואים חד-מיניים ("To control against the pull of / one magnet to another magnet"). השירים אמנם מדברים על דברים שונים אך עוסקים באותו נושא, מה שמבליט את האילוץ להפוך את הכתיבה לפשוטה יותר, אילוץ שאני רואה כחיסרון.

שרה מצליחה להתגבר על מכשול הכתיבה באחד מהשירים היפים באלבום – White Knuckles, שיר שככל הנראה מדבר על היחסים עם טיגן ("My life tethered like / like a twin or a son") והקונפליקטים שעברו במהלך השנים. לשיר הזה יש לחן כמעט המנוני; הוא מרגש וסמלי ומזכיר כמה כישרון יש לה.

טיגן, מי שדווקא התאפיינה בכתיבה ישירה ולעיתים ברורה מדי, מצליחה לנתב את היכולת הזו למקום מרכזי באלבום וכל שיר שלה בו הוא מה שהופך אותו לכל כך מצוין. Dying To Know, הרצון העז לדעת מה קורה בחייה של האקסית ("Is the one you ended up with everything you wanted? / I'm dying to know"), הוא שיר קצבי ומדויק, כל פאוזה בו נמצאת במקום הנכון ומצדיקה את הקיום שלה.

Stop Desire, הסינגל הרביעי שיצא, הוא ה-Closer של האלבום והשיר הממכר ביותר; אל תצפו להפסיק לזמזם אותו בקרוב. גם U-Turn מצליח לנצנץ בין כל השירים ונותן לנו הצצה למערכת יחסים שצד אחד בה מרגיש חרטה על כל הפעמים שלא הביע מספיק הערכה. זה שיר מקפיץ וקליל ואני ממליצה בחום לצפות בקליפ ובצעדי הריקוד המעניינים.

לתחושתי, טיגן ושרה עדיין לא מרגישות בנוח ללא הגיטרות ומשהו בנוכחות שלהן במרכז העניינים ובשירי פופ קופצניים לא לגמרי משתלבת, אבל איכשהו – זה הקסם. טיגן הגדירה את זה הכי טוב – queering the mainstream. התבנית החקוקה והעיקשת של זמרי פופ מיינסטרימי נשברת ומפנה מקום למי שלא בהכרח יודע לזוז, מנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית או כותב על זוגיות כושלת. שבירת התבנית הזו חשובה לא רק לקריירה של טיגן ושרה אלא גם לעובדה שאנחנו עדיין לא רואים מספיק נשים קוויריות בסצנה שהיא לא אינדי, ולכן האלבום הזה של טיגן ושרה הוא נקודת ציון חשובה.

Love You to Death הוא אלבום פופ משובח שהופק בקפידה, והכי חשוב – מלא בביטחון, משהו שהיה חסר באלבום הקודם, אלבום שטיגן ושרה הרגישו שהן לעיתים תכופות צריכות להתנצל ולתרץ אותו.

כל מי שעדיין לא עלה לרכבת ונשאר איפשהו מאחור עם So Jealous ו-If It Was You, כדאי שיתעורר ויעשה זאת עכשיו. הכישרון באלבומים האלה נמצא בשפע גם בחדש, גם אם לא בדרך בה הורגלנו.