Jamie XX – In Colour (אלבום)

מינימליזם הוא דבר מסובך, ולווא דווקא בגלל כל התחומים האפורים שבו, אלא בגלל שכשהז'אנר הזה באמנות המודרנית פרץ לחיינו, נפרצו איתו כבר כל החומות האפשריות, אז מה נותר לנו עוד לחדש? כבר לפני מאה שנים קזימיר מלביץ', אמן פולני מינימליסטי שהקים את תנועת האוונגארד, הכיר ביופי שבבסיס, בחן שיש בצורה הראשונית, הפרימיטיבית ביותר, ועם ריבועים שחורים על לבנים ולבנים על לבנים הוא שבר את הקונצנזוס של מה שהוגדר לפני מאה שנה כאמנות גבוהה. המינימליזם חדר לאחר מכן לכמעט כל אספקט בחיים שלנו, בין אם לאדריכלות, למוזיקה או לקולנוע. הבעייתיות עם הסגנון המינימליסטי היא שמרגע שפרקנו את הכל לגורמים, הכל כבר מקבל את אותה הצורה, את אותו הסאונד, את אותו המראה הפשוט והבסיסי הזה, העירום מכל. אז מה כבר חדש כאן?

מי היה מאמין שמאה שנה אחרי, אני אשב בחדר שלי ואכתוב שאחרי שנים רבות של האזנה למוזיקה, מישהו הצליח לשנות לי משהו באמת, והוא עשה זאת עם אלבום שנושק למחוזות האולד-סקול למול עולם המינימליזם המובהק, וזה נשמע יחדיו כמו אמנות טהורה, או לחלופין כמו המסיבה הכי טובה בעולם.

ג'יימי סמית' בשמו הגנרי, או כפי שיותר סביר שאתם מכירים אותו, Jamie XX, חבר בלהקת ה-XX, יוצר ומפיק בחסד, שיחרר לאוויר העולם אלבום שאני ורבים מעמיתיי למקצוע ציפו לו במשך חודשים, אם לא שנים, כבר מהרגע הראשון בו האזנו לביטים הייחודיים של להקת האם של הבחור המוכשר והצעיר הזה, רק בן 26. אבל רפרנסים רבים למה שהם ה-XX לא מצאתי כאן, אלא רק את אותו הקו שמייחד כל כך את המוזיקה של Jamie XX, שמאפיין רק את צורת השמיעה שלו. בניית הטראק של Jamie XX היא פשוטה ביסודה – ישנם מספר לופים שחוזרים על עצמם, מתווספים ועולים אחד על השני, מתגברים בזמן הנכון, נחלשים בזמן הנכון, הכל מורכב היטב כמו פאזל, ונפסק בדיוק לפני שזה מתחיל להיות מעובד מידי, עשוי כמו סטייק [צמחוני] שהושאר על הגריל בטעות.

Sleep Sounds הוא דוגמא מופלאה לכך – הסינגל הראשון מתוך האלבום, שתפס אותי כבר מהרגע הראשון ששמעתי אותו, לפני חודשים רבים. הבנייה שלו כל כך איטית, כל כך עדינה, כמו סרט אימה שבונה את המתח בכזו שנינות, שכשקורה הדבר, כשהירייה נורית, הפחד וההתרגשות הם אותנטיים וגשמיים, והבילד-אפ כאן שווה את הציפייה לאורך כל הטראק המכשף הזה. Girl, הסינגל ששוחרר יחד עם Sleep Sounds לא יורד מרמתו אפילו לא לרגע אחד, ולפני ששמעתי את האלבום במלואו, כבר הכרזתי עליו כטראק הטוב ביותר באלבום כולו, בחירה שלמען האמת משתנה בשבוע האחרון כמעט כל שעה עגולה. אף לא אחד מהשירים האלה היה יכול להתקיים באלבום של ה-XX, אבל כאן הם משגשגים.

אם ב-XX עסקינן, אז מן הראוי לציין שלא נחסכו מאיתנו ספויילרים לאלבום הבא ב-In Colour, ואם השלישי של הלהקה הבריטית אפילו יזכיר במעט את Loud Places היפיפה שחורך את המצעדים בגלגל"צ כבר שבועות, עם קולה המהפנט של רומי, אזי אנחנו במצב מצויין. את רומי נוכל לשמוע גם בטראק השלישי והנהדר, SeeSaw, שממלא את הראש במלמולי אהבה כוזבת ובצבעי ניאון מתחלפים. את הצלע השלישית של ההרכב, אוליבר סים, תוכלו לשמוע בשיר Stranger in a Room, שמאייש לעת עתה את המקום הראשון ברשימת השירים האהובים עליי באלבום הזה. הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר לחומרים הקודמים של ה-XX, והוא כנראה היחיד שהיה יכול להתקיים גם באלבום של הלהקה כולה, וזאת כנראה בגלל שהוא בין הטראקים היחידים שיש בהם גיטרה.

טראקים נוספים שלא ניתן להתעלם מהם הם למשל Obvs המקסים, הנבנה גם הוא באיטיות תהומית, אבל הופך להיות חגיגה שלמה לאוזניים ככל שהוא מתקדם, עם קריצות לצלילי הסינת'יסייזרים של שנות השמונים והתשעים, כשהמינימליזם רק פרץ לעולם המוזיקה האלקטרונית במלוא תפארתו. Gosh הוא בין הטראקים היותר אנרגטיים ומקפיצים שיש לאלבום הזה להציע, ומעניין שבחרו לפתוח איתו את האלבום הזה, שלעיתים הופך למלנכולי מאוד, אבל דווקא הפתיחה המשעשעת, המרקידה הזו, יוצרת דיכוטומיה מסוימת בין החוץ לפנים.

אל נא נשכח את I Know There's Gonna Be (Good Times), שיתוף פעולה מוצלח ביותר עם יאנג ת'אג ופופקאן. השיר הזה מגיע ישר אחרי Loud Places, גולם הכותרת של האלבום וכנראה השיר עם המילים הטובות והעצובות ביותר באלבום כולו. לאחר כל זה, מגיע I Know ושובר את הרצף עם אופטימיות חסרת גבולות, מילים על אהבת חינם, סקס ויופי, עם נגיעות מובהקות בעולם ההיפ-הופ הישן והטוב, והופך להיות טראק פופי ויוצא דופן, אך לא מיותר כלל.

אך המייצג הטוב ביותר של האלבום כולו, בעיני, הוא The Rest is Noise – הוא כנראה הטראק המחושב ביותר באלבום הזה, לא נופל מגדולתו לרגע, וכולא את המאזין לחמש דקות שלמות באופוריה לא נגמרת, ממש לפני שהמסיבה תמה, שהצלילים האחרונים של Girl מתחילים להתנגן, ואחריהם יבוא השקט.

In Colour הוא, ללא ספק, ולא אהיה היחידה שתעיד על כך, יצירת מופת. מאסטר פיס אמיתית שניכר שהושקע בה זמן ומאמץ כביר. 11 שירים בנויים להפליא, לכל אחד מהם הקסם שלו והמקום המדויק, כולם בונים לאט ובזהירות יצירה אחת שלמה, כמו תערוכה מלאה בריבועים לבנים ושחורים, אדומים וכחולים, שיוצרים חלל אחד שאפשר ללכת בו לאיבוד מרוב שיכרון חושים.