לטם עזנר, צוללת ונוכחת (אלבום)

לטם עזנר היא יוצרת שאלבום הבכורה שלה, ״צלל ונעלם״, טרי לאוזניים ומהדהד נאמנה "יוצרת חדשה", אך גם כובש, בה בעת, בביטחון מפתיע המודע לכישוריו. ולא בכדי: אל אלבומה הראשון מגיעה עזנר עם רזומה מוזיקלי מרשים ואינפורמטיבי, שראשיתו במעבר לתל אביב בגיל 14 לצורך לימודים במגמת הג'אז של תיכון תלמה ילין. בהמשכו הייתה עזנר חברה בלהקת אטליז וניגנה עם אייקונים כמו יוני רכטר ויהודית רביץ, תוך שפעלה כמלחינה ואמנית רב תחומית. ההתנסויות וההשפעות האלו מתמזגות ליצירה אחידה, מאתגרת ורעננה ב"צלל ונעלם", אלבום בכורה פנטסטי, השוזר בו רגעים של הומור, הרהור וסוריאליזם.

האלבום פותח בתמונה אידילית בשיר "הבקרים הכי יפים". עזנר נזכרת במערכת יחסים ישנה, בימים היפים בהם תזמורות שטפו את אהובה ואותה. למילים יש איכויות פואטיות שחומקות מכל יומרה: כשעזנר שרה "יש בקרים שבאים רתומים לעבר \ דוהרים דרכך בלי טיפת רחמים \ החושים בועטים בסוסים שועטים הסוסים \ מתענגים עלי ורומסים", יש בדבריה איזון מושלם בין עמימות אימפרסיוניסטית וחדות ריאליסטית והמאזין נשאר שבוי. האווירה נהיית קרירה בפזמון כשהפסנתר של עזנר עובר בין האקורדים כמו הסוסים הדוהרים ורומסים שהיא שרה עליהם. הקצב גובר ודועך בחילופים מהירים והשיר מסתיים במפתיע, כמו הקשר שנגדע.

בהפקת יונתן אלבלק (Layerz, מרינה מקסימיליאן בלומין, אבישי כהן) ולצד דניאל ספיר (בס) ושחר חזיזה (תופים), נשמע האלבום מגובש וטבעי ומספק אינספור רגעים קטנים של יופי. ב"אין זמן" הפאנקי, הבס תופס פיקוד ומוביל את ההרכב בגרוב ג'אזי עם סינתים שורקים וכלי נשיפה מצפצפים. כשמתחיל פזמון הגוספל-רוק כבר אפשר לדמיין את ריקודי הקהל בהופעות. בולטים גם "דורות" ו"אני בורחת". בראשון מלווה עזנר בטנגו שעה שהיא מגוללת את סיפורם של שלושת דורות ישראל, מהסבא המעפיל דרך הבן האקדמאי ועד הנכד הקולנוען. עזנר מגישה את הסיפור במקצבים מזמינים, היפ-הופיים משהו, ומספרת על גיל התמותה הצעיר שמנצח את המשפחה. ב"אני בורחת" משתלבים תופים חיים ואלקטרוניים בארפג'יות גיטרה וסוולים של סינתים, שנרגעים בברייקדאון טרום הפזמון שמאפשר לנשום רגע, ולהבין שוב – למי שפספס – שהאלבום הזה פשוט מעולה.

אבל הלהטוטנות האינסטרומנטלית לא עומדת לבדה: קולה של עזנר הוא הכלי הדומיננטי באלבום. "להכניס להוציא" מפגין בראווה את קולה שעוקב אחר ניגון הפסנתר המשתנה, ומשתמש במיתרים כעין וו להתלות עליו כשהטונים גובהים. "נר הלילה" הוא שיר ערש שנחתם בקול עזרני יפיפה, כופל בעצמו, על רקע גיטרה כסופה-מתוקה. "תל אביב" זוכה אצל עזנר לשיר הלל: "אף פעם לא היית ניו יורק \ אף פעם לא תהיי קהיר", היא שרה, וחוגגת את יתרונותיה של העיר העברית הראשונה (קבלה, ביתיות) שאנחנו מכירים ואולי, בעוונותינו, שוכחים לפעמים. אין ראויה לתזכורת הזו, ולשאר התזכורות מעזנר: בתחכום לירי שמופגן לאורך כל האלבום, דוגמת "דורות" המצחיק והטרגי שצוחק על סטראוטיפים ובוחן, כאמור, את החיבור ביניהם, מסתמנת עזנר כסטורי-טלר מהמעלה הראשונה. "ביום ההוא נהייתי אתאיסטית ובתיכון נעשיתי אקסטנציאליסטית / אחר כך גם זה נכשל והיום אני מרגישה בעיקר סטטיסטית", היא חורזת, ונוסכת אושר לצד אי מנוחה לאור ההתפכחות שהוא מתאר.

הליריקה המודרנית פוסקת ב-"האמנם את תלכי בשדה". לאה גולדברג כתבה את הפואמה בשנים של השואה והשיר עוסק בתקווה לתקומה וזמנים טובים לאחר הרס. השיר בוצע לראשונה ע"י חווה אלברשטיין ב-1975, וזוכה אצל עזנר ללחן חדש. גרסתה מכבדת את רוח המקור עם פסנתר ואקורדיון; שירתה בהירה ופגיעה לעומת הטונים העגלגלים, השקולים, של אלברשטיין. הביצוע נפלא ומעורר כמיהה לתחייה של ז'אנר שירי ארץ ישראל שיחרוג מעבר לכבוד האקראי שהם מקבלים בתחרויות ריאליטי.

האלבום מסתיים ב"צלל ונעלם". גלים קטנים של כלי הקשה ונעימת פסנתר סוחפים את המאזין אל תוך ים של סאונד חם ומלטף. באלבום סולו ראשון ואמיץ, מסתמנת עזנר ככשרון מוביל בסצינה הישראלית, וצוללת לתוך מים עמוקים. נעלמת היא ודאי שלא. (צילום: דבורה אורבך)