מארק קוזלק בבארבי – הצצה לנפשו של אמן מיוסר (הופעה)
עוד לפני שהכרתי את מארק קוזלק כזמר, נחשפתי אליו בתפקידו כלארי פלווס, כחלק מלהקת סטילווטר בסרט הקאלט Almoust Famous. בסרט קוזלק שיחק בצעירותו, ולמרות שלא היה לו תפקיד מאוד דומיננטי, הוא נצרב בתודעה שלי כמוזיקאי חתיך וסופר קול כמו מי שגילם. אני מרגישה שבמקום מסוים הוא לא כל כך רחוק מהדמות ההיא, גם אם הדימיון מסתכם בעיקר בכמות חיוכים מינימאלית.
התחושה האישית שלי לפני ההופעה הייתה של ציפייה מעורבת בחשש מזליגת דמעות מסיבית. מצד אחד חלמתי כבר לשמוע בלייב את שירי Benji, האלבום עטור השבחים של Sun Kil Moon שיצא השנה. מצד שני, פחדתי שארצה להרוג קצת את עצמי. משהו בנרטיב הכל-כך אמיתי, הסיפורים שוברי הלב והפיכחות והישרות שבהן קוזלק מגיש את כל מה שהוא עושה, יוצר בליל אינטנסיבי וכבד.
ההופעה התחילה קרוב לעשר אפס אפס, ממש בזמן, דבר כיפי בפני עצמו. לפני ההופעה נשמע קולו הנמוך של שאול מהבארבי, שהכריז שקוזלק אוסר על צילום בפלאפונים במהלך ההופעה, הודעה שהוא חזר עליה גם באנגלית לטובת המעריצים האמריקאים, ונשמעה רודנית במקצת. הוא הבהיר שקוזלק ירד מהבמה במידה ויראה צלמים. אמנם אלמנט הכפייה מבאס, אבל חבל שלא בכל הופעה זה ככה, כי העדר הסמארטפונים מרענן מאד.
השירים של קוזלק נוטים להיות עצובים ודיכאוניים, עם הרגשה שהמוות מרחף בכל אחד מהם, כשבחלקם המוות הוא באמת הכוכב הבולט. נורא מתאים שהופעה כזו תאפשר ישיבה, או תערך במקום אינטימי יותר כמו הזאפה, אבל דווקא העמידה שומרת על הערנות במקצבים הנוגים שלו. ההופעה נפתחה בשיר He Always Felt Like Dancing מתוך Perils from the Sea, האלבום שקוזלק הוציא ב-2013 עם ג'ימי לאבל. זו הייתה התחלה עדינה ומתוקה אם כי עצובה (כצפוי) להופעה, שהסתיימה בחזרה המרגשת עד צמרמורות על המשפט: and they'll always slow dance in her dreams, מילים שמצליחות לחדור עמוק, ומתקשרות לי לכמיהה, לגעגוע ולחלומות בהקיץ. בשלב הזה עוד ציפיתי להופעה רצינית ורשמית. כמה שטעיתי!
קוזלק, בניגוד לרוב גברי העולם (שאגב, היו הרוב המוחלט בקהל – לאי שביעות רצונו של קוזלק שהעיר שהיחס המגדרי בקהל לא לטובתו) היה מגולח למשעי. יש משהו בפנים הנקיות שלו, עם העיניים שנעצמות כשהוא שר בריכוז, שמבטא פגיעות. נראה שהוא חשוף מאוד. נאמבר מאוד מעניין היה בביצוע השיר The Possum, שSun Kil Moon הוציאו לא מזמן השנה. קוזלק אמר לקהל לפני ההופעה שזה שיר מאוד פרנק זפאי, אבל לי הביצוע בלייב דווקא אזכיר לי את זמר האולדיז המאד אהוב עלי, Tennessee Ernie Ford. מצאו את הדימיון.
בהמשך, לפני הביצוע של השיר I Watched The Film The Song Remains The Same קוזלק דיבר עם הקהל ונראה בוכה או על סף דמעות. נשבר הלב. הוא סיפרלהשיר עוסק בחבר ילדות שלו שנהרג. לדבריו, החבר היה מחונן מוזיקלית וידע לבצע אלבום שלם של AC/DC בצורה מושלמת. בקהל השתררה דממה. מכל השירים העצובים באלבום Benji שבוצעו בהופעה, נדמה שזה היה המלנכוליו היפהפה ביותר.
רגע שיא אחר היה בביצוע של השיר Dogs מהאלבום החדש. אמנם בביצוע החי לא היה את המעבר ההדרגתי והעלייה המכוונת בווליום שאפשר לשמוע בגרסת האלבום, שכה מתאימה למשמעות ולתוכן הכרונולוגי, אבל האדפטציה בהופעה, עם המקצב היחסית מהיר מההתחלה, עשתה חסד לשיר גם כן. בשיר הנרטיבי קוזלק מספר על האבולוציה הרומנטית והמינית שלו. מרתק להתרכז במילים. הקצביות של השיר הרימה את הקהל שהיה כמעט סטטי לגמרי בשאר ההופעה, סיפקה הפוגונת מווייב הדיכאון, ולוותה בסאונד מצוין. חשוב לציין שהסאונד בבארבי היה מדהים באותו הערב, וקוזלק הודה לסאונדמן מספר פעמים. כבוד רב מגיע גם לחברי הלהקה של קוזלק, שנתנו ביצועים מעולים כל ההופעה ובDogs במיוחד.
זואי פולנסקי הישראלית התארחה בכמה שירים. הם התחילו בביצוע כמעט מקסים לI Got You Babe, שלא הצליח להתרומם. למרות שבין השניים אין כימיה ולא יעזור כלום, הנוכחות של זואי על הבמה הצליחה להעלות חיוכים על פני הצופים בהופעה. היה מצחיק לראות את קוזלק מנסה להחיות את זואי האדישה, ואומר לה דברים כמו "תעמידי פנים שאני מוצא חן בעינייך". הוא גם חיבק אותה המון וזה היה קצת עצוב שהיא לא ממש חיבקה בחזרה. הוא ממש השתדל להיות חמוד אליה.
הקאבר הכי מוצלח של השניים היה מאוד מעניין, טוויסט לLittle Drummer Boy, שיר חג מולד ייחודי במינו ואחד מהאהובים עליי. כשהם התחילו לבצע את השיר קוזלק עצר את הלהקה, ולא הסכים להמשיך עד שהסאונד לא יהיה אפל כמו של ה-Swans. זו הייתה דרישה גאונית של פרפורמר פרפקציוניסט שיודע מה הוא עושה. דרישות אחרות במהלך ההופעה, כמו הפסקתה כדי שמישהו יביא לו סוודר גרמו לו להראות כמו דיווה באוויטה, אבל כשאתה כזה כשרוני מחליקים את זה. בהמשך היו עוד קאברים לשירי חג מולד, בחירה פחות מוצלחת לקהל יהודי ישראלי ברובו המוחלט.
כדי להמחיש את האיש, שרוב ההופעה תקשר בצורה מיוחדת מאד עם הקהל, כדי לשים לב לסיפור הבא. בחור אחד, גבוה למדי, עמד מקדימה ובמרכז והתעסק בפלאפון שלו. קוזלק העיר לו שזה מפריע ושאל מה הוא עושה במכשיר. הבחור התעלם. קוזלק קרא לו Motherfucker. שמונה פעמים. בסוף הוא קיבל את תשומת ליבו. הבחור אמר שהוא בודק תוצאות ספורט, מה שהוביל למרמורים ולחיקויים שלו. קוזלק ביקש מהבחור, שהפך לדי מפוחד (ובצדק) לגשת אליו. הוא לא רצה ובתמיכת הקהל עשה זאת. איכשהו זה נגמר בחיבוק.
היו עוד רגעים גדולים אבל נקודת האבסורד, והרגע שבו שמעתי יותר קללות מכל השנה במצטבר, הייתה בשיר הלכלוכים האולטימטיבי הגאוני של Sun Kil Moon, שנכתב על The War On Drugs ועונה לשם War On Drugs: Suck My Cock. קשה לי לתפוס את זה שאדם כמעט בן 50 יכול לכתוב שיר כל כך נמוך, אבל וואלה היה קורע. קוזלק וחברי להקתו שרו יחד בצורה כמעט עדינה חלקים מסויימים של השיר, שכלל משפטים גסים ומצחיקים בטירוף כמו:
I met War on Drugs tonight and they’re pretty nice
But their hair is long and greasy, hope they don’t have lice
I heard them do their soundcheck, next to The Byrds
They’re definitely the whitest band I’ve ever heard
זה שיר מבריק ושערורייתי, ואני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שלא יסתכסך עם מארק קולזק לעולם! (הערת העורך: פאק יו, מארק קוזלק)
אין ספק שזו הייתה הופעה בלתי נשכחת ומלאה בסתירות. הפטפוטים בין השירים סיפקו מבט לאישיות של מוזיקאי חסר רסן שאומר כל מה שבא לו, ונדמה גם שאינו רוצה להיות שם, אם כי נהנה בטירוף מהבמה ומאהבת הקהל. הוא מספר על דברים בכנות שגובלת בבוטות ובהומור בריוני. בניגוד להתבטאויות בין לבין, הטראקים מבוצעים במלוא הרצינות והשאפתנות, ומבוצעים בצורה שמוכיחה שללא ספק הכישרון המוזיקלי והעוצמה הווקלית בביצועים מרשימים ונדירים. (כדי לכבד את בקשתו של קוזלק, התמונה בכתבה לא צולמה בבארבי אלא לקוחה מהארכיון)
התאכזבתי. ההתעמרות שלו בקהל ובנגנים, יחד עם הצורה שבה (היה נראה שהוא) הטריד את זואי… אפילו ההתעקשות על שירי הקריסטמאס הייתה מתסכלת. אני מכבד את האינטגריטי של האומן לנגן מה שהוא חפץ ולהתנהג איך שטבעי לו, אך קוזלק היה פוגעני במיוחד. אכן מיוסר.