Nick Cave and the Bad Seeds – Skeleton Tree
מערכת היחסים בין אמנות לטרגדיה היא אינה נושא חדש; רבות נכתב עליה, רבות עוד יכתב. טראומות ואירועים משני-חיים מתבטאים אצל כל אחד מאיתנו בנקודות שונות של חיינו, ורק כשהשגרה חוזרת והסטטוס קוו החדש מתייצב אפשר להתחיל לראות אצל אדם כיצד הוא בוחר להתמודד.
שירים עצובים שמתמודדים עם אובדן, שברון לב ועצב הולכים איתנו יד ביד כחברה אנושית פחות או יותר מאז שהתחלנו לייצר מוזיקה, סביר להניח; רובם, כשם שמרבית השירים שנכתבים נוטים להגיע מאותה נקודת מבט אישית ומבנית – בית פזמון, ״אני אוהב אותך״, ״פגעת בי״, מחאה חברתית ושלל צורות מפותחות יותר או פחות של מודלים אלו – נכתבים גם הם מאותו מקום. יש אינספור דוגמאות לכך, ומכיוון שאנו נוטים לכתוב את תחושותינו האישיות ולבטא אותן מטבענו כבני אדם, אלה הפכו גם לצורת האמנות הנפוצה המנסה להתמודד ולהכיל את הכאב.
ניק קייב, אחד מאחרוני הענקים של המוזיקה בימים אלה, בחר בדרך אחרת להתמודד עם הטראומה שעברה משפחתו בשנה שעברה באמצעות האלבום החדש, Skeleton Tree, והסרט הדוקומנטרי שביים אנדרו דומיניק (״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס ע״י רוברט פורד הפחדן״, ״הורג אותם ברכות״), One More Time with Feeling. אמנם זהו מגזין מוזיקה ולא קולנוע, אך לאחר הצפיה בסרט מתבהרת ההבנה כי האלבום אינו שלם ללא חווית הצפיה בו. הסרט, שמלווה את הקלטות האלבום ואת ניק קייב ומשפחתו בתקופה זו, צולם במצלמות תלת מימד שחור-לבן; אלו מצלמות כבדות, מסורבלות וקשות לפעול שלוקחות חלק פעיל בעלילה – לאורך הסרט המצלמה חסרת פוקוס על הפריטים בפריים. אלמנטים מרכזיים בפריים נראים מטושטשים וכפולים בעוד שפריטים קטנים נראים ברור – בין אם זה וורן אליס המנצח על כלי המיתר דרך חלון האולפן, טייק של ניק קייב ששר מול פסנתר כשהדבר היחיד המפוקס בו הוא המיקרופון, או הבן שלו שנמצא במרכז הפריים כשהמצלמה לא מצליחה להציג שום פרט ממוקד מלבד אשתו שעומדת בצד.
לפני שנתיים יצא הסרט 20,000 Days on Earth, שליווה גם הוא את ניק קייב ביומו ה-20,000 בחייו (לכאורה) תוך כדי העבודה על אלבומו הקודם Push the Sky Away. הסרט הציג את ניק קייב כאדם מיתי, מלא בעצמו שמודע לכל ההילה סביבו אך שבכל זאת מתייחס אליה במידה הראויה, אך הוא יצר תחושה שמשהו בניסיון לתעד את הדמות שלו לא הצליח לחדור עמוק פנימה. כעת, אולי לראשונה אנו נחשפים לאדם שהוא ניק קייב, או שמא לאדם שניק קייב הפך להיות בעקבות אותו אירוע: אדם שונה שאינו מכיר את התגובות של עצמו ושחווה את השגרה היומיומית של החיים שאחרי המוות בתורים בסופרמרקט, בכתיבה שהולכת לאיבוד, בכאב המשותף של אשתו ושלו ובהחלטה שלהם להתנגד לסוף הדרך של חייהם, ובהאפלה של אופן קבלת ההחלטות שלו שהובילה אותו לשבת מול מצלמה ולדבר בצל הטראומה.
כמעט בלתי אפשרי לקלוט את מלוא המשקל, העוצמה והקושי של האלבום מהאזנה לו בלבד. השירים עצמם עוברים מהר מאוד, ומייצרים תחושה של חוסר זמן ותלישות מהמרחב. כמעט ללא מלודיות, ועם בסים כבדים ומסונתזים שנוהמים מתחת לכלי הקשה, מיתר ואפקטים מסויטים בניצוחו של וורן אליס. מעליהם, קולו של ניק קייב: אותו קול מזוהה ואייקוני שמוכר לנו כבר שלושים שנה, כעת בשיא בשלותו ובגרותו כפי שהיה גם באלבום הקודם. אבל משהו שונה בשירה. כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, ניק קייב הוא לא אותו בן אדם שהיה. הכל מפורק לגורמים, כשטלאים של שירה ושורות מתחברים אחד לשני בדרך שלא יכולה להתבטא בשום צורה אחרת ללא הקול של הזמר שהוא ניק קייב. התלישות הזו, הקטיעות הזו, הנבדלות הזו, אלה התחושות שהצפיה בסרט מעצימה, שבלעדיה הן נטמעות לתוך אלבום שנשמע כמעט רזה לאוזן הבלתי מזוינת בשמיעות הראשונות שלו.
ולבסוף, בצירוף של אותן נקודות בסוף הסרט מתקבלת התמונה הרחבה יותר: זוהי יצירה שמתרחשת ממקום שאינו שקוע בעצב, אלא ממקום שחי אותו לאחר תקופת האבל, כשהזמן נמתח באיטיות כמו גומיה לאותה נקודה בזמן שהחלה את כל השינוי ושאינה עוזבת, אך דואגת להחזיר אותך לאותו מקום כל פעם מחדש.
They told us our gods would outlive us
They told us our dreams would outlive us
They told us our gods would outlive us
But they lied
Let us go now, my only companion
Set out for the distant skies
Soon the children will be rising, will be rising
This is not for our eyes
קשה לי לכתוב על שתי היצירות המשלימות האלה בצורה ביקורתית, או לראות כטקסט הזה כאיזשהי סקירה או ביקורת כמו על כל אלבום אחר שיצא השנה. קשה לי כי אין לי את הזכות. זה לא אלבום להנאת המאזינים או הצופים, כשם ש"עתיד" של גבריאל בלחסן או Electro-Shock Blues של Eels אינם כאלה. זה אלבום אישי שקשה להגדיר למי הוא מיועד – לניק קייב? לאשתו? לבנו החי? לבנו המת? למעריצים שליוו אותו מספר עשורים? לכל מי שחווה אובדן? לכל מי שמוכן לפתוח את הלב שלו למצב הזה? לכל מי שמוכן להקשיב? לכל מי שראה את הסרט? אני לא יודע. אולי לכל אלה, אולי לא.זה לא אלבום שירצה את כל מי שיאזין לו, זה בטוח. אבל זו אחת מיצירות האמנות הכנות, האמיתיות והקשות שחוויתי בזמן האחרון. ולאחר שהזמן עובר, החיים ממשיכים הלאה, וחוזרים לאותה נקודה, וממשיכים שוב.
