״אני אוהב שהמוסיקה שלי גורמת לאנשים להרגיש מוזר״ – ראיון עם פרפיום ג'יניוס

אחרי שהסכמנו סופית שההיפסטר מת (תחי היאקי?), נותר לשאול – האם עוד לגיטימי להגיד ״קולו של דור״? כנראה שלא, אבל אני אעשה זאת בכל מקרה. מייק האדריס, AKA פרפיום ג'יניוס, הוא בדיוק זה. כשהוא לא עסוק בלדברר את החיים, המצוקות ומערכות היחסים של בני דורו, האדריס בן ה-33 (הוא נראה הרבה פחות) עסוק בלהיות אחד השמות הלוהטים באינדי העולמי, עם אלבום שלישי בהפקת אדריאן אוטלי מפורטיסהד וטור מצליח שלוקח אותו מסביב לעולם. ביום שלישי הקרוב הוא יגיע להופעה אחת בבארבי ולרגל המאורע תפסתי אותו לשיחה קצרה על החיים, ריהאנה ובלוגים של הומואים.

היי מייק. זה ערן מ-Andy Was Wrong. מה שלומך?

״אנדי מה?״

Was Wrong. זה רפרנס לוורהול.

״אוי, זה נחמד. היי ערן. מה שלומך?״

אני טוב. קצת מתרגש, האמת. אני עוקב אחרי הקריירה שלך מ-2010 וההזדמנות הזאת לדבר איתך מאד משמחת אותי. בכל מקרה, לפני שאני מביך את עצמי יותר, בוא נתחיל במשהו פשוט – מה המשמעות מאחורי השם פרפיום ג’יניוס?

״האמת שאין ממש סיפור מאחורי זה. בעצם יש סיפור, אבל הוא לא טוב במיוחד. זה פשוט משהו שחבר אמר לי איזה יום, ובלילה מילאתי את טופס ההרשמה למייספייס כדי לשים כמה שירים לשתף עם חברים. אבל לא חשבתי שיהיה לי חוזה בחברת תקליטים או שאופיע ברחבי העולם או משהו, אז לא ממש הקדשתי לזה מחשבה.״

אז נתקעת איתו.

״לגמרי. אבל זה טוב, כי אם בוחר במודע הייתי כנראה נשמע יומרני מדי או צ’יזי או אובר-דרמטי. בטח הייתי בוחר משהו עם משמעות. אני אוהב את זה שאין לזה משמעות אמיתית. קח לדוגמא את Cat Power – זה לא שם טוב. [צוחק] אין לזה היגיון. אבל כשאתה שומע את המילים האלה, אתה חושב עליה ועל המוסיקה שלה. אני מקווה שזה אותו דבר איתי. אני אוהב את השם הזה עכשיו, אבל אם הייתי יכול, הייתי מחליף את המילה ג’יניוס. בוודאות.״

לפני כשנה הוצאת את האלבום השלישי שלך, Too Bright. בשבוע שעברת הופעת בפני 2,500 איש באנגליה ובעוד שבוע תופיע בגלסטונברי. איך השנה הזאת הייתה עבורך?

״האמת שממש טוב, אתה יודע? הבעיה היא שאין לי ממש אפשרות לקחת פסק זמן, לעכל את כל הדברים המדהימים שקרו לי. כרגע אני צריך לא לתת יותר מדי תשומת לב לכל הדברים המדהימים שקרו כדי שאוכל לחוות אותם. סוג של להתנתק. בטח כשאני אחזור הביתה, בסוף הטור הזה, אבין עד כמה משוגעת הייתה התקופה הזאת, אבל כרגע אני פשוט לא ממש מסוגל לחשוב על זה״

לפגוש להקות שאתה אוהב זה דבר אחד, ולפגוש מעריצים, שבטח מאד רוצים לספר לך באריכות על איך הם גדלו לבד כהומואים עצובים בפרברים [כמוני, אגב] ואיך המוסיקה שלך משתלבת בסיפור חיים שלהם, זה דבר אחר. זה בטח לא קל.

״אני לא יודע. זה בטח לא קשה. לפני שעשיתי מוסיקה עבדתי בחנות כלבו – הייתי משכפל מפתחות ומערבב צבע. זה קשה. זה לא שהדברים שעשיתי היו מורכבים, אבל היה בלתי אפשרי להנות מהם. אני נהנה מלדבר עם מעריצים. זה יכול להיות מוזר, כן, כי אנשים מרגישים שהם מכירים אותך, והם כן מכירים אותך, אבל רק חלקים מאד ספציפיים בך, ואני משתף בטקסטים שלי דברים שאני לא מדבר עליהם עם החברים שלי ולכן זה יכול להיות קצת מביך, אבל אני גאה במוסיקה שלי ואני מאמין במה שאני עושה, אז כשאני פוגש אנשים שמגיבים לזה כמו שקיוותי שהם יגיבו, זה כיף. מה שכן, לפעמים אנשים לא אוהבים את מה שאני עושה, והם מרושעים אלי, וזה כבר פחות כיף.״

זה באמת קורה, שאנשים ניגשים אליך ואומרים דברים רעים?

״כן. אבל מאד נדיר שמישהו אומר לי את זה בפנים. בדרך כלל הם שולחים לי הודעות אנונימיות ומרושעות. אבל זה אחת מתוך עשרים. יהיו תשע עשרה ההודעות ממש מקסימות עם אמוג’יז והכל והודעה אחת בסגנון ״אתה חרא״ או גרוע מזה. אני לא הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי, למרות שקרו לי כמה דברים די מדהימים, אז זה עדיין יהרוס לי את היום. ואני תמיד רוצה להגיב להם ישר, אבל החבר שלי אומר לי לא לעשות את זה, ובדרך כלל אחרי קצת זמן אני מבין שבאמת לא כדאי לי להתייחס. אבל תאמין לי, אני בהחלט רוצה להגיב להם. לכל אחד ואחד.״

זה מעניין שהזכרת את בן הזוג שלך, כי אתם מופיעים ביחד, וזה בטח יכול להיות מסובך ואינטנסיבי – אם רבים על משהו מוסיקלי, זה נגרר לזוגיות, והפוך. איך זה עובד?

״תראה, ממש אחרי שהתאהבנו יצאנו לסיבוב הופעות והתחלנו לעשות מוסיקה ולהופיע ביחד, ואני מניח שזה מוסיף סיבוכים, כי כן, נדיר שאנחנו לא זה לצד זה. ורוב האנשים יכולים לריב ואז למחרת בבוקר ללכת לעבודה ולהצטנן, וצריך ללמוד איך לריב ולהתגבר על זה במהירות, אבל זה אפילו בונוס בעייני, כי למדנו לעשות את זה בצורה שלא תחרבן לנו את היום. אנחנו רבים ואז משהו אחר וחשוב לעשות ואנחנו צוחקים על הריב של לפני כמה דקות והכל בסדר. נראה לי שאנחנו רבים הרבה, אבל האמת היא שאין לי אף זוג להשוות את זה אליו. מה שכן, אני לא יכול לדמיין להיות בסיבוב הזה בלעדיו, לא לראות אותו כמה חודשים. אז לא משנה איזה סיבוכים יש, הם מתגמדים לעומת היתרונות.״

האמת היא שבדיוק חגגנו את מצעד הגאווה בת״א. זה חודש הגאווה ברחבי העולם. אתה מרגיש שהמוסיקה שלך גאה [gayer] יותר מבעבר?

״זאת שאלה טובה. אני חושב שכן. יש משהו יותר מתעמת, יותר ישיר לגבי המיניות שלי, מאשר שני האלבומים הראשונים ומהדרך שבה הופעתי איתם. אז כן, יש משהו גיי יותר, אבל גם גאה יותר [proud] מאשר בעבר.״

והיצירה שלך היא סוג של שליחות עבר להט״ב ברחבי העולם, או שהיא הסיפור שלך וזהו?

״אני חושב שיש בזה קצת משני הדברים. הרבה מהשירים התחילו כתרפיה עבורי באופן אישי. כשמשהו גורם לי לחוש אי נוחות, אני צריך להבין אותו והדרך שלי לעשות את זה היא לכתוב. אבל לפעמים משהו קורה באמצע השיר, ואני מבין איך אני יכול לשנות אותו קצת, להחליף כמה מילים ולהפוך אותו לחשוב ומחזק עבור אנשים שמאזינים לו.״

אבל כשהתחלת לעשות מוסיקה, לא רצית, באיזשהו מקום, להיות גיי-אייקון? לא היה איזשהו רגע שבו אמרת ״זה מי שאני הולך להיות״?

״ברור שכשהייתי קטן רציתי להיות מפורסם ושכולם יחשבו שאני מגניב. תמיד רציתי לעשות משהו אומנותי, אבל לא היה לי מושג שזאת תהיה מוסיקה, ובוודאי לא יכלתי לדמיין איך היא תישמע או תיראה, כך שלא יכלתי לחשב או לתכנן את זה. בהרבה מובנים, בשני האלבומים הראשונים לא ממש הרגשתי שאני מוסיקאי. הרגשתי שאני כותב משהו והמוסיקה פשוט נמצאת שם, מתחת. ב-Too Bright אני מרגיש הרבה יותר מוסיקאי ופרפורמר. אני גאה מאד במוסיקה שאני יוצר, ואני הרבה יותר נהנה מלהופיע בפני אנשים מאשר יכלתי לדמיין אי פעם.״

זה מעניין. אתה חושב שהעובדה שאתה מרגיש ככה היום קשורה יותר לשינוי במוסיקה שלך, לאלבום השלישי שאני לא רוצה לקרוא לו כועס אז אני אקרא לו טעון, או שזה פשוט נובע מחוויות שעברת בשנים האחרונות?

״כל מה שנדרש ממני בשביל להופיע עם סוג השירים השקטים שאפיינו את שני האלבומים הראשונים הוא להיות אמוציונלי. נגיד, לא ממש יכלתי לרקוד – אני לא חושב שזה היה הולם עם השירים ההם [צוחק]. הייתי פשוט עולה על הבמה ומנסה להרגיש הכי קרוב לאיך שהרגשתי כשכתבתי את השירים – חוויה שיכלה להיות די קשה לפעמים.

עכשיו… טוב, זה עדיין מאד ״אני״, אבל באיזשהו מובן השירים החדשים מעצימים חלקים קטנים ממני והופכים אותם לגדולים ורועשים הרבה יותר מאשר איך שחוויתי אותם במקור, ולקח לי זמן להבין שאני לא מעמיד פנים על הבמה, כי בהתחלה זה הרגיש ככה, אבל עכשיו אני מבין שזה לא – זה לקחת את עצמי ולהעצים את החלקים האלה שאני רוצה לשתף, או לא תמיד רוצה לשתף״

לשני האלבומים הראשונים היה צליל לו-פיי ברור, בעוד לאלבום החדש יש סאונד יותר פופי. אתה רואה את עצמך עושה את הקרוסאובר שכולם אוהבים לדבר עליו ועושה אלבום פופ להמונים? אולי בעצם Too Bright היה סוג של ניסיון כזה?

״אולי בעתיד, בהחלט. אני כותב מוסיקת פופ. אני אוהב מוסיקת פופ. אקסרפימנטלית ככל שהמוסיקה שלי תהיה, יש בה משהו מאד קליט. הרבה מזה זה עניין של טעם – אני אוהב Hooks ודברים קאצ’יים ולא בכל השירים שלי יש את אלה, אבל בחלק מהם כן. אני תמיד חושב על האנשים שמאזינים לזה ויש בי משהו פרנואידי, שאולי אני מפונק מדי ועושה מוסיקה רק עבורי.

אבל האם ניסיתי לעשות אלבום קרוסאובר וסוג של ״לפרוץ״? בהחלט לא. זה פשוט גיי מדי עבור זה. אם הייתי רוצה לעשות אלבום קרוסאובר, הייתי צריך להסתיר המון. הייתי צריך לשנות את המגדר בשירים שלי כדי שיהיו אוניברסליים יותר. למדתי שאנשים לא אוהבים דברים שגורמים להם לחוש אי נוחות. אם אתה רוצה להיות להיות ממש מצליח, אתה צריך לגרום לאנשים להרגיש קצת טוב יותר עם היום שלהם. לשפר להם את ארוחת הערב או את הנסיעה לעבודה בבוקר, אבל זהו. אני מרגיש שהמוסיקה שלי קצת הפוכה מזה – שהיא גורמת לאנשים להרגיש מוזר. אני אוהב את זה ככה.״

זה מעניין. רציתי לשאול אותך על 2012, כשהוצאת את Put Your Back In 2 It. אני חושב שזה אחד האלבומים הטובים של השנים האחרונות ושהסיבה המרכזית שהוא לא זכה לתהודה הראויה לו היא בגלל שאתה גיי, ושהמדיה מסוגלת להתמודד בכל רגע נתון רק עם סיפור חיים/נארטיב להט״בי אחד, ובאותה שנה היא בחרה בפרנק האושן, שהוא נהדר בזכות עצמו, אבל המוסיקה שלכם כל-כך שונה שזה אפילו מכעיס אותי שנדחפתם לאותה משבצת. יש בזה אפילו מימד הומופובי לדעתי. מה אתה חושב על זה?

״ברור שרציתי שידברו עליו יותר. אני לא יכול שלא לייחל לכזה דבר. אתה עובד על אלבום תקופה, ומשקיע את כל כולך בו – ברור שתרצה שישמעו אותו כמה שיותר. אבל באותו זמן, קיבלתי המון סיקור בזכות ההומואיות שלי. באיזשהו מובן, להרבה עיתונאים יותר קל לכתוב עלי, כי יש להם מאיפה להתחיל – אז הם מתחילים מכמה גיי אני. זה נותן להם סיפור.״

אבל זה לא בהכרח הסיפור שלך. זה הסיפור שהם רוצים שיהיה לך, המשבצת שבה הם רוצים לשים אותך בה כדי שתהיה להם קל לעיכול, לא מאיים. זה לא מעליב בעיינך?

״זה כן. [נאנח] אבל ידעתי שזה הולך לקרות. לכן כתבתי חלק מהשירים כמו שכתבתי אותם, לכן העטיפה נראת כמו שהיא נראת – כי ידעתי שזה מה שהולכים לדבר עליו ישר, לפני הכל. לא המוסיקה, שידעתי שלא מעט אנשים יפטרו אותה בקלות רק בגלל הנושא שלה. בדיוק בגלל זה החלטתי לעשות את המוסיקה שלי הכי גאה שאפשר. סוג של ״פאק יו״, אני מניח.

ואגב, זה קורה גם בתוך הקהילה שלנו. לא מזמן ניגש אלי מישהו ואמר לי שהוא לא אוהב את המוסיקה שלי כי היא גאה מדי. וזה אדם גיי אמר לי. כשהקליפ של Hood יצא, כל מני אנשים אמרו לי שהם נרתעו, פיזית, מרוב שהקליפ הזה גיי. ויודע מה, באופן כללי, זה לא הדבר שהייתי ממליץ לפתוח איתו שיחה, שנרתעתם כשראיתם אותי בפעם הראשונה. בסופו של דבר, באמריקה אתה מצליח אם כל הגברים רוצים לשתות איתך בירה, אם הם יכולים לדמיין את עצמם מבלים איתך. ואז אתה קול.״

כמו פארל ווילאמס.

״בדיוק! זאת דוגמה מושלמת. אני אוהב את פארל. ידעת שהוא בן 42?״

האמת שכן. אבל הוא נראה 25.

״הוא יותר מבוגר מבלייק שלטון! [זמר קאנטרי ששופט, יחד עם פארל, בגרסה האמריקאית של דה וויס – ע.ג] זה לא מוזר? לא מזמן גיליתי את הגילאים של כל השופטים והייתי מאד מופתע [צוחק].״

במקור השאלה הבאה היא על זה שבעבר אנשים היו מתארים אותך כ״אפל״, אבל לשאול את זה אחרי שצחקנו על כמה פארל חתיך מרגיש לי קצת מחוץ להקשר. האמת היא שאתה לא מרגיש לי כל-כך אפל. האנשים האלה טעו, או שזה היה נכון לאותו הזמן?

״אני אהיה כן איתך – אני באמת מאד אפל. אבל זה רק חלק אחד ממני, אתה יודע? כל החיים שלי, במהות שלהם, אני מנסה לנחם את עצמי. להסתדר. כילד הייתי מנסה להתמודד עם הכל בלהשתטות, בלקחת דברים הכי בקלות שאפשר, אבל יש חצי ממני שהכל דרמטי עבורו. אני יכול לקרוא לזה אפל, בהעדר מילה טובה יותר. אני לא מרגיש ששני הצדדים האלה ״נאבקים״ זה בזה, הם משלימים אחד את השני. אבל אני יכול להבין למה זה מפתיע אנשים לגלות בי צד קליל.

אחד הדברים המדהימים בלהיות בסיבוב הופעות זה שיוצא לי לפגוש המון להקות וכל-כך הרבה אנשים הם לא כמו המוסיקה שהם עושים. ואתה יודע שהדברים האלה בתוכם איפשהו, אבל אתה לא רואה אותם. פגשתי להקה אחת שעושה מין מוסיקת קור-רוחנית איטית מאד, ובמציאות הם פאקינג היסטריים, בקטע טוב. וזה מעודד אותי, כי אני מרגיש אותו דבר. אגב, לפעמים אני דואג לגבי הטוויטר שלי, כי אני לא מצייץ על לחתוך את עצמי או משהו, שזה מה שאנשים בטח מניחים שאני אפרסם, אלא בעיקר בדיחות. אני מקווה שאנשים יודעים ליישב את זה עם המוסיקה שלי.״

לא מזמן השוותי בכתבה בינך לבין אליוט סמית’, לא רק במימד הכנות ובמימד האינטימיות, אלא דווקא בחיבור הרגשי העמוק שהמוסיקה של שניכם יוצרת אצל המאזין. מה אתה חושב על ההשוואה?

״אני לא יכול שלא לאהוב את זה. הוא היה חלק גדול מההתבגרות שלי, ההאזנה לו. אני חושב שמעבר לכל הסיבות הפוליטיות והאישית, הסיבה שאני עושה מוסיקה כזאת היא עניין של טעם. אני אוהב מוסיקה שהיא כל-כך אישית, שגורמת לך להרגיש משהו במובן הכי אינטנסיבי של המילה. אני מרגיש שהרבה מהמוסיקה שאני עושה היא השתקפות של מה שהייתי מאזין לו כנער, שאני עדיין מאזין לו, עד עכשיו.״

יש לי חברים שבדיוק ראו אותך מופיע בפרימוורה. הם מדווחים לי שאתה רקדן ושחקן בחסד. אתה רואה את הקריירה שלך פונה למיזמים אומנותיים שונים, כמו נגיד מה שביורק עושה בשנים האחרונות?

״פאקינג כן. זה בערך החלום שלי, להיות עם קריירה כמו של ביורק. מי יודע אם יהיה לי שיר ברדיו או משהו כזה, אבל אני מקווה להיות כמו פאקינג טורי אימוס ולהופיע גם בגיל 60. אוי, זה היה ניחוש רע. היא בטוח הרבה יותר צעירה. הייתי צריך לנחש הרבה פחות, הא? בכל מקרה, אני לגמרי מת לעשות קולנוע או להציג תערוכה איפשהו.״

אנחנו מתקרבים לסוף הראיון, אז אני חייב לדחוס קצת שאלות על המוסיקה, כי נראה לי שנפלתי במלכודת של עצמי ודיברנו בעיקר על זה במעט הזמן שהוקצב לנו.

״אבל היה כיף!" [צוחק]

גם לי! בכל מקרה, עבדת באלבום הזה עם אדריאן אוטלי מפורטיסהד. איך זה קרה?

״שלחתי את הדמואים לאלי צ’אנט, שהיה הטכנאי בהקלטות של האלבום הקודם, ושאלתי אותו אם יש לו רעיון עם מי אני יכול לעבוד הפעם. אלי גר בבריסטול, ממש ליד איפה שאדריאן גר, ומסתבר שהם מכירים ועבדו ביחד והוא חשב שהוא אולי יאהב את החומרים אז הוא שלח לו אותם. ואני מעריץ ענק של פוריטסיהד, כמו כולנו נדמה לי, אז לא הייתי צריך כלום מלבד לשמוע שהוא מעוניין בשביל ללכת על זה. דיברנו בסקייפ ושלחתי לו שירים ודיברנו על החיים ואז עברתי לבריסטול לכמה חודשים ועשינו את האלבום הזה.״

ודברים שאתה שומע בתקופה הזאת?

״יש כמה. עכשיו אני ממש בקטע של מוסיקאי בשם Mas Ysa. מכיר?״

כן! הוא נהדר.

״פגשתי אותו בניו-יורק והוא נתן לי את האלבום החדש שלו והוא סופר פאקינג טוב. אני ממש אוהב גם את EMA. האמת היא שאני שומע המון מוסיקה ישנה ואני מנסה למצוא דברים חדשים. עכשיו בטור זאת הזדמנות בשבילי לגלות דברים, כי בזמן שאני עובד על אלבום אני לא ממש שומע מוסיקה, אחרת אני נהיה מושפע ממנה מדי. אז אני משתדל לא לדעת מה קורה שם בחוץ, מה אנשים חוץ ממני עושים. עכשיו יש לי זמן לנסות דברים חדשים ולגלות מה פספסתי, אבל חצי מהזמן אני בכלל מאזין לריהאנה.״

ועכשיו נסיים בשאלה הפרובינציאלית והלא מגניבה – מה אתה יודע על ישראל? אני יודע שזאת שאלה עלובה, אבל נראה לי שאנשים תמיד רוצים לדעת מה אתה יודע על המקום שבו הם חיים.

״שואלים את זה בכל מקום, זה בסדר. לצערי אני לא ממש מכיר מוסיקאים ישראלים, אבל שמעתי שיש קהילה גאה מאד גדולה בתל אביב, וזה תמיד משהו שאני נהנה ממנו. [צוחק] אני מאד אמריקאי בהרבה דרכים, ועד שהתחלתי להופיע ברחבי העולם לא באמת הבנתי כמה מעט אני יודע על תרבויות שונות ואנשים שונים, ועל כמה מהחדשות בכלל לא מגיעות אלינו, אתה יודע? וזה כמעט פוקח עיינים להבין שכל שאני מבלה זמן מחוץ לארה״ב, הדרך שבה אני מסתכל על העולם משתנה. אני קורא המון בלוגים גאים, ובלוגים גאים הם פאקינג מוזרים. זה בדרך כלל או סלבס בעירום תמונות ממסיבות גייז ברחבי העולם, משהו בסגנון ״תראו את הלירדים [studs] האלה בברצלונה״, וראיתי אחד כזה על תל אביב. מה אני אגיד לך, אתם עושים עבודה טובה.״

תודה רבה.

״אני מחכה לראות את כל הגברים האלה מהתמונות, אתה יודע.״

אני חושב שהם יבואו להופעה. אני מקווה לפחות.

״גם אני, תאמין לי. גם אני״

פרפיום ג'יניוס יופיע ביום שלישי הקרוב בבארבי, בהפקת נרנג'ה. זוהרה תחמם. כרטיסים של הרגע האחרון כאן. (צילום: גרגורי האריס, עבור מגזין Interview)