פיט דוהרטי, אייקון.

קשה לתאר מי הוא פיטר דוהרטי. קשה אפילו לחשוב איך להתחיל. יש תמונות ששוות אלף מילים. יש אלבומים ששווים גם רבבה. לפיט דוהרטי אי אפשר לשים גבול. אדם שמהווה בעבור מיליונים ברחבי העולם קול של דור שלם, יוצר טוטאלי מאין כמוהו, שגרר אחריו זרם שלם של אינדי רוק בריטי משובח – גם כל אלה לא מתמצתים את מהותו של דוהרטי. אבל נתחיל בזה – פיט דוהרטי הוא אייקון.

לכל חובב מוזיקה בכלל ורוק בפרט יש את גיבור התרבות שלו. חלק יגידו שג'ק וויט הוא גאון הדור. בעייני אחרים אין בכלל תחרות לתום יורק. חלק יגידו שדווקא קורט קוביין עשה את הבלתי יאמן. לא מעט אפילו יזכירו את השם אלכס טרנר. בשבילי זה פיט דוהרטי, אותו חוליגן מתועב ונהדר שיכול לכתוב כמו פילוסוף ועם זאת להישמע כמו הג'אנקי שהוא.

אי שם ב-2002, תקופה בה עולם הרוק נשלט בידי שמות כמו The Strokes ו-The White Stripes, הגיחו משום מקום פיט דוהרטי וקארל באראט, הלא הם The Libertines, עם אלבום הבכורה שלהם – Up the Bracket. בהופעות קטנות ועם סאונד מלוכלך, ליריקה בועטת וכריזמה בימתית מדהימה, הם רכשו שורת מעריצים אדוקים וזכו להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה. ב-2004 יצא אלבומם השני (גם הוא, כמו הראשון, בהפקת מיק ג'ונס מהקלאש) – The Libertines, שהיווה את הגראנד פינאלה של הלהקה, שהתפרקה באותה שנה. בין לבין היה עוד איזה פירוק, כליאתו של פיט דוהרטי, התמכרות להרואין, כל אותם דברים שגורמים לנו לאהוב ולשנוא רוק בו זמנית. אבל הליברטינז, בשנות פעילותם הקצרות אך המשמעותיות, הוציאו לעולם כמה מהשירים הטובים ביותר שראה האינדי-רוק אי פעם.

לאחר פירוק הלהקה, דוהרטי לא חיכה שנייה וכבר בנה לעצמו פרויקט חדש – The Babyshambles. לבייבישמבלס יצאו כשלושה אלבומים נכון להיום – הראשון היה Down in Albion אי שם בשלהי 2005, והכיל פנינים כמו Fuck Forever המונומנטלי. נדמה שלמרות מצבו ההולך ומדרדר של דוהרטי, איכות המוזיקה שהוא יוצר רק הלכה והשתבחה. הבייבישמבלס זכו גם הם להכרה רחבה, והוציאו שני אלבומים נוספים – Shotter's Nation היפיפה ב-2007 וב-2013 את Sequel to the Prequel.

ב-2009 יצאה יצירת המופת הקטנה של דוהרטי – אלבום הסולו שלו, Grace/Wastelands. לפתע ילד הפרא הפך למשורר לירי אצילי, עם מלודיות עדינות ומסתוריות. האלבום כולו מרגיש כמו הליכה על הרקיע השביעי, והוא צלול ושקט, ניגוד מושלם לכל מה שפיט דוהרטי מייצג. ועם זאת, הליריקה לא נפגעה כלל. שירים כמו She's the Last of the English Roses הפכו לסנסציה בקרב המעריצים וחובבי הז'אנר.

פיט דוהרטי, מעבר להיותו גאון מוזיקלי, שבלי להתכוון הביא לאנגליה פאנק מיוזע ומלא זיופים, בדיוק כפי שפאנק בריטי צריך להיות, הוא לא רק גאון אלא גם פצצה מתקתקת. ממש כמו איימי וויינהאוס, חברתו הקרובה (איתה סירב לעבוד דרך אגב) שנפטרה בזמן הפיכתה לאייקון תרבותי מובהק, נדמה כי גם מבחינת דוהרטי זו רק שאלה של זמן: ילד הפוסטר של הממלכה המאוחדת לא הופך צעיר יותר או בריא יותר, ומשהו בכל זה גורם למה ששומעים להיתפס כהרבה יותר גדול, שירו האחרון של טרובדור.

אי אפשר לדעת למה לצפות משתי ההופעות ההולכות וקרבות של דוהרטי בארץ. ייתכן והן יהיו איומות (אבל לא הייתי מהמרת על זה), ייתכן והן יהיו גדולות מהחיים. כך או כך, הן יהיו בלתי נשכחות בלבבותיהם של כל כך הרבה אנשים – כל אותם שגדלו על אותו זרם פאנק רוק אותנטי שהונהג על ידי פיטר דוהרטי, וכל אותם אנשים שמכירים רק את אלו שבאו אחריו ורוצים, אולי בפעם הראשונה בחייהם, להבין מאיפה כל זה התחיל.

פיט דוהרטי יופיע בארץ בשתי הופעות בעקבות הביקוש הרב – ב-30 באפריל וב-1 במאי. את ההופעה הראשונה תחמם רונה קינן עם חומרים חדשים באנגלית ואת השנייה נעם רותם. כרטיסים אפשר לקנות כאן. (צילום: מגזין שורטליסט)