"אהבה, אבל אפלה יותר": ראיון עם אוליבר אקרמן, סולן A Place To Bury Strangers

אי אפשר לכתוב על A Place To Bury Strangers בלי המילה "רעש" ונגזרותיה. עוד לפני שהקליטה את אלבומה הראשון לפני עשור, הלהקה עיצבה סאונד מנסר, עצמתי וקודר שיחד עם הופעותיה הכאוטיות זיכה אותה במקום כבוד בטורים עם Brian Jonestown Massacre ו-Jesus and Mary Chain. מאז שחררה הלהקה  ארבעה אלבומים שהרחיבו את הגבולות של שוגייז, נויז רוק ופסיכדליה, והצדיקו את התואר שניתן לה בימיה הראשונים: "הלהקה הרועשת בניו יורק". תואר כזה היה עלול להפחיד מוזיקאים אחרים ולהניח ציפיות כבדות על כתפיהם של חברי הלהקה, אבל אוליבר אקרמן, הסולן, גיטריסט והאדריכל הקולי של הלהקה, לא נכנע ללחץ. בראיון איתו הוא סיפר על ההתמודדות שלו עם הציפיות, על סצינת המוזיקה האמריקאית, על הופעות הזויות ועל הפעם שהוא זרק מגבר מספינה.

"אני אוהב להרגיש את עור התוף שלי מתנדנד"

כששאלתי את אקרמן על ההכתרה שלהם כמלכי הנויז, נעניתי שהווליומים הגבוהים טבעיים לחלוטין עבורם: "אנחנו אוהבים לנגן ותמיד מנגנים בצורה סופר רועשת, אז זה לא כזה עניין גדול לעמוד בציפיות של 'מלכי הרעש'. למרבה הצער רוב המועדונים לא נותנים לנו לנגן בווליום שאנחנו רוצים, אז אנחנו צריכים להתחיל בעצמה בינונית ולאט לאט לעלות בזמן ההופעה. אני אוהב להרגיש את עור התוף שלי מתנדנד וזה קורה רק ב 130 + db", הוא סיפר.

המחויבות של אקרמן ושות' לדציבלים גבוהים מוחלטת, אבל הגישה שלהם להקלטות והתוצאות הסופיות מגוונות ושונות. בין אלבומם הראשון והבוסרי ששוחרר ב-2007 וקרוי על שמם לבין Transfixation המלוטש יחסית מ-2015, הלהקה החליפה שלושה לייבלים, בסיסט וגיטריסט, תוך כדי חידוד כתיבת השירים שלהם והרחבת הסאונד שלה.

"אנחנו תמיד רוצים לשנות גישה כל פעם. אני חושב שהאסתטיקה שלנו נשארת על מסלול אחד אבל אם דברים היו נהיים משעממים וצפויים, היינו פשוט מתפרקים. אנחנו עושים את אותו הדבר בהופעות שלנו, ומשתמשים כל ערב באפקטים שונים, כלים שונים וסטליסט חדש. ככה כשדברים נשברים ומשתבשים, מה שקורה לעתים קרובות, אנחנו יכולים לנצל את זה ואולי להפוך את זה לשיא ההופעה."

השינויים ניכרים בשירים עצמם. מעבר למספר המנוני שוגייז, Transfixation מכיל גם סוגי שירים שלא היו נכללים באלבומים הקודמים, כמו "Lower Zone" המסתורי ו-"What We Dont See" הפופי שעם קצת יותר ברק היה יכול בקלות להשתלב בפסקול אייטיזי בין Simple Minds ו-Echo & the Bunnyman. "שמע," מכריז אקרמן, "אני אוהב טונות של להקות והרבה מוזיקה שונה :Au Revoire Simone, Teenage  Fanclub סינדי לאופר הם אולי השמות המפתיעים ביותר , אבל זה המצב".

"אנשים שאוהבים חרא מסחרי יכולים להתרחק מאיתנו – כך כולם יהיו שמחים"

עוד אלמנטים שקיימים במוזיקה של הלהקה הם יוזמה עסקית, ראש טכני וחזון אמנותי. אקרמן הקים את Death By Audio ב-2002 – מחסן שישמש כסטודיו אמנים, אולפן הקלטות ומועדון הופעות שבתקופתו הקצרה (הבניין נקנה ע"י וייס מדיה ב-2014) אירח אלילי נויז ותיקים וצעירים כמו ת'רסטון מור וטיי סיגל. כבוגר האוניברסיטה היוקרתית רוד איילנד סקול אוף דיזיין, הוא יישם את הידע שלו בעיצוב תעשייתי ויצר חברת אפקטים לגיטרות, ובתעשייה של חברות אלקטרוניקה גדולות הוא הצליח להקים חברה עצמאית שמצליחה למרות כל הקשיים.

"יש הרבה יותר תמיכה באמנויות במקומות שהם לא ארה"ב – זה אחד המקומות הפחות מפרגנים למוזיקאים. משום שאנחנו משם וניגנו הרבה הצלחנו לגייס תמיכה, אבל לאנשים קשה לבחור לאילו הופעות ללכת כשיש מבחר כל כך רחב בכל לילה. באירופה אנשים הם יותר סקרנים וצמאים לצורות טהורות של אמנות ולא לחרא המסחרי. אנשים שאוהבים דברים כאלה יכולים להתרחק מאיתנו – כך כולם יהיו שמחים."

לקוחות החברה מאחוריה עומד אקרמן הם שילוב של לקוחות רגילים ומפורסמים כמו U2, TV On The Radio ו-My Bloody Valentine. הם רודפים אחרי שילוב ייחודי של דיסטורשן והדים. הקשר בין אקרמן וAPTBS לחברה ולצלילים שהיא מייצרת הוא סימביוטי אקרמן מעצב את הפדלים כדי למלא משהו חסר, אותו חוסר שהוא מרגיש בשירים שנכתבים על ידי הלהקה באותה תקופה.

"אם תתרגש לקראת סרט הוא כנראה יסריח; הדמיון עלול להיות הרסני"

"לפעמים אני עובד על עיצוב לפדל ותוך כדי חושב על רעיון לשיר, ולפעמים אני צריך ליצור ציוד שיתן מענה לרעיונות או דברים שאנחנו עושים. אבל למרות התכנון הזה, אני עדיין חושב שהדברים הכי טובים קורים במקרה. יש הרבה מקרים שאני מנסה ליצור דבר אחד ומשהו מפתיע בתכלית קורה במקומו, והוא למעשה עדיף. אלו החיים. אם תתרגש לקראת סרט, ,הוא כנראה יסריח; הדמיון הוא דבר חזק שעלול להיות הרסני".   

מעל לכל הפעילות הענפה של הלהקה, יש את ההופעות: רועשות, מפוצצות, מסחררות. אפשר לצפות בחברי הלהקה מזיעים כשהם מעוררים רוחות פסיכדליות אלימות שמרגישות ספונטניות אך מושלמות בו זמנית. "אני מנסה לא להתכונן; אם הייתי מתכנן משהו, הייתי חושב כל הזמן על מה אני אמור או לא אמור לעשות באותו הרגע וזה היה מוצץ ממני את החיים כשאני על הבמה"

"שפה בינלאומית של אהבה, אבל אפלה יותר"

ABTBS מגיעים אלינו בעיצומו של מסע הופעות אירופאי, כשהם משאירים מאחוריהם אדמה חרוכה בכל מועדון ולא מותירים אף אחד אדיש.

"יש הרבה הבדלים בין קהלים. צרפתים אוהבים מוזיקה צרפתית והגרמנים נוטים לאהוב מוזיקה גרמנית, אז אנחנו מנסים לעשות סוג של מוזיקה שהיא כמו השפה הבינלאומית של אהבה, אבל אפלה יותר כמו מזמוזים על רקע ריחות הביוב."

מעריצים יודעים שאי אפשר לצפות שום דבר בהופעות שלהם. "הייתה הופעה שתכננו להפתיע בה את הקהל על ידי הצבת מערכת תופים ואורות מהבהבים בתוך ארון מאחורי הקהל. התכנון היה לעבור מקום באמצע ההופעה בלי שאנשים ישימו לב בגלל העשן שיפוזר שם, אלא שכשהגענו לחלק האחורי של החדר, דרך כל הכאוס, גילינו שדלת הארון הייתה נעולה.

לא ידענו מה לעשות אז הרמנו מגבר כבד וזרקנו אותו לעבר דלת הארון כמה פעמים עד שהיא התנפצה. זה היה אינטנסיבי בטירוף. בהופעה אחרת הופענו על ספינה וניגנו קטע עם רעש משוגע באמת, והרמתי את אחד המגברים שלי ופשוט השלכתי אותו מהספינה. אפשר היה לשמוע את הצליל מתנדף ברוח ונעלם בפתאומיות כשהמגבר פגע במים."

ובכן, אין לדעת מה הולך לקרות ב-18.4 בבארבי. דבר אחד מבטיח אקרמן: "הולך להיות מטורף".

— — —

להקת A Place To Bury Strangers תופיע בבארבי בתל אביב ב-18, על החימום יופקדו חברי ועדת חריגים. כרטיסים כאן.