מרתון ביער של שמשות: על האלבום החדש של Woods
את הביקורת הזו אפתח בהודאה: אל Woods התוודעתי רק לאחרונה. הגילוי המרעיש היה עבורי יריית הפתיחה לצאת אל מרתון של גילוי להקה שמאחוריה קטלוג מרשים (הכולל אלבום בכל שנה מאז הקמתה לפני כעשר שנים). מרתון שכזה מתחיל בריצה קלה על האלבום המוכר, ואם הוא מוצלח נוצר בי תאבון אדיר ל"עוד מאיפה שזה בא"; חשק עז לגלות את יתר האלבומים, השוני ביניהם, ההתפתחויות, ההתחלה, הפריצה וכו'.
או אז אני מוצאת עצמי מאיצה למעין ריצת אמוק שכוללת האזנה כרונולוגית, האזנה לפי דירוגים, האזנה לפי אלף-בית ושלל האזנות שונות ומשונות עד שלעתים קשה להבדיל מה קדם למה ומה שייך למה. המצב הזה מזכיר לי את הסטייה הקשה שלי בנעוריי לקטלג ולסדר את הדיסקים שלי בדרך שונה כל פעם, ושניהם ככל הנראה סימפטומים מוכרים של הפרעת אישיות מוזיקלית (ע"ע High Fidelity). כדרכה של ההתמכרות המאד לא הדרגתית שלי, במיוחד כאשר מדובר באמן או להקה משובחים, מצטרף אליי בן זוגי לאותו מרתון בדיוק. כך, ממקומות שונים בבית, נשמעים אלבומים שונים של הלהקה לצד דיונים ערים בשעות מנומנמות סביב השאלות איזה מהם טוב יותר ולמה. בחודשים האחרונים הדיסקוגרפיה היערית הנעימה את אוזנינו ושימשה פסקול נעים ועוטף לשינויים בחיים.
השבוע שחררו וודס את אלבומם החדש, בעל השם המאוד לא אינטואיטיבי City Sun Eater in the River of Light. זה אלבום שמשמר את הבסיס המוכר של הלהקה, אך מרחיב אותו למחוזות חדשים ומרעננים.
השיר הפותח והסינגל הראשון Sun City Creeps מבשר על הכיוון הכללי של האלבום ולוקח אותנו אל העולם הלטיני, אל גרוב דרום אמריקאי, מגובה בריבוי כלי נשיפה. באלבום הזה (איך לעזאזל מקצרים את השם הזה?) וודס בחרו לעטוף את הבסיס שלהם בקולות וצלילים המיובאים מעולמות אחרים: לטיניים, אפריקאים. עולמות שמשיקים לעולם היערי באופן טבעי מתוקף היותם פולקיסטים, אך לא היה להם ביטוי בעבר.
יש משהו כובש משמיעה ראשונה בצלילים של וודס, באווירה שהם יוצרים ובקול הפלצאטו המלטף של ג'רמי ארל (מקים הלהקה ומנהל הלייבל שלה woodsist שאחראי לעוד כמה אמנים מעניינים ואפילו לפסטיבל, למיטיבי לכת בז'אנר). הקו המוזיקלי של הלהקה נע בעולם הלופיי-פולק-רוק-פסיכדליה, והוא מעלה ניחוחות של גיטרות סיקסטיזיות סטייל גרייטפול דד פינת ג'פרסון איירפליין. מודה לא צריך הרבה כדי לגרום לי להתאהב בלהקה טובה מהעולם הזה, אבל וודס יודעים לעשות את זה טוב במיוחד. איך? כאמור הקול המלטף של ארל שאוהבים או לא, אין באמצע; הגיטרות, שמרפררות אחורה בזמן אך יש להן footprint אישי והן יוצרות ענן סאונד מהנה; העטיפה האווירתית שנוספת לבסיס הוודסי ומשתנה בכל שיר או אלבום: פעם כלי נשיפה, פעם כלי הקשה; ולבסוף גם תכנים ליריקליים שעוסקים בין היתר בטבע, באהבה, בחושים, בעצמי ואפילו בשדים ורוחות. אבל חלק בלתי נפרד מהקסם שלהם נעוץ בביתיות, בנעימות, בלא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות.
זו גישה שמשתקפת בבחירת הלהקה להקליט את מרבית אלבומיהם בבית ולא באולפן, בטייק אחד ובהתעסקות מינימלית עם החומרים. אמנם באלבומים האחרונים הלהקה עברה להקלטה באולפן וכן להפקה ועיבודים מוקפדים יותר, אך הגישה המקורית נותרה בעינה ויש בזה משהו קסום.
Cant See At All, הסינגל השני ששוחרר, משמש כתזכורת לעוד יכולת ברורה של הלהקה, והיא לכתוב שירי פופ מצוינים. יש לו גרוב מעולה, הוא כיפי והוא ממשיך להתנגן בראש זמן רב אחרי שהוא נגמר.
פסגת האלבום היא אולי הטראק השישי, The Take, והמוזיקה החושית שבו. השיר לקח אותי מיד אל מחוזותיה האפריקאיים של מאלי ובעיקר הזכיר לי את נגינת הגיטרה והקצב של שבטי הטווארג הנודדים. הוא מתחיל לאט, נפתח בתיפוף עדין שנמזג אל תוך גיטרה ומתעבה בכלי נשיפה. בינתיים ארל קורא לנו לשכוח את עצמנו, לשכוח הכל, פשוט להיות או פשוט לחדול. ואז ממש באמצע הדרך, צעקה מפלחת את האוויר ומבשרת את המעבר לרוקנרול טהור. הצעקה הזו היא גאונית, היא עושה את השיר, לא רק משום שהיא קיימת, אלא גם בשל המיקום שלה. וזו דוגמה מצוינת למה שהופך את וודס ללהקה טובה במיוחד.
שירים נוספים באלבום לא מגיעים לגבהים הללו, אבל הם נעימים לשמיעה, לעתים מפתיעים ומקיימים את ההבטחה הכללית שטמונה בז'אנר ובלהקה. בשורה התחתונה מדובר באלבום מצוין שיצא תחת ידי היערנים, אין כאן בשורה; וודס היא לא להקה שפורצת את תחום המוכר המוזיקלי, אבל את מה שהם עושים הם עושים טוב מאד. יותר מזה, הם מתפתחים ומתרחבים בכל אלבום, הבסיס האהוב נותר ועליו נוספות שכבות של עטיפות לעתים מתוקות, לעתים מנוקדות, ותמיד מעניינות ומהנות.
