רפלקטור גאה להציג: 15 האלבומים שעשו לנו את 2014

חובבי מוזיקה קשים כמונו הם סוג של מזוכיסטים. אנחנו מצד אחד שונאים לגמרי את סיכומי השנה ומתקשים בהם, ומצד שני אוהבים אותם כל-כך בו זמנית. קשה ועצוב לנו לבחור ולדרג ולהחליט – אבל גם משמח, מאתגר ולרוב גם מעודד, כשמדובר בשנה טובה למוזיקה. אז ריכזנו כוחות למשימה ה-כה קשה ומרגשת הזו עם סיכום השנה שלנו. כל אחד מאיתנו בחר חמישה אלבומים- ארבעה שעשו לו את 2014 ו״אחד לשנה הבאה״. יאללה, יוצאים לדרך. תהנו!

האלבומים של ניצן

פרפיום ג'יניוס – Too Bright

כנראה שצמד המילים שכתבתי הכי הרבה פעמים השנה הוא "פרפיום ג'יניוס". לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה, להפסיק לדבר ולכתוב עליו. Queen, הסינגל הראשון מתוך Too Bright, האלבום השלישי של מייק הדריס, היה שוק אמיתי, לא פחות ולא יותר. הכרתי אותו כסינגר סונגרייטר שברירי, עם קול כמעט שקוף ומילים אמורפיות. אחד שמקליט על הפסנתר בסלון של אמא שלו, כשאפשר לשמוע את הכלב שלה נובח בחדר השני. פתאום הוא מתמלא בכוח והשירה שלו הופכת לעוצמתית. הוא מטיח את כל המילים הקשות שנאמרו לו: "חוטא, מלא במחלות", הוא זורק אותן הצידה. השורה ההמנונית "no family is safe when i sashay" – אף משפחה אינה בטוחה כשאני פוסע – היא מה שחיכינו לו וכשהוא שר הפנים שלו מתעוותות. כל צליל הוא מאמץ, כל מילה היא מאבק, אבל המאבק שלו הוא כבר לא רק בשדים שלו (האלכוהול והסמים). הוא נאבק בשביל קהילה שלמה: בשביל הומואים צעירים שמחפשים מישהו שיתן להם קול.

בהופעה במנצ'סטר (בה זכיתי להיות), כשהוא סיים לשיר הוא ירד מהבמה אל הקהל וחיבק בחור מתייפח. ואיך אפשר שלא? האלבום כולו נע בין מקצבי אייטיז פופיים (Fool) לבין הצהרות דרמטיות ותיאטרליות (My Body, Grid) ועושה הכל בבשלות וחוזק פנימי. זה אלבום של אמן שמצא את הקול שלו מחדש והעולם הגיב אליו – ההופעה בדיוויד לטרמן, בה הוא הביא ביקורת על הפוריטניות האמריקאית לכל סלון בארצות הברית, היא הוכחה לכך. לא יכולה לחכות לראות מה יקרה באלבום הבא.

מורה מחליפה – מורה מחליפה

הכוח של האלבום הזה, מלבד ההפקה המעולה של שרון קנטור וההגשה המושלמת של דנה קסלר, הוא בכנות המוחלטת שלו. "למה כולם נהנים ורק אני לא?"; האלבום מציג אנטיתזה לתרבות של מכבסת רגשות, שמקדשת החצנה מאסיבית של כל הנאה והסתרה/הדחקה של חוסר סיפוק. השירים מאירים אמת כמו גחליליות, החוט שקושר אותם יחד הוא הקושי לחיות בעולם. האלבום מוקדש לחלקים היומיומיים, הלא מגניבים, למשל לאספקטים העגמומיים של מערכת יחסים: "כשאתה רחוק אתה הכי מתוק / כשאתה לידי, אתה מוציא אותי מדעתי" (שיר על התקופה).

אך למרות כל אלו, ההאזנה לאלבום סופר כיפית. המילים אמנם מורבידיות לפרקים אך לא מתבכיינות: אם לאלבום היה טעם הוא היה שוקולד מריר, מהסוג המעולה באמת. הגיטרות הנשפכות במסורת הסוניק-יות'ית-בלאדי-ולנטיינית על רקע ההגשה האגבית, הכל כך קולית של קסלר, יספקו כל חובב/ת רוקנרול. האלבום הזה חמק מתחת לראדאר של רבים, ולא בצדק. אל תפספסו.




FKA Twigs – LP1

תרבות הפופ אוהבת חייזרים. לדורות הקודמים היה את זיגי סטארדסט. לנו יש את FKA Twigs.

המוזרות שלה מכוונת – מתריסה משהו. היא המדונה החדשה: היא משחקת עם זהויות ותדמיות, לכאורה חושפת הכל אבל אנחנו אף פעם לא באמת נדע מי היא. החושניות שלה היא מהסוג המעורפל: ב-Two Weeks (ללא ספק אחד משירי השנה) היא שרה I can fuck you better אבל הקול שלה מסתיר את עצמו בשכבות על גבי שכבות של אפקטים עדינים, כמו וילון תחרה שמסתיר וחושף. העיסוק במיניות חוזר בLights Out (שהותיר אותי חסרת נשימה בההאזנה הראשונה) וב-Video Girl, על עברה בתור רקדנית-להשכיר בקליפים של כוכבי פופ. כל זה נעשה בהפקה חללית ונפלאה: זה הסאונד של העתיד.

tUnE yArDs – Nikki Nack

מריל גרבוס רוצה לשנות את העולם עם המוזיקה שלה: מאחורי כל שיר יש כוונה מהפכנית לשנות את התפיסה שלנו, לחשוף בפנינו צד אחר של העולם. אחרי שני אלבומים מוצלחים, גרבוס הוציאה את היצירה השלמה ביותר שלה עד כה – Nikki Nack. לקראת הקלטות האלבום גרבוס נסעה להאיטי ולמדה תיפוף וריקוד שבטי. במשך ארבע שעות לפחות בכל יום היא הייתה רוקדת, צועקת ומתופפת, מתנסה בהבעה אקספרסיבית של הגוף.

בניגוד לאלבומים הראשונים, השירה ב Nikki Nack לא מרוסנת: כל הבהרה שלה מהדהדת בחלל בצורה חזקה ומלאה בבטחון, באופן שמכריח אותנו לשים לב, להקשיב: Listen to the words I say – היא שרה בהמנון הגדול מתוך האלבום, Water Fountain, ולא מותירה לנו ברירה אלא לשים לב למסר. האלבום לא מפסיק להיות פוליטי לרגע: מרצח של נערים שחורים על ידי שוטרים אמריקאים (היא כתבה על הרצח של הנער טרייבון מרטין כמעט שנה לפני שפרשת פרגוסון התפוצצה והבעירה את ארה״ב), גנ'טריפיקציה וגירוש אוכלוסיות (Left Behind), ילדים שאין להם מים או אוכל בהאיטי (Water Fountain) והפוליטיקה האישית של היחסים בין נשים לגברים (Manchild). ההפקה היא במכוון הפקת פופ כחלק מהניסיון של גרבוס להשאר קומוניקטיבית -היא צירפה לצוות את ג'ון היל, המפיק של ריאהנה, ואת Malay שכותב לפרנק אושן. למרות שהאלבום מאד מופק ומהודק הוא עדיין כמו שמיכת טלאים של מחשבות ורעיונות בשכבות על גבי שכבות, כך שחוויית ההאזנה לא דומה לשום דבר אחר שיצא השנה.

ואחד לשנה הבאה – Shura

יש משהו יפה וצנוע בסיפור של שורה, שכאילו התפרסמה בטעות. הסינגר סונגרייטרית הלונדונית הצעירה כותבת בלדות פופ קטנות ושובות לב על מערכות יחסים מתפוררות ובדידות. בזמן קצר היא הפכה לאחד מהשמות המדוברים ביותר בבלוגים ויש ציפייה אמיתית לראות לאן השנה הבאה תיקח אותה. בינתיים, האזינו לרמיקס של ג'אנגל ל-Indecision.

האלבומים של תומר

Allah Las – Worship the Sun

אחרי אלבום ראשון שהיה סוג של סוד כמוס ליודעי דבר, האללה-לאס משנים את המאזן עם אלבומם השני, Worship the Sun. כיאה ללהקה שקמה בחנות תקליטים (החברים עבדו שם יחד), האללה-לאס משופעים ברפרנסים ובאהבה טהורה למוסיקה, שלא מורידה מהאותנטיות של הסאונד באלבום. פסיכדליה קלילה נוסח סיקסטיז, גיטרות סרף-גאראז', סאונד נעים אבל לא פשטני והרמוניות קוליות משובחות. הכל מתנקז לאלבום שפוסח באלגנטיות על משבר האלבום השני ויוצר חוויית האזנה טהורה ונקייה בתוך עולם טכנולוגי מתקדם.

Metronomy – Love Letters

הסינגל הראשון מתוך Love Letters יצא עוד בסוף 2013. “I’m Aquarius” נשמע כמו המשך לא כל כך מלהיב לאלבום המופתי של מטרונומי The English Riviera מ-2011, והציב את האלבום הנוכחי בסימן שאלה.

התהיות התנפצו ברעש גדול עם המכה שפותחת את שיר הנושא של האלבום, “Love Letters”. לקרוא לו אחד משירי השנה שלי יהיה אנדר-סטייטמנט. “מכתבי אהבה” הוא שיר פופ מושלם. יש לו מקצב מלודי מדבק אבל לא זול, ליווי כלים עשיר, מעברים מבריקים ובעיקר הרמוניות קוליות שיכולות לגרום לקרן קרפנטר לקום מהקבר (ותודה לאנה פריור המתופפת). לכל החוויה מצטרף גם הקליפ היפהפה שביים מישל גונדרי.

Love Letters הוא האלבום הקומוניקטיבי והפופי ביותר שמטרונומי הוציאו עד היום, וזה נאמר כמחמאה. הם נשמעים שלמים ומגובשים מתמיד, עם אלבום שמתפתח בהדרגה, שואב פנימה את המאזין ומגיע לשיאים לא גדולים מדי. הכל נשאר מאוד אינטימי, חווייתי, אבל גם קליט.

רייסקינדר – משהו אחר קרה

את הסנונית הראשונה מתוך "משהו אחר קרה", הוציא אסף עדן AKA רייסקינדר בקיץ האחרון. אותו קיץ ארור ומדכדך, כשמסביב אזעקות, יריות, פיצוצים וכל השאר, מתומצת בצורה מבריקה באותן שורות של "לוקסוס". על אותם האנשים שלא ישנים, מרוקנים ממחשבות, ורק רוצים "לשטוף את כל המועקה".

באלבום הזה, באמת, משהו אחר קרה לרייסקינדר. הוא מגיע אלינו ביקורתי וזועם מתמיד, בדרכו הספק-מצטנעת ספק-מובכת מהעולם ושר-מדבר-מרפרפ-עושה ספוקן וורד על כל האלמנטים המבאסים של חיינו. הוא מדבר על המציאות הצבאית-מיליטנטית שבה אנחנו חיים ("לוקסוס"), על שנאת זרים ("משהו אחר קרה"), ריאליטי ("שלוש נקודות"), טבעונות ("באטמן פאקמן"), סמים ("חסמבה"), נרקיסיזם ("שמונה זה אינסוף") ועל הבינוניות הכללית שמאפיינת אותנו ("לאן שהכלב לוקח"). כשהוא שר משפט קלישאתי והמנוני כמו "חומר טוב משהו בנזונה", אבל מקדם אותו ב"אני מת וזאת אשמתך", הוא מעביר מסר שלא תמיד נקלט מיד, אבל מחלחל.

יש כל כך הרבה רגעים מופלאים באלבום הזה, אבל אותי תפס דווקא השיר הכי קצר באלבום, שמופיע מיד אחרי "לוקסוס" ההמנוני ומתאר את המציאות שלנו כאן יותר טוב מכל דבר אחר: "רכבת של זומבים במזרח התיכון הנוסעים צועקים 'תנו לנו ביטחון' – זה היסטרי! מי אמר שאין אקשן במדבר?".

Temples – Sun Structures

מפץ הפסיכדליה הגדול שהציתו Tame Impala לפני שנתיים ממשיך להשפיע ולחלחל. ב2013 אלו היו Jagwar Ma שפיתחו וחידדו את הצליל, והשנה הלפיד עבר מאוסטרליה ל Temples הבריטיים. Sun Structures הוא אחד מאלבומי הבכורה המסעירים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. הרביעייה הבריטית מביאה את מסורת הפסיכדליה של תחילת הניינטיז לאטמוספירה המוסיקלית של היום, עם שירים מהודקים, הרמוניות קוליות שבורות וסאונד מדויק עד כאב. לא במקרה הם הוגדרו כלהקה הטובה ביותר שפועלת באנגליה בידי האדונים ג'וני מאר ונואל גאלגר.

ואחד לשנה הבאה – Panda Bear

קצת עצוב לומר, אבל בשנה האחרונה האנימל קולקטיב נשמעים יותר טוב לחוד מאשר ביחד. הלהקה שהעיפה לי ולעולם את המוח עם הפסיכדליה המופרעת שלהם, קצת איבדה את דרכה בים האקספרימנטליות, אבל לבד הם פורחים. חוץ מאלבום הסולו היפהפה של Avey Tare, לאחרונה הגיעו שני סינגלים פשוט מבריקים של מיסטר נוח לנוקס, הלא הוא Panda Bear. השיר Mr Noah הוא כל מה שרציתי מהאנימל קולקטיב: מורכב, דחוס ומדבק. העובדה שהאלבום הבא של מיסטר פנדה/נוח יוצא לראשונה בלייבל הגדול Domino, רק מגבירה את הסקרנות.

האלבומים של בר

MO – No Mythologies to Follow

ביום בו שוחרר הקאבר של MO ל- say you'll be there של הספייס גירלז, הרגשתי כמו ילדה בת 14 ששומעת אותו בלופ, רוקדת בחדר ושרה את כל המילים בעל פה. חיכיתי בציפייה לשחרור האלבום הראשון של זמרת האלקטרו-פופ הדנית בידיעה ברורה כבר אי שם בתחילת השנה, שהוא הולך להיות אחד מאלבומי השנה שלי. מעבר למוזיקה המעולה של MO שמשלבת אר&בי, מקצבי דאנס ובעיקר אלקרו-פופ עכשווי, מדובר במותג של כוכבת פופ אולטימטיבית. היא הדבר הכי מגניב שקיים, היא מתלבשת הכי שווה, כולם רוצים להיות כמוה והיא לא שמה על אף אחד.

קשה לי אפילו לשים את האצבע על השירים האהובים עליי באלבום כי מצאתי את עצמי מתמכרת לכולם- Pilgrim עם קצב מחיאות הכפיים הממכר, Never Wanna Know המרגש, Dont Wanna Dance שגורם לי לא לרצות לרקוד עם אף אחד מלבד עם עצמי, XXX88, שיתוף הפעולה המצויין עם Diplo שמוציא ממני תנועות ריקוד שלא ידעתי שקיימות, Glass שלוקח את האלבום למקום כל כך נעים עם שיר שמתאים לכל עונות השנה ואני יכולה להמשיך כך עם כל השירים באלבום ולהודות בכך שלא התאכזבתי אפילו לא מקטע אחד. כדי לחזק את העובדה שמדובר בזמרת אמיתית עם קול עצום וכישרון בלתי נגמר, האלבום נחתם בארבע קטעי Night version איטיים יותר ביחס לשאר שעושים חשק לשקוע לתוכם ומשאירים טעם של עוד. אין לי ספק ש-MO כאן כדי להישאר ומכל הטוב הזה שהיא מביאה נותר לי רק להתבאס מהעובדה שאני כבר לא בת 14 וזה לא יהיה ממש מקובל אם אתלה פוסטרים שלה בחדר.

The Ghost of a Saber Tooth Tiger – Midnight Sun

את הזוג המלכותי שון לנון (כן, הבן של) ושארלוט קמפ מוהל הכרתי רק מיציאת אלבומם האחרון. יש הטוענים שזהו אלבומם הרציני הראשון. אבל מכיוון שחלק מהשירים היפים ביותר שיצא לי לשמוע נמצאים באלבומים הקודמים (אל תפספסו את הגרסה שלהם ל-Comic Strip של סרג' גינזבורג ואת Lavender Road – שיר ששווה למות בשבילו יחד עם כל האלבום האקוסטי שלהם), קשה לי להשלים עם הטענה הזו.

כל הטוב הזה בעצם התחיל כבר ב-2008 כשהזוג הכי מגניב בעולם החליט שבא לו לבלות קצת יותר זמן יחד ולהקים את The Ghost of a Saber Tooth Tiger – כנראה אחד השמות היותר מוצלחים שיצא לי לשמוע עבור להקה, בשיא הרצינות.

ברגע ששמעתי את הצלילים הראשונים מ-Midnight Sun ידעתי שההיכרות עם The Ghost of a Saber Tooth Tiger הולכת לשנות לי את העולם המוזיקלי. האלבום הזה הוא מסע רוק פסיכדלי עם טעימות מוזיקליות של כל מה שהיה מוצלח פעם וכל מה שנכון היום. הגוסט לא פועלים תחת חוקים של אף אחד, הם ילדי הפרחים של שנות ה-2000, הם הוודסטוק והשיער הארוך ושבירת המוסכמות והשימוש בסמים והפיס&לאב ואין שום דבר שמונע מהם לערבב בין ג'יזס, בודהה, ארנבים ופלישת חייזרים. מרגיש כאילו לנון-ג'וניור רקח סם מיוחד שנוצר מערבוב המוזיקה של אבא עם LSD. אחר כך הוא לקח את הסם הזה לסיבוב קטן בחלל החיצון, הוסיף צלילים צורמים, נחת בכדור הארץ כדי להוסיף נגיעות מכל כלי נגינה או סגנון מוזיקלי שמשתלב עם הסם שלו בהרמוניה מושלמת והגיש את היצירה לקהל. על רקע הגרוב הטבעי שלו והקול המלטף עד בלי סוף של בת זוגתו שלגמרי מחפה על שירת האף-הסתום שלו.

באלבום הזה יש בעיניי תענוגות מוזיקליים על-זמניים כמו Animals המעולה, Last Call המלטף והמסתורי (הכי ביטלס-הדור-הבא שתמצאו באלבום בעיניי), Golden Earring בעל הניחוח הצרפתי וכמובן שיר הסיום – Moth To A Flame שהוא יצירה מוזיקלית מדהימה המלווה בקליפ הזוי של 9 דקות שיכניס אתכם ללא ספק לאווירת האלבום וברצינות- רק על השיר הזה מגיע לו לזכות באלבום השנה שלי. בסך הכל מדובר פה במתכון מנצח – הגוסט יפים (הסתדר לנון עם אחת הדוגמניות היפות בעולם, אין ספק), מוכשרים, מקוריים, יצירתיים (מומלץ לצפות בקליפים ה-הום-מייד האדירים שלהם ביוטיוב, אין סיכוי שלא להתאהב) והם עושים רוק פסיכדלי שגרם לי להתגבר על זה שגם אם אנחנו לא ב60' אפשר עדין לשחק בנדמה לי.

Blonde Redhead – Barragán

אלבומם הראשון של בלונד-רדהד יצא בהפרש של עשר שנים מזה האחרון, ששוחרר השנה. לרבים ממעריצי להקת האינדי הניו-יורקית, לא מדובר באחד מהאלבומים המוצלחים או הבולטים ביותר שלה ועם זאת, עבורי האלבום הזה היווה פס קול משמעותי השנה. הסאונד המלטף והנוכחות העדינה שלו, נפתח עם Barragan שהוא נעימה אינסטרומנטלית המשלבת צלילי נגינת חליל. מביך מעט להודות אבל לתקופה מסוימת השיר הזה הפך לשעון המעורר שלי ועזר לי לדמיין שאני חיה בבקתה ביער ומתעוררת ביקיצה טבעית לצלילי הציפורים. זה עבד לפרק זמן מוגבל. בכל מקרה, האלבום ממשיך עם כל כך הרבה קטעים מקסימים, מגוונים ומיוחדים כמו שהחבר'ה הניו-יורקים יודעים לעשות. אמנם האלבום לא סיפק להיטים עד כה, אבל זה מכיוון שבעיניי ההאזנה הרצופה לכולו היא החוויה האמיתית, חוויה שלא יכולה להתבטא בהאזנה לשירים בודדים בלבד כמו שהיה בעבר עם "23". חוץ מזה, הדבר הכי משמח באלבום הזה הוא סיבוב ההופעות שהוא מביא איתו, שיעצור גם כאן אצלנו (תודות לשוקי וייס) ב7.3 בבארבי.

Sol Monk – Beats Not Words

יצא לי לשמוע חלק מקטעים בפרויקט של המתופף המוכשר אביב כהן כשהוא יצא והיה לא מעט הייפ סביב העניין. אבל הרגע שהוא תפס אותי במיוחד היה ההופעה באינדינגב, בה נדמה היה שכהן עם מכונת התופים המפלצתית שלו יושב על הר האולימפוס ומנהל את העולם מלמעלה בסיוע ריג'ויסר ואורחים נוספים כמו ג'רביס (קרן דוניץ מחופשת לDude בשיר הכי גרובי וטוב באלבום בעיני – catch your tears) שמשתתפים באלבום. האלבום הזה, כמו שכבר הוגדר בעבר, הוא מסע מוזיקלי מרתק בעולם הביטים האקטרוניים, הג'אז והגרוב. הוא נפתח בקטע המעולה The navigator בו מארח את שוזין (עוזי נבון) מ-3421 שעושה חשק לעצום את העיניים ולהישאב לקצב עד לדקה האחרונה של האלבום ואז לפתוח את העיניים ולהתאכזב שזה נגמר. האלבום ממשיך עם Puff Puff שהוא הקטע שמגדיר בעיניי את מהות וקצב האלבום כולו עם כל מרכיבי המסע המוזיקלי שכתבתי עליו קודם. הקטעים האהובים עליי באלבום הם Stupid Wind שמשלב ביטים עכשוויים עם אולד-גרוב הישר מהמיסיסיפי-ריבר, קטעי תיפוף מטורפים של כהן כמו ב-Sturmy drums ו-Super drums, ובעצם למה לבחור קטעים אהובים כשאפשר לבחור את כל האלבום? למי שעדין לא יצא לצפות בסול מונק בהופעה מלהטט בין תיפוף מטורף לביטים במחשב – מובטחת חוויה מוזיקלית מענגת שתשאיר אתכם נלהבים לעוד, איזה כיף שהוא משלנו ואפשר לראות אותו גם במרחק כמה דקות הליכה מהבית.

ואחד לשנה הבאה – Pond – Man, It Feels Like Space Again

הפסיכדלים האוסטרלים הם אחת מהלהקות האהובות עליי בעולם. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בקולקטיב של חברי Tame impala ,GUM ,Mink Mussel Creek ושאר אוסטרלים מגניבים שעושים את הספייס רוק הכי מגניב שקיים ומהווים מתחרים ראויים למה שקורה באוסטין, טקסס, מעוז הרוק הפסיכדלי. החבר'ה פועלים במסגרת פונד מאז 2009 וכל אלבום שהוציאו עד היום פשוט העיף לי את הראש, במיוחד בזכות מיסטר ניקולאס אלברוק שגם באופן עצמאי פועל ביצירת מוזיקת על מהחלל. כל מה שחברי פונד עושים מלווה בקליפים פסיכדליים, צבעוניים, מטריפים ומקוריים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש. בינתיים שוחררו שני קטעים מעולים מהאלבום החדש שצפוי לצאת בינואר הקרוב- Elvis' Flaming Star ו- Sitting Up On Our Crane שכבר הספיקו לגרום לי לא להירדם בלילה מרוב ציפייה לאלבום המלא שאין לי ספק שהוא הולך להיות אחד מאלבומי השנה שלי ב-2015 ועכשיו אני רק צריכה למצוא את הדרך לראות את הדבר הזה בלייב

כדי לחגוג את כל הטוב הזה ארגנו לכם "רעש באוזן" – מסיבת רפלקטור מטורפת באוזןבר ב2.1, לפנינו יופיעו לילה ודוקיומנט. אל תפספסו את זה. 2015 טובה מאיתנו ברפלקטור!