יומן מסע - רוק ורכטר 2015

יומן מסע – רוק ורכטר 2015

אצלי זה תמיד מתחיל בטיסה, רכבת, ופל בלגי ובירה. זו הפעם השלישית שאני חוזר לפסטיבל רוק ורכטר בבלגיה, פסטיבל הרוק השלישי בגודלו באירופה  (אחרי גלסטונברי הבריטי ורוסקילדה הדני). ארבעה ימים, 88,000 אנשים ביום (150,000 בסך הכל), שלוש במות, המון כיף ומוסיקה טובה.

בשנים האחרונות הישראלים פושטים בהמוניהם על פסטיבל רוק ורכטר – אולי זה הליינאפ המנצח, אולי בשל קלות ההגעה ואולי בזכות הקהילה הישראלית הענפה סביב הפסטיבל, שמקלה מאוד על ההיערכות אליו. בזכותן מגפי רדבק/בלנדסטון ושלוקר בשורות הראשונות הם עניין שבשגרה.

בכל פעם מחדש אני נדהם מדייקנות הרכבות וממערך ההסעות של הפסטיבל, שמתקתק כמו שעון בלגי ומביא אותנו מלובן הסמוכה לורכטר – עיירה קטנה ומנומנמת ביום רגיל, שמשנה פניה באופן דרסטי בתקופה הזו של השנה. האוהלים מוקמים במתחם הקמפינג, בירה (למה אני צריך להגיע לבלגיה ולשתות ארבעה ימים רק ג'ופילר, שהיא הקרלסברג של הבלגים וגרועה ממנה משמעותית?) ונקניקיה בלחמניה בדרך. מקבלים צמידים, ושוב אני מגיח מהעבר השני של השער לפסטיבל רוק ורכטר. הבמות, העצים, הדוכנים, האווירה – הכל מונח איפה שהשארתי אותו לפני שנה. חוץ ממסעדת הסטייקים, היא לא היתה שם.

יש אווירה מסוימת בפסטיבלים שמאוד קוסמת לי. זו אווירה מקבלת, שנותנת לגיטימציה להשתטות ולהשתגע. בארצנו הקטנטונת ובפסטיבליה הקטנים-אך-המשובחים, אינדינגב ויערות מנשה, האווירה הזאת קיימת. קל לראות זאת בלבוש ובחופשיות של האנשים. בורכטר אנשים לוקחים את זה צעד אחד קדימה, ולא נדיר לראות אנשים מחופשים לבננה או לחמור.

יום חמישי

ההופעות מתחילות, והחברים שלי, משום מה, רוצים לראות את Marmozets צורחות בבמה הראשית, אבל אני יותר בקטע של ההופעות בבמות הקטנות, הבארן והקלאב סי, בזמן הקרוב.

ההופעה הראשונה בקלאב סי היא St. Paul & The Broken Bones. להקה גדולה, כיאה להרכב בלוז וסול אנרגטי ומלא כיף. הסולן מוציא החוצה את הנשמה בשירה שלו. אחרי עשר דקות אני מחליט שזה נחמד, אבל כנראה ש-Jack Garratt, אותו גיליתי לקראת הפסטיבל, יהיה מעניין יותר. אני נכנס לבארן כמה דקות אחרי ההתחלה ומזהה את השיר שמתנגן. גראט לבד על הבמה עם מכונת תופים, קלידים, מיקרופון וגיטרה, ועושה את הכל לבד, ועם כריזמה מרשימה. הקול נפלא, מקצבי התופים לא שגרתיים ומעניינים וכישורי הגיטרה מרשימים. הכי מרשים שכל זה קורה בו זמנית. ההופעה נגמרת מהר מדי.

אחרי גראט עולות בבארן First Aid Kit. במקביל אליהן מופיעים בבמה הראשית Eagles Of Death Metal, שיופיעו בבארבי בראשון הבא. השוודיות היפהפיות עולות לבמה ופוצחות בשיר אותו הכי רציתי לשמוע ודרכו הכרתי אותן – The Lion's Roar. כיף לשמוע שיר אהוב בהופעה חיה, וגם השירים הבאים לא נופלים ממנו, אבל גם אני לא נופל מהן. הן שרות מעולה, משתלבות טוב אחת עם השניה, המתופף ונגן ה-steel pedal שמאחוריהן עושים את העבודה, אבל זה פשוט לא מרגש אותי.

אחרי שירים בודדים אני מדלג שוב לקלאב סי ל-Chet Faker. השמועה אומרת שההופעות שלו בארץ היו מוצלחות, אך שמעתי אותו פעמים בודדות לפני ההופעה. הבחור עולה לבד לבמה ומתחיל להרכיב את המוסיקה בעצמו – ביטים, הקלטת שירה, אפקטים מהמחשב, קלידים, ויוצא פה משהו טוב. בהמשך עולים עוד נגנים ומשלימים אותו וזה ממשיך להיות מוצלח. ועדיין, אהבתי יותר את ג'ק גראט.

אני נוטש לטובת ההופעה הראשונה שראיתי בבמה הראשית השנה – Royal Blood. רויאל זכורים לי כאחת מתגליות השנה שעברה, כשנכנסתי לבארן וראיתי את הצמד עושה שמות בקהל עם תופים ובס בלבד. זה כנראה נשמע על הנייר אחרת ממה שזה באמת, כי הבס נשמע בערך כמו בס ושתי גיטרות, עמוס אפקטים ווירטואוזיות. רוק כבד לפנים, שבאמת מתאים לבמה הראשית, אותה הם קיבלו פעמיים השנה אחרי שנקראו לחפות על הביטול המפתיע והכואב של ה-Foo Fighters עקב הרגל השבורה של דייב גרוהל. בכלל, נדמה במהלך הפסטיבל ש-Royal Blood הם תושבי קבע, לאחר שנצפו בשורות הראשונות של הקהל מספר פעמים.

אחרי Royal Blood חברי גררו אותי לסוף ההופעה של James Bay, ממנו לא התלהבתי בכלל בזמן ההכנות לפסטיבל אך היה דווקא חביב. סוג של ג'ון מאייר – פריטי בוי עם שירים דביקים, עדת מעריצות וכישורי גיטרה מרשימים. בהמשך היום הגיע אחד משיאי הפסטיבל שלי – Florence + The Machine. פלורנס הקפיצה עשרות אלפי אנשים, כמו לפני שלוש שנים. הפעם הגעתי מוכן והכרתי את כל הסט ששילב חומרים מכל האלבומים, כולל Spectrum, What The Water Gave Me, Shake It Out, You've Got The Love ו-Dog Days Are Over, ו-Ship To Wreck החדש, שמבחינתי כבר הצטרף לפנתיאון הלהיטים המשובחים שלה.

פלורנס רצה, רוקדת, מפעילה את הקהל (לחבק, להוריד חולצות, לעלות על הכתפיים), נשכבת על הבמה, יורדת אל הקהל ומטפסת על הגדר (ממש לידי – ויש לי את התמונות להוכיח!). מדהימה. דיווה בלי איפור.

לאחר מכן עמדתי דקת דומיה לזכר ההופעה המבוטלת של Foo Fighters, ועם כל הכבוד למחליפיהם Faith No More, מיהרתי לתפוס מקום טוב בשורות הראשונות בבארן לקראת ההופעה של Elbow. עברנו מעל אנשים יושבים, קיפצנו ואף נדחפנו פה ושם, עד שהגענו לחבורת בלגים שקצת כעסו על ההידחפות, אך כששמעו שהגענו מישראל הרחוקה, הכעס הפך להכנסת אורחים ולסקרנות. בין השאר הם סיפרו שהם בעצם זוג שמתחתן בקרוב, אחות של הכלה וחבר טוב של החתן. החבר ישיר בטקס את השיר One day like this של Elbow. וואלה, מתאים.

ההופעה היתה מדהימה, עם חומרים בעיקר משלושת האלבומים האחרונים – Seldom Seen Kid, Build A Rocket Boys, The Takeoff and Landing of Everything – עם אגף כלי מיתר ונשיפה שהשלים את הסאונד של הלהקה המגובשת. ההופעה נגמרה, כמובן, ב-Grounds For Divorce בהשתתפות פעילה של הקהל.

מ-Elbow קיפצתי הישר לקלאב סי ל-Caribou, בזמן שThe Chemical Brothers מופיעים בבמה המרכזית. האמת שעד לאותו הרגע הייתי בטוח שקראיבו הוא בחור אחד שעושה מוסיקה אלקטרונית מסימפולים ותכנותים, לפתע גיליתי להקה שלמה מנגנת על הבמה. זה היה נחמד, אבל איבדתי את הסבלנות אחרי יום מתיש.

יום שישי

היום השני נפתח בבמה המרכזית עם The Last Intenationale – טריו בס-גיטרה-תופים. הבסיסטית היא גם הסולנית, מוצלחת ועוצמתית. בסה"כ להקת רוק מוצלחת, יכול להיות שהם עוד יגיעו רחוק. (אחרי שלושה ימים נתקלתי בהם שוב בהופעת חימום של The Who בפריז. זה כבר די רחוק). מהבמה המרכזית ישר לקלאב סי, ל-Kovacs.

גיטריסט לבוש שחור (כולל מגבעת), בסיסטית, מתופף, קלידן ושלוש נגניות כלי מיתר ונשיפה שמתפקדות כזמרות ליווי, ואז שרון קובאקס עצמה עולה על הבמה עם קרחת, עיניים כחולות מהפנטות, מעיל פרווה (דמוי, אני מקווה), המון כריזמה ותיאטרליות. מסתבר שהיא הגרסה ההולנדית של פוטוטקסיס – וזו מחמאה. אם עדיין אין לכם כרטיס להופעה שלה בבארבי באוגוסט, תדאגו לזה.

אחריה הגיעו Ibeyi, שתי תאומות ממוצא אפריקאי שמסבירות שמשמעות שמן הוא 'תאומות', בשפה בה דיברו אבותיהם שהובאו כעבדים מניגריה לג'מייקה. הן ניגנו שתיהן לבד על פסנתר, מחשב, קחון ותופים אפריקאים. הן היו ממש מקסימות, הסבירו את המשמעויות והניואנסים מאחורי השירים, הפעילו את הקהל ובאופן כללי עשו מוסיקה טובה. אהבתי. מסתבר שזה גם בגלגל״צ.

אחרי גיחה קצרה לדמיאן מארלי (הבן של, שהופיע בישראל יומיים לפני כן), שלא עורר בי יותר מדי עניין, המשכתי ל-Death Cab For Cutie, אותם אני לא מכיר אותם כמעט בכלל – אך קיבלתי את הרושם שהם טובים, ואליהם הלכתי בעיקר כדי לתפוס מקום לקראת Alt-J. לא הצטערתי על ההחלטה הזאת, לא רק כי היה לי מקום על הגדר בהופעה של Alt-J ולא נמעכתי והתבשלתי מחום כמו רוב הקהל, אלא גם כי DCFC יודעים מה הם עושים. רואים שמדובר בלהקה ותיקה ומיומנת שיודעת לספק את הסחורה.

משם לעניינים – Alt-J הם תופעה בסצינת האינדי של השנים האחרונות. הם עושים מוסיקה מאוד מעניינת ושונה, מה שלא מפריע להם לסחוף אחריהם קהל עצום ולהגיע למיינסטרים. כל זה הורגש, כאמור, בבארן, שהיה מפוצץ עד אפס מקום. כבר ראיתי אותם לפני ארבעה חודשים בהודו, בהופעה טובה מאוד, אבל הורגש מחסור באנרגיות. הם עלו לבמה, ביצעו את השירים בדיוק כמו בגרסאות האולפן וירדו. לא שיש דרך הגיונית אחרת לבצע את השירים שלהם, אבל היה חסר משהו. לא אומר שלא היה כיף, אבל זה לא היה זה.

בשורות הראשונות באוהל הענק בורכטר הבנתי מה היה חסר בהודו – אנרגיות מהקהל. אפשר היה להרגיש את זה כבר כמה דקות לפני תחילת ההופעה. Alt-J הגיעו לורכטר ונתנו כמעט את אותה ההופעה שראיתי בהודו, אך האנרגיות שעברו בינם לבין הקהל היו מדהימות. כולם צרחו, השתגעו, רקדו, שרו וסימנו משולשים עם הידיים שלהם (כן, יש קטע כזה. Triangles are my favourite shape וכו') בזמן שארבעת הצעירים ירו בקצב את להיטיהם משני אלבומיהם המשובחים.

ב-Breezelocks, שחתם את ההופעה, כל הקהל העצום שר ביחד 'Please don't go, I need you whole, I love you so, I love you so' שוב ושוב, וניתן היה לראות איך אפילו המאבטחים מקדימה נדהמים מהאנרגיות של הקהל. להזכירכם, אלו אותם אנשים שעומדים מקדימה בכל ההופעות וכנראה ראו כבר הכל. אם עדיין לא נדבקתם בהיסטריית הכרטיסים לשתי ההופעות שלהם בישראל באוגוסט, הגיע הזמן.

מ-Alt-J מיהרנו ל-Mumford and Sons בבמה המרכזית. ראיתי אותם כבר ב-2012 על אותה הבמה, אך אז הם עדיין לא היו במעמד הדליינרים. אז די התלהבתי מהם, היום אני מתייחס אליהם כפי שהם – להקה שכל השירים שלה נשמעים אותו דבר. גרוע מכך – האלבום האחרון שלהם נשמע כמו Kings Of Leon (מה עשיתם לבנג'ו?). נחמד לשמוע שירים מוכרים משני האלבומים הראשונים, אבל בסה"כ לא יותר מהופעה נחמדה, כמו הלהקה. אגב, מר. מאמפורד, כשאתה אומר שהגיע הזמן להתחיל את המסיבה בעודך מנגן באיטיות באקוסטית, אל תתפלא אם המסיבה לא מתחילה.

אחריהם עלה פארל וויליאמס, שהרגיש קצת כמו עוף זר בפסטיבל הרוק הזה. אבל בפסטיבל המכיל דגימות קצרות של מטאל, אלקטרוני ורגאיי, גם לטראש פופ יש מקום. והמקום הזה הוא הבמה הראשית, עמוסה ברקדניות בלבוש מינימלי ויחס מבזה (great minds that control great bodies), פלייבקים של אמנים אחרים (!), נאום מביך על חופש (some people don't know what freedom is, but some do. So those of you who don't, ask the ones who do know!), ילדים בלגים שרוקדים על הבמה (the Belgian future!) ובאופן כללי אסופת מוסיקה גרועה לטעמי. אבל היי, הוא עשה את Get Lucky. וסימפל את דאפט פאנק. לעומתי, נשמעו קולות הטוענים שההופעה היתה מעולה. אני לא השתכנעתי.

יום שבת

בוקר היום השלישי החל בהופעה של CC Smugglers בקלאב סי. המתופף נכנס ראשון ומתחיל את העסק, הוא נראה ילד. אחריו מצטרפת שאר הלהקה – כולם בחולצות לבנות עם שלייקעס, כולם נראים ילדים. גיטריסט, בסיסט (עם קונרטבס), כנר, קלידן וסולן ג'ינג'י צוהל ומלא אנרגיות חיוביות. מרגיש כאילו החבר'ה נחתו ישר מאיזה כפר אירי או אנגלי מהמאה ה-18, והגיעו לקלאב סי לעשות לנו כיף. והם עומדים במשימה בהצלחה.

אבל כמה שהם היו כיפיים, היו לי מטלות חשובות יותר. באותו הזמן Other Lives עמדו לעלות בבארן. באמת אחת מההופעות לקראתן הכי התרגשתי בפסטיבל. את הלהקה המופלאה הזאת הכרתי בפסטיבל לפני שלוש שנים, כשנקלעתי במקרה לשיר האחרון בהופעה שלהם ונותרתי צמא. מאז עקבתי באדיקות אחרי יציאת שני האלבומים הבאים שלהם, והפעם טרחתי להגיע מראש ולתפוס את המקום הכי טוב בקהל (על הגדר במרכז). מה אני אגיד – היה שווה כל רגע. כל אחד מהם מלהטט בין מס' כלים – מקלדות, גיטרות, כינורות, קסילופון, תופים, בס, חצוצרה, כלי הקשה. מוסיקה משובחת משלושת האלבומים והופעה מעולה שנגמרה מהר מדי. הם משהו אחר, באמת. שוב נותרתי צמא לעוד.

אחריהם, בזמן ש-Royal Blood חזרו לבמה המרכזית, המשכתי להחזיק בפיסת הנדל"ן היקרה שתפסתי לקראת The Tallest Man On Earth. הסינגר-סונגרייטר המשובח נתן הופעה טובה והזיע את הנשמה, אבל זה לא היה זה, למרות שאני אוהב להקשיב לשירים שלו בבית. יש לי בראש איזו חלוקה בין הופעות שאפשר להנות מהן רק אם מכירים את השירים, לבין כאלו שאפשר להנות מהן גם ללא היכרות. האיש הגבוה בתבל, מבחינתי, משתייך לסוג הראשון. אגב, אם תהיתם, הוא בגובה ממוצע.

אחריו לקדמת הבמה המרכזית לתפוס מקום טוב לקראת ההופעה של The War On Drugs, שהוציאו את אחד האלבומים האהובים עלי בשנה האחרונה, Lost In a Dream. אני לא יודע לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל משהו שם לא עבד כמו שצריך. הסאונד לא היה מדהים, אבל זה לא העניין המרכזי. היו כמה רגעים טובים, אך בגדול הרגשתי פספוס. מוזר לעמוד בהופעה כה מצופה, עם להקה מוכשרת ושירים אהובים, ולהרגיש שזה לא זה.

אחריהם עלה נואל גאלגר, שבשני אלבומי הסולו שלו ממשיך את הקו המוסיקלי של להקת האם, אואזיס, ואולי אף קצת משדרג אותו לטעמי. כמו בהופעה הקודמת בורכטר, לפני שלוש שנים, הוא נתן הופעת רוק (או בריטפופ אם תרצו) טובה ומקפיצה עם שירים משני האלבומים וכמה דגימות Oasis, כולל Don't Look Back In Anger האלמותי שסגר את ההופעה. הורגש בחסרונו The Death of You and Me המשובח מאלבום הסולו הראשון.

משם עזבנו את השורות הראשונות כדי לצפות בהופעה של לני קרביץ מרחוק, מתוך מחשבה שאנחנו לא מכירים אותו מספיק בשביל להימעך בשבילו בשורות הראשונות. וגם כי שלפוחית השתן דרשה זאת. איזו טעות. זו היתה אחת מההופעות הטובות בפסטיבל, עם להיטים מוכרים אחד אחרי השני, סולואים ענקיים של נגנים מעולים, הליכה רגועה של לני בשבילים בתוך הקהל, שפע אנרגיות, ומתופפת מדהימה שמסתבר שהיא אשתו של סנטנה. אז נכון, הוא מרח את Let Love Rule על פני עשרים דקות, אבל אין ספק שבאופן כללי הוא נתן שואו של רוקסטאר אמיתי, שעושה את זה הרבה זמן ומכיר את כל הטריקים הקטנים.

בזמן שקרביץ קרע את הבמה המרכזית, דמיאן רייס מילא עד אפס מקום את הבארן. ככה זה בורכטר, כמו כל פסטיבל בסדר הגודל הזה – לפעמים נאלצים להתמודד עם בחירות בלתי אפשריות – לני קרביץ או דמיאן רייס? רוברט פלאנט או פלסיבו? פיקסיז או פרל ג'אם? אגב, לפי הדיווחים, דמיאן נתן את אחת מהופעות הפסטיבל, לבדו. לא הייתי שם, אבל ההופעה כולה עלתה ליוטיוב.

אחרי קרביץ עלו לבמה המרכזית The Prodigy. אני לא יודע לספר לכם מה הם ניגנו (חוץ מ-Smack My Bitch Up) ומאילו אלבומים, אבל אני יודע לספר שזה ממש לא משנה. זו כנראה היתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה. השתגענו ורקדנו במשך כל ההופעה שלהם, וכמונו גם הקהל מסביבנו. יותר משעה של טירוף חושים. מתיש, אבל שווה את זה.

יום ראשון

היום הרביעי נפתח עבורי בתשישות אופיינית ליום האחרון. בזמן ההופעות הראשונות נחתי על הדשא באפיסת כוחות בזמן שחבריי המשיכו להתרוצץ. אפילו ישבתי בשורות הראשונות בבמה המרכזית בזמן ההופעה של The Vaccines. השירים שלהם יכולים לעשות לך כיף אם יש לך את האנרגיות לזה, או להחזיר אותך אחורה לנשף הסיום של התיכון אם אתה אמריקאי, אבל לא משהו מעניין מוסיקלית לטעמי. כמו ב-2012, לא התלהבתי מהם.

אז למה הייתי שם, בעצם? כי תפסנו מקום לקראת ההופעה של ה-Counting Crows. ציפיתי להופעה נחמדה בה אהנה בעיקר משירים מועטים שאכיר. באמת לא הכרתי את רוב השירים, אבל הסולן שלהם מופיע עם כל כך הרבה נשמה, וזה עובר הלאה. איזו הופעה מדהימה. לא הכרתי הכל, אבל התענגתי על Round Here, Mr. Jones ו-Big Yellow Taxi, ובמיוחד על שני השירים המשובחים והאחרונים – Palisades Park (מאלבומם האחרון Somewhere In Wonderland) ו-Rain King.

וכך הגענו לשתי ההופעות האחרונות של הפסטיבל. את קסביאן די פספסתי לפני שלוש שנים מפאת עומס הופעות מקבילות, ולכן הפעם הקדשתי להם את מלוא תשומת הלב. חברי התחלקו בין משקיענים שהלכו לשורות הראשונות לקראת ההופעה של מיוז, ובין אנשים שויתרו על קסביאן כשהלכו להופעה המדוברת של Die Antwoord (אותה הגדירו לאחר מכן כהופעה הכי טובה בפסטיבל, או כאחת החוויות המוזרות שעברו עליהם. זה לא סותר).

כך מצאתי את עצמי לבד בהמון שמול הבמה המרכזית, מפלס דרכי בין פשוטי העם לשורות הקדמיות. העובדה שחבשתי את הכובע הצבעוני שלי תרמה למאמצי ההידחפות, כי בכל מקום בו נעצרתי אנשים דבר ראשון זרקו הערות ומחמאות על הכובע, או סתם חייכו אלי. אף אחד לא התעסק בעובדה שנדחפתי. עובד כבר שלוש שנים כמו קסם.

קסביאן זרקו רוק טהור על הקהל במשך יותר משעה, והקהל נענה בהתלהבות. הסאונד היה טעון שיפור, אבל למי אכפת כשהמוסיקה כ"כ עוצמתית? קפצנו, רקדנו, זמזמנו, צרחנו. הגיטריסט ירד אל הקהל, וההופעה הסתיימה בשירה בציבור של She Loves You של הביטלס, הסולן והקהל, ללא כלי הנגינה.

לבסוף הגיע הזמן להופעה האחרונה בפסטיבל – מיוז. את מיוז אני לא מכיר יותר מדי בעוונתיו. הקשבתי להם פה ושם, מכיר בעיקר את הלהיטים, אבל שום דבר לא הכין אותי לתצוגת הכישרון הזאת. שלושה נגנים מעולים, סאונד מדהים, שירים מקפיצים והמון אנרגיות. לצד נוכחות מורגשת של שירי האלבום החדש, Drones, היתה נוכחות מרשימה של להיטים אהובים כמו Supermassive Black Hole, Hysteria, Plug In Baby, Stockholm Syndrome שסגר את החלק העיקרי של ההופעה, ו-Starlight ו-Knights of Cydonia שסיימו את ההדרן, עם זיקוקים. גם קונפטי יפהפה היה במהלך ההופעה.

למחרת בבוקר התעוררתי במתחם הקמפינג כשרוב האנשים כבר התקפלו והלכו, כולל כמעט כל חבריי. פתאום יש המון דשא ריק מסביבנו. תחושה של סוף. החבר'ה שלידנו משמיעים את בן הווארד כמוסיקת רקע לקיפולים ואני שוכב על הדשא וקורא קצת ברוגע, נפרד לאט לאט. נתראה בשנה הבאה.