שירים של אהבה ושל שנאה

כשנכנסתי להריון בתחילת כיתה י"א, קרה לי דבר מוזר – הפסקתי ליהנות ממוזיקה. בהתחלה, שירים שאהבתי הפכו למאוסים. תוך כמה שבועות איבדתי עניין במוזיקה לחלוטין. באופן לא מפתיע, לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. היו לי מבחנים על הראש ותינוק בתוך הבטן, ויצאתי מנקודת הנחה שזאת רק תקופה ושזה בטח יעבור לי. אבל הזמן עבר והתחלתי להרגיש את החסך הזה. כשמשהו שהיה חלק כה גדול מהחיים שלי במשך הרבה מאוד זמן כבר לא נמצא שם.

באחת מבדיקות האולטרסאונד פגשתי את מאיה, שהייתה גם היא בהריון. השיחה גלשה למוזיקה (באופן טבעי), וכששאלה אותי איזו מוזיקה אני אוהבת לא ממש ידעתי כיצד לענות, כי האמנים שאהבתי הפכו לפחות אהובים, והשירים שכל כך ריגשו אותי בעבר השאירו אותי עכשיו אדישה. לבסוף התוודיתי בפניה שכבר כמה חודשים לא האזנתי למוזיקה, כי פשוט לא נהניתי מזה.

הייתי בטוחה שהיא תגיד שזה "בטח ההורמונים" ושזה קרה גם לה, אבל במקום זה היא הסתכלה עליי במבט מבועת ואני מוכנה להישבע שהלסת שלה נגעה קצת ברצפה. יאמר לזכותה של מאיה, תושייה לא הייתה חסרה לה, ותוך כמה דקות היא ישבה מולי עם דף ועט והחלה לתחקר אותי. אחרי שעתיים הגענו למסקנה שככל שאהבתי אמן מסוים יותר בעבר, כך אהבתי אותו פחות בהווה, ושמידת המיאוס שלי ממוזיקה נמצאת ביחס הפוך למידת האהבה שלי. כלומר, אם אני רוצה לחזור לאהוב מוזיקה, אני צריכה להתחיל להאזין למוזיקה השנואה עליי.

*

בון איבר היו (ועדיין) אחת הלהקות הכי אוברייטד בעולם לטעמי. השירים המשעממים, הטקסטים היבשים ובעיקר הקול של ג'סטין ורנון הסולן, ביחד עם הביקורות המשתפכות, הובילו לסלידה עזה מצדי כלפי הלהקה הזאת. אבל למשך כמה חודשים בון איבר הפכו ללהקה הכי טובה בעולם: למדתי איתם לבגרויות, הלכתי איתם לבית הספר, נסעתי איתם בדרך אל בית החולים. בון איבר היו פסקול התקופה ההיא, ולמרות שהם עדיין בלתי נסבלים בעיניי, שמורה להם פינה חמה אצלי בלב.

אם תשאלו אנשים שמכירים אותי מהו הז'אנר המוזיקלי השנוא עליי, רובם יצעקו מתוך שינה – "היפ הופ!". אם הייתי צריכה לתאר את המוזיקה הזאת בשלוש מילים הייתי כנראה אומרת "מילים לא מובנות". אבל המילים הלא מובנות (והגסות) הללו הפכו לברכה, והבטיחו שעות על גבי שעות של מוזיקה מצוינת. בין הראפרים הפחות חביבים עליי אני יכולה בקלות לסמן את קנייה כשנוא ביותר, ולכן היה זה אך טבעי שהטיפוס הזה יהפוך לחבר הכי טוב שלי. לחבורה הצטרפו גם The Roots, שאמנם עושים עבודה לא רעה בתור להקת הבית של ה-Tonight Show, אבל עושים עבודה ממש רעה בלהיות להקה טובה.

באחת מהשיחות הרבות שלי עם מאיה על מוזיקה, גיליתי שהלהקה האהובה עליה, בפער עצום מהשאר, היא The Decemberists. הם אמנם להקה לא רעה, ויש להם כמה שירים טובים, אבל יש לי מערכת יחסים לא פתורה עם Rox in the Box. אולי זה האקורדיון ברקע, אולי זה הקול של ג'יליאן וולש (שתמיד הייתה קצת מעצבנת), אבל השיר הזה עושה לי כאב ראש. מיותר לציין שהוא הפך להיות אחד השירים החביבים עלי באותה תקופה, והתנגן אצלי ואצל מאיה במערכת בלי הפסקה (כל אחת מסיבותיה שלה, כמובן).

*

כבר התחלתי להתרגל לעובדה שהטעם המוזיקלי שלי השתנה מקצה לקצה, עד שערב אחד שמעתי ברדיו את Violently Happy של ביורק והדמעות החלו לצאת. השיר הזה היה אחד השירים האהובים עליי במשך שנים, והפך (מן הסתם) לבלתי אפשרי להאזנה בחודשים הארוכים ההם. אבל באותו ערב השיר הזה חזר להיות השיר הכי יפה בעולם וסיים בתוך שלוש וחצי דקות תקופה קשה, מוזרה ואם לומר את האמת – גם די נהדרת. אז לא, אני עדיין לא אוהבת היפ-הופ או את בון איבר, ומסיבה לא מוסברת השירים השנואים חזרו להיות שנואים כשהיו (אלה בטח היו רק ההורמונים), אבל במשך כמעט שנה זכיתי להרגיש אהבה עצומה כלפי מוזיקה שבחיים לא אהבתי, ויש מעט מאוד אנשים שיכולים להגיד את זה.