המקרה המוזר של ד״ר אריאל ומיסטר פינק

השנה היא 2012. בעת ביקורי אצל חברי הטוב אורי, התנגנה מוזיקה מהפנטת שהתקשתי לזהות. השיר שהושמע נראה לי כסינגל פופ אבוד מהסיקסטיז שסרג' גינסבורג היה כותב אם אנגלית הייתה שפת האם שלו. המילים לא הרשימו אותי יתר על המידה, אבל המילה האהובה עליי בלקסיקון הלועזי, baby, חזרה על עצמה עשרות פעמים, והמלודיה המרגיעה והאוירתית הייתה נעימה לאוזניי. "מה אנחנו שומעים?", שאלתי. "אה, זה? אני לא יודע, אבל כבר זמן מה שאני מקשיב לתחנת רדיו אינטרנטית שמשדרת מצרפת". אוקיי. הסתכלתי על מסך המחשב וכך נתקלתי לראשונה בשם, אריאל פינק. שמו של השיר אכן היה "בייבי". כך הכרתי באופן רטרו-אקטיבי את אמן הרוק-פופ, אלטרנטיב ולואו-פיי אריאל פינק.

אריאל פינק היה חלוץ תנועת הלואו-פיי וההקלטות הביתיות של סוף הניינטיז ותחילת שנות ה-2000, בלי שאף אחד ידע על כך. (לימים, אמנם, יצירותיו זכו למקום מקום של כבוד בהתפתחות תרבות זו). דבר זה התאפשר מהסיבה הפשוטה שכתב שירים מגיל 10 ולמד להקליטם בעצמו הרבה לפני שידע לנגן כראוי. פינק גם צוטט פעם אחת כנאבק להקליט את שיריו "תו אחר תו" ואפילו מקליט מקצבי תופים "בעזרת הפה בלבד". ב-2003 התגלגל דיסק צרוב של יצירותיו ללהקת אנימל קולקטיב, שבדיוק החלו להוציא את יצירותיהם תחת הלייבל העצמאי והחדש שלהם דאז, "Paw Tracks". הלהקה התרשמה מהידע המוזיקלי הנרחב של אותו אינדוידואל קיצוני, החתימה אותו והחלה לשחרר בשנית את כל יצירותיו שהקליט לאורך השנים לקהל ה(כמעט) רחב. משם הדרך כבר הייתה סלולה לחתימה בלייבל גדול יותר, 4AD, שם הוציא פינק שני אלבומים עם להקתו "Haunted Grafitti", אלבומים בהם זנח את איכויות ההקלטה הירודות (או ליתר דיוק, מינימליסטיות מתוקף תקציב נמוך) שמיקמו אותו בהיכל התהילה של תרבות הלואו-פיי, והציג אלבומים בעלי עפיקה עשירה יותר ועיבודים אשר התקרבו יותר לחזון שפינק ככל הנראה תכנן מלכתחילה בראשו. כך הפך אריאל פינק מאמן של יודעי דבר בלבד הפך למטאור וליקיר מבקרי המוזיקה.

אינני בקיא מספיק בעבודתו הענפה לפני 2010, השנה בא יצא Before Today, אלבום הבכורה של Ariel Pink's Haunted Grafitti, ועם זאת לעניות דעתי ניתן לפרשן את סוד קסמו גם על סמך יצירותיו האחרונות והמוכרות יותר לקהל הרחב (אך למטיבי הלכת אומר רק שאפשרי בהחלט לחפור בקטלוג העצום שלו של למעלה מ-500 שירים ועשרות אלבומים שהוקלטו מסוף שנות ה90 ועד אמצע שנות ה2000 ולמצוא כמה פנינים). ראשית נתחיל בידע המוזיקלי העשיר והאינסופי שפינק מציג ביצירותיו, ששונות לעיתים שנות אור האחת מהשניה. לכן לא מפתיע אותי פרט ביוגרפי אודותיו, כעובד לשעבר בחנות תקליטים. רק ב-3-4 מאלבומיו האחרונים והמפורסמים יותר, ניתן למצוא שירי פופ אייטיזים מסונת'זים שנשמעים לפרקים כמו הרגעים הגדולים של דוראן דוראן או Wham!, שירי פאנק מהירים וסכיזופרנים ששמרו מעט מהקסם של עבודותיו לפני 2010, שירי סרף-רוק, רוק כבד, רוק רך שמזכיר את בל וסבסטיאן וכמובן, שירי פופ סיקסטיזים עם הרגשה ג'אזית והרבה "בייבי". אבל גיוון הוא לא בהכרח דבר טוב ביצירתו של אמן. אני לא מצדד בחדגוניות חלילה, אך מהו טיב העבודה ללא התמקדות או חוט מקשר? ולכן יש חוט אחד שמקשר בין כל שיר ושיר של אריאל פינק, שבעיניי הוא חלק עצום מסוד קסמו – וזוהי ההרגשה הפארודית של כל שיריו. למעשה, כמעט כל שיר של אריאל פינק ניתן או לקחת ברצינות תהומית או להחליט שמדובר בבדיחה מטופשת אך קורעת מצחוק. הקו הדק הזה בין פארודיה לרצינות, הוא הגרעין המאפיין את גישת האמן.

רוק קומי הוא תחום רחב. יש להקות שמתמקדות באספקט הקומי והמוזיקה הוא אמצעי להבעתו, כמו טניישס די למשל. ויש להקות כמו פלייט אוף דה קונקורדס, שאני באופן אישי מוצא כלהקה אמיתית ומרגשת לכל דבר. התוכן והמילים אולי קומיות, אבל למבנה המוזיקלי שלהם אני מתייחס ברצינות כמו כל להקה אחרת, ואף נהנה מהלחנים שלהם מאוד. אבל אריאל פינק הושווה לא מעט בידי יודעי דבר לגדול מכולם בתחום – פראנק זאפה. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של פראנק זאפה. בטח, "my guitar wants to kill your mama" הוא שיר משעשע, כמו כן גם "he's so gay" ו-"jewish princess", אבל איכויותיו המוזיקליות גדולות עד לאין שיעור ואין עליהן עוררין. חובבי הפרוג-רוק יגידו שהוא אחד מעמודי התווך של הז'אנר, הגיטריסטים ידברו על פועלו בתשוקה ויציינו אותו כאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים בהיסטוריה, וההיפים המזדקנים ידעו להגיד עליו את הדבר הכי גדול שאפשר להגיד עליו – הבנאדם ידע לתפוס את רוח התקופה. הוא צחק על כולם. על הממסד, על האנטי-ממסד, היפים, שמרנים, וגם להקות רוק. המיקום הקאנוני של "להקות רוק" כפנומנון תרבותי היוו מקור לגיחוך ביצירותיו, אך בו בעת השתמש באמצעי זה כדי להעביר את מסריו, פרדוקס מעניין לכשעצמו. רבים חושבים עד היום שמדובר בקומיקאי נונסנס ממולח כאשר למעשה מדובר בסאטיריקן מחונן.

עכשיו חזרה לפינק; אריאל פינק הוא אולי שטותניק מטבעו, אך לצד הנונסנס ישנן יצירות שגם הן תופסות את רוח התקופה, ייתכן שאפילו באופן לא מודע. המלודיות המתוקות והקרטוניות כמו בשיר הפותח של Pom Pom, אלבומו האחרון, "Plastic Raincoats in the Big Parade", בשיר "Not Enough Violence" או "Dayzed in the Daydream", עשויות להסיח את הדעת מהנושאים עליהם השירים הללו ועוד דנים בהם – פופוליזם, דת, מדיה ופרסום, תופעות הלוואי בעידן הפוסט-מודרני וכולי. לפעמים אתה לא צריך לכתוב על העידן בו אתה חי בכוונת תחילה כדי להיות חד ומדויק, לפעמים אתה פשוט צריך לחיות בו. זהו אריאל פינק. השירים הסכיזופרנים שהוא כותב, שונים כל כך אחד מהשני, כל אחד מהם נופל בז'אנר אחר מוזיקלית, ההופעה האקסצנטרית שלו והצבע הססגוני והתמיד משתנה של שיערו – מדובר בשלוחה של דור מוצף במידע שמתקשה לאפיין את עצמו. אך בניגוד לאמנים אחרים כמו אלט-ג'יי או MGMT, פינק משתמש בכישוריו הקומיים על מנת להפוך כל נושא שהוא רוצה לדון בו, לפארודי. הרי הומור מאז ומתמיד היווה התמודדות בריאה עם הקיום הבלתי נסבל של החיים, אז לעזאזל, למה לא?

על קצה המזלג, נגענו במרכיב החשוב ביותר ביצירותיו של פינק, אך יש גם לציין שירים נפלאים שלא בהכרח נופלים על המאפיינים הללו של "פארודיה או אמת לאמיתה", כי אם פשוט שירי פופ-רוק נוגים ומקסימים שכאמור מזכירים לי להקות כדוגמת "Love" הסיקסטיזית או בל אנד סבסטיאן. "Only in My Dreams" הוא שיר כזה למשל, גם "Put Your Number in my Phone", ומוצאת חן בעיניי היכולת של אריאל פינק לתאר סיטואציה מוכרת לכולם כדוגמת "בחור מתחיל עם בחורה" – ולזרוק לתוכה את המאפיינים של חיינו כיום, כדוגמת הסמארטפונים והאייקלאוד רק בתור תבלין, ובכך מחדש במעט עד כמה שאפשר על מנת להימנע מקלישאות. מי שרכש את אלבומו האחרון יכול לראות בבוקלט המצורף לדיסק את הטיוטות המקוריות לכתיבת השירים, שם ניתן לראות סימוני קו על מילים כמו "Photo album" ולידן את המילה "I-Cloud" – כלומר תחילה כתב פינק את השיר "Picture Me Gone" (המדבר על מותו הקרב של אבא לילד) כשיר "רגיל" עם דמויות ועמודי תווך של סיפור ידוע, ולאחר מכן שיכתב אותו כדי להתאימו לרוח התקופה. זאת עוד דוגמה לאמן שלוקח ברצינות את יצירותיו, פארודיות ומצחיקות ככל שיהיו. הרבה מעבר להייפ ולהיותו חלוץ בסצינה כזו או אחרת, אריאל פינק הוא קודם כל יוצר מקורי ומעניין ששווה להציץ לעולמו הססגוני, שהוא למעשה, עולמנו שלנו.

אריאל פינק יופיע ב-9 ביוני בבארבי, ת"א, בהפקת נרנג'ה (אלט ג'יי, קוקורוזי, פרפיום ג'יניוס וכו') והמון ווליום. כרטיסים כאן.