קיץ, על פרשת דרכים

אז זהו, סיימתי תיכון. במשך שנים הייתי בטוחה שלסיים תיכון זה מן אירוע יוצא דופן, מהסוג שמכיל התפוצצויות של גלקסיות והרבה רגש, אבל הכל מרגיש לי בדיוק אותו הדבר – בלי דרמה, בלי אושר גדול. רק הרבה מאד שקט. העולם לא נעצר, הוא רק ממשיך. מה שהיה אמור להיות רגע של שמחה נורא גדולה והקלה עצומה, מרגיש לי בדיוק כמו כל הימים הקודמים. לא נמצאו סימנים לקתרזיס. היום הייתה הבגרות האחרונה שלי, בהיסטוריה. היד שלי עדיין כואבת. זה הכי הרבה רגש שיצא ממני בימים האחרונים. אולי זו העובדה שלא הייתי בבית הספר כבר חודשיים, או הידיעה שהדברים הטובים שיצאו מהתקופה הזו ימשיכו איתי הלאה, שמונעת ממני להרגיש שבאמת סיימתי משהו. הכל מרגיש לי לא גמור.

*

מתוך שתיים-עשרה שנות לימוד, שלוש היו בתיכון, מה שהשאיר לי תשע שנים של פנטזיות על המקום הזה. המודל שלי היה כמובן סרטי התבגרות אמריקאים, אז כשאמרתם תיכון ישר חשבתי על נבחרת המעודדות ועל קפיטריה, על לוקרים ארוכים וכוסות פונץ' אדומות גדולות. מעודדת לא הייתי; קפיטריה לא הייתה לי; הלוקרים בבית הספר שלי די קטנים, שלא לדבר על פונץ'. אין שום דבר זוהר בחוויית התיכון שלי – היא כללה הרבה מאד ספרי לימוד ומעט מאד חשק. אבל למרות שהאמריקאים הם הסיבה לאחת האכזבות הגדולות בחיי, אני חייבת להם תודה. כי הם יצרו בשבילי איזושהי מציאות אלטרנטיבית, שהפכה את התקופה הזאת לקצת יותר מנחמת.

*

הקיץ התחיל רשמית לפני כמה ימים. אני לא טיפוס של קיץ, יש לציין. החום הקיצוני והלחות הדביקה לא ממש עושים לי את זה. אבל יש רגעים, למשל כשקר לי ממש, שאני מוצאת את עצמי מתגעגעת לקיץ, לשמש. האהבה הזאת תלויה – היא התלויה בחורף. היא לא עומדת בפני עצמה. אבל באותם רגעים של געגוע לקיץ, למרות שאני יודעת שאני אצטער על זה, אני יכולה ממש לספור את הימים עד שהעונה החמה כבר תגיע. ככה גם קרה לי עם בית הספר. הייתי סופרת את הימים עד שהחופש הגדול כבר יגיע, וכמה שבועות לתוכו נורא רציתי ששנת הלימודים כבר תתחיל. כי האהבה לבית הספר לא עומדת בפני עצמה, היא תלויה בחופש. ועכשיו הגיע החופש, האמיתי, ואני לא ממש יודעת מה לעשות איתו.

הקיץ הגיע וסיימתי תיכון. אני מעדיפה לחוות את הקיץ בצורה קצת אחרת – פחות מסיבות פרועות, ויותר שוטטות חסרת מעש ברחובות תל אביב; לפתוח את כל החלונות בבית ולשמוע מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה; להסתכל על השמיים בשעות אחר הצהריים ולהרגיש איך כל העולם מוריד קצת הילוך. הקיץ כאן והוא מתכוון להישאר, ואין לי שום דרך למנוע את זה. החיים שלי מתחילים עכשיו, וזה מרגיש נורא גדול.

*

ערן העורך ואני הכנו מיקסטייפ של שירים שמזכירים לנו את הקיץ השני, האחר. הקיץ הפרברי, האיטי, שמשמש עבורנו בנקודת הזמן הזו מעין פרשת דרכים. כי אם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לפחות שתהיה מוזיקה טובה ברקע.