הקליק – אני לא בפסקול (אלבום)

לצעירים שבינינו, העובדות היבשות הן כדלקמן: הקליק פעלו לשנים ספורות בלבד בתחילת שנות ה-80 והיו ממובילי "מהפכת" הגל החדש והפאנק ש"שטפה" את הארץ. הם הספיקו להוציא שני אלבומי אולפן עם כמה שירים שנכנסו במפתיע לפלייליסט של אז כמו אינ-קו-ב-טור ואל תדליקו לי נר. מעבר לסגנון המוזיקלי הפאנקיסטי שהונהג על ידי אלי אברמוב, הגיטריסט והמלחין, המאפיין הבולט ביותר של הקליק היה הטקסטיים המחאתיים-עד-חתרניים, באדיבות הסולן והכותב דני דותן.בנוסף כללה הלהקה את עובד אפרת בתור הבסיסט (והמבוגר האחראי) וז'אן ז'אק גולדברג.

לפני כעשור הלהקה החליטה להתאחד, הקליטה כמה שירים חדשים, איבדה את גולדברג, שנפטר ממחלה, צירפה את עודד פרח כמתופף במקומו, הוציאה סרט דוקומנטרי בשם "הקליק האחרון" על איחוד הלהקה והפרידה מז'אן ז'אק. הספק לא רע. עכשיו, למעלה משלושים שנה מאז אלבומם האחרון, הקליק שחררו את ״אני לא בפסקול״, אלבום פאנק מחאתי של בני 60+. לכאורה, הכי פתטי שיכול להיות. בפועל, רחוק מכך מאד.

כשכותבים על אלבום חדש מדברים על כל מני נושאים. המבנה וסדר של השירים, האיכויות המוזיקליות, משמעות המילים והחיבור שלהן ללחנים, ההפקה, עבר ומהות האומן וכו'.וכמובן שהחלק המרכזי הוא הרגשות המתעוררים בעקבות השמיעה. שמחה, עצב, בדידות, אהבה, ריגוש. די בהפתעה, "אני לא בפסקול" גרם לי למשהו שכבר שכחתי שמוסיקה יכולה לגרום: הוא גרם לי לחשוב.

במקום לספר לכם על האיכויות המוזיקליות של ״אני לא בפסקול״ (אלבום פאנק מצויין, שאולי לא מחדש מבחינה מוזיקלית ונשמע מעט מיושן לרגעים, אך בהחלט כולל שירים מצויינים כמו ״החוזה שלי עם הארץ״ ו״סוף המסע״), החלטתי פשוט לשתף במחשבות שעלו לי בראש כששמעתי אותו שוב ושוב. ואם חושבים על זה אז נראה שזה בעצם מה שהקליק היו רוצים באמת. כמו שדני דותן אומר בעצמו בסרט "הקליק האחרון", פעם הקליק רצו לשנות את המדינה ואת העולם. היום הם פשוט רוצים להוציא משהו טוב, ובפרשנות שלי, משהו שגורם לך לחשוב. אז קבלו את רשימת המחשבות שטורדות לי את הראש מאז ששמעתי את האלבום לראשונה, אלה אשר מתחדדות בכל פעם שאני מאזין לו שוב.

מחאה

נסו להיזכר מתי שמעתם לאחרונה שיר מחאה אמיתי. לא מחאה אישית, סטייל "למה הלכת ממני אהובי", אלא מחאה אמיתית, חברתית, ארצית, עולמית. אולי הגיל, המשך והיאוש או ההשלמה יכולים להוות תירוץ אצל אומני מחאה ותיקים כמו שלום חנוך שאחוז שירי המחאה שלו יורד בקצב מהיר עם השנים או אהוד בנאי שכתב כבר לפני 30 שנה על האחים כהי העור שמפגינים בימים אלו בכיכר רבין וקולו לא נשמע בהקשר זה או אחר. שלא לדבר על אביב גפן ומשינה שמתרכזים יותר בויכוחים בפריים טיים על מי גדול יותר. אבל מה לגבי האומנים החדשים, הצעירים? איך זה שכמעט אף אחד מהם לא יוצא נגד המצב הקיים, של שחיתות פוליטית, מצוקות חברתיות, קיטובים בחברה, חוסר צדק כלפי אוכלוסיות שלמות? איך קורה שמיליון איש יוצאים לרחובות ושורה אחת לא נכתבת על הקושי לקנות או לשכור דירה בישראל?

התשובה המיידית והנראית לעין היא שבעידן הרשתות החברתיות, כשכל זב חוטם יכול להביע דעה ולפרסם אותה בציבור, כשאין מגבלות על תוכן ואופן, בעידן שבו בעקבות כמה שורות עמיר בניון ואריאל זילבר מוקצים מחמת מיאוס אצל חצי מהציבור ויזהר אשדות מוקצה אצל החצי השני, נהיה לא משתלם ואף מפחיד להביע דעה. אבל האם המשמעות של אמנות, במיוחד מוזיקת רוק, ובמיוחד אצל אמני רוק צעירים אינה גם לגלות אומץ, ללכת עם האמת עד הסוף?

בהרגשה שלי התשובה קצת יותר מורכבת, ונעוצה גם בעובדה שכמו רוב החברה בימינו גם האמנים החדשים מרוכזים קצת יותר מדיי בעצמם ובבעיות האישיות שלהם ושל סביבתם הקרובה, ומרוכזים יותר מדיי בלהשיג הרבה מדיי ומהר מדיי. הנה באים אלי דותן והקליק, מניחים בצד את כל החששות ומוציאים אלבום שכולו התרסה ומחאה. עם ביצועים פאנקיסטיים בעזרת הקול התיאטרלי של דותן, הנגינה המנסרת של אברמוב, פרח ואפרת, דרך ההפקה ששומרת על קו אפל ואנרכסיטי, מסרבת להיכנע לנפלאות הטכנולוגיה, וכמובן הטקסטים של דותן שיוצאים בראש גלוי מול הכל. נגד פסקול המדינה שמעדיף באופן מובהק שירים שיכולים להתאים ליום הזיכרון או לפחות לסופ"ש רגוע בגלגלגלג"ץ (אני לא בפסקול), נגד הכיוון הפוליטי-מדיני להכרח שלנו ללכת באותו הכיוון בעקבות החוזה הלא כתוב שחתמנו איתה בעצם היוולדנו\הגעתנו לכאן (החוזה שלי עם הארץ), נגד המלחמתיות (המסיבה של ישראל: מבוטא כמו שם פרטי, מכוון לשם המדינה, מבוצע פיצוץ), נגד החיים חסרי התכלית (בין הקברים לפרברים) ועוד. שצף של מחאה מפוכחת שלא בטוחה ביכולת שלה לשנות במובן הלאומי או העולמי אבל כן מצפה לעורר מחשבות ואולי שינוי במחשבות האישיות.

לא ממש יודע מה מלמדים שם בכל בתי הספר לאומניות אבל מבחינתי, כחובב מוסיקה, ״אני לא בפסקול״ חייב להיכנס כקורס חובה. רצוי והכרחי שהאמנים הצעירים ילמדו עוד היבטים שמצופים מהסקטור האומנותי, היצירתי ופורץ הגבולות. ואם כבר ללמוד, עדיף מהמומחים – הקליק. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

ניסיון

כמו שציינתי, החשש משמיעת ״אני לא בפסקול״ נבע בעיקר מהסיכוי לנוסטלגיה מעורבת בפתטיות. מה כבר בני 60 יכולים לחדש? אני מניח שמאותה הסיבה, רוב שוחרי המוסיקה הצעירים, גם אלו חובבי הרוק והפאנק, לא יקשיבו לחדש של הקליק. אחרי הכל, הפעם האחרונה שהחברה האלו היו רלוונטיים הייתה לפני שרובם נולדו. כשהחששות נתבדו, המחשבות נדדו אל תפיסת המבוגרים בעולם של היום.

תוך עשורים ספורים, בעיקר בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית שכמעט ולא ניתנת לתפיסה, המבוגרים (שלא לומר זקנים) הפכו ממכתיבי הדרך, מנותני הטון, למיותרים. עול. בעולם של היום אדם מעל גיל 40 יתקשה למצוא עבודה. מעל גיל חמישים כבר חבל אפילו לחפש. הכבוד לזקנים מזמן כבר לא כאן ודי לצפות בתגובות בדף הפייסבוק של גילה אלמגור או יהורם גאון בעקבות משפט או שניים שהם אמרו.

כמה הפסדנו וכמה אנחנו מפסידים כיחידים וכחברה מחוסר הכבוד הזה, מחוסר ההקשבה. האם באמת הגיוני לחשוב שמרץ נעורים הוא תחליף מספיק לותק ונסיון? האם לדעת לחפש בגוגל ולפתוח קבוצה בוואטסאפ באמת עדיף על מחשבה מפוקחת, כזאת שמגיעה אחרי שנים של לימוד והבנה?

הקליק, ובהקשר הזה אפשר גם להזכיר את הפיקסיז שסיפקו בשנה שעברה את אחד מאלבומי השנה ואת אחת מהופעות השנה, מוכיחים באלבום הזה שלא רק שלא צריך להספיד מוקדם מדי את המבוגרים אלא אולי ההיפך, חייבים להקשיב להם וללמוד מהם. לא רק שברבים מהם קיימים עדיין המרץ, הנחישות והרצון להוכיח לא פחות מאצל הצעירים, אלא שאצלם זה גם מגיע מראייה מפוכחת ומלאת מחשבה ונסיון. מבחינה זו האמירה שלהם, גם אם היא מחאתית וזועמת כמו של הקליק מבוססת ואמינה יותר.

הקדמה הטכנולוגית

ברובו, הצליל של ״אני לא בפסקול״ הוא די מחוספס, נטול אפקטים, פילטרים ואלקטרוניקה. גם השירה של דותן היא לא נקייה, לפעמים אף ילדותית, במקומות מסויימים על גבול הצרחנית\זייפנית. אני מניח שזה מגיע מהעובדה שאלבומי פאנק תמיד היו מחוספסים וחפים יותר מאפקטים, אבל גם מבחירה מודעת של הלהקה שטסה עד לעיירה נידחת בארה"ב להקליט באולפן אנלוגי מבודד. חייב להודות, בשמיעה ראשונה וגם שנייה לא היה לי קל עם זה. האוזניים שלי חיפשו את הסאונד הנקי שהתרגלתי לשמוע, את הצלילים המעובדים שנוספים לכל שיר ומעניקים לו מעין שיכבה נוספת. ואז נפל האסימון (אולי צריך לשדרג את הביטוי ל"נקלט הדיסק-און-קי" או משהו כזה?). זה לא הם, זה אנחנו. זה האזניים שלנו שהתרגלו שהכל מוגש לנו נקי, מלוטש, מופק. זה אנחנו שהתרגלנו לחפש ולשמוע את איכות הסאונד וההפקה שלפעמים מחפים על איכות היצירה עצמה. זה אנחנו שהתרגלנו להתרכז במראה, בלבוש, בהייפ סביב האומן (או לפחות שיהיה לו סיפור חיים מרתק) ולא ביצירתיות שלו, באמת שלו, במה שבאמת יש לו להגיד.

אז נכון, יגידו כולם שזה אחד הדברים שצריך לקבל כחלק מהקידמה, כחלק מהמהפכה הטכנולוגית המטורפת שמתחוללת בעשור וחצי האחרונים. ואני מוכן לשלם מחירים לטובת קידמה. אבל האם באמת הקידמה הזאת מקדמת אותנו לאנשהו? או שהיא בעיקר ממכרת אותנו להתקדם, לרצות עוד ועוד, שהכל יהיה יותר זמין, יותר מהיר, יותר מזוקק? במובן הזה, טוב שלפעמים יוצא משהו כמו האלבום הזה שמזכיר לנו מהות אמיתית מהי, גם בלי לעטוף אותה בעטיפה מהודרת.

משמעות הקיום

כבר בתחילת דרכה של הקליק, הטקסטים של דותן התעסקו והתחבטו עם חווית הקיומיות. כבר האלבום הראשון נוצר כקונספט סביב גלגול החיים של האדם מזרע ועד המוות כולל חיי הזוועה שהוא עובר בדרך. 30 שנה אחרי והנושא ממשיך להיות מהותי ב״אני לא בפסקול״. הביקורת על התנהלות חיים חסרי משמעות אמיתית  (בין הקברים לפרברים), הצביעות (סוחרי הצביעות, מזוייפים) והבנאליות – "לפעמים אני מרגיש חדש. אבל אז אני בטוח שמשהו משובש. אני מרגיש אני ממש רק כשאני צפוי ומשומש" (משומש). שוב, כשזה מגיע ממישהו שעבר כבר דרך לא קצרה, שהספיק והקים כמה דברים משמעותיים בחייו, השאלה הקיומית רק מתחדדת ומתעצמת.

זיכרון

לא הכרתי את ז'אן ז'אק גולדברג באופן אישי. מכיר אותו דרך ההופעות, הסיפורים והשירים. מהשותפות המלאה שלו כמתופף ו"טיפוס" בקליק, בז'אן קונפליקט, בפליטים. ברור לחלוטין שמדובר באחד המתופפים המוכשרים ויותר מזה, המיוחדים שהיו לנו כאן. הקטע בסרט הקליק האחרון, בו הוא עומד על מרפסת חדר האישפוז שלו, בן 50, גוסס, רזה ומוזנח, ומתופף על מעקה המרפסת כמו שכנראה רק מתופפים גדולים יכולים לעשות במצב כזה, הוא אחד הקטעים העצובים והמשמחים בו זמנית שראיתי. מבלי להמעיט בערכו של עודד פרח שעושה עבודת תיפוף מעולה באלבום, מורגש לחלוטין שרוחו של ז'אן ז'אק מרחפת מעל האלבום כולו מה שרק מוסיף לו כבוד וערך. ובמיוחד בשיר המעולה הזה. לפעמים זה סוף המסע.