UBK – Ouzo Bazooka (ביקורת אלבום)

זה אומנם עצוב, אבל הציבור הרחב מכיר את בום פם בעיקר בזכות שיר אחד. ״את אחלה חמודה״ של בני בשן עשה את מה ששיתוף הפעולה עם ברי סחרוף לא הצליח לעשות והפך אותם לשם מוכר בכל בית בישראל, לפחות לזמן קצר. מאז עבר זמן, בום פם ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, אבל מסתבר שגם לבד. כמו עוזי פיינרמן (רמירז), לשעבר חבר הלהקה שיצא לקריירת סולו, גם אורי כנרות, סולן בום פם, מוציא אלבום בכורה. מעתה אמרו UBK.

האלבום נפתח ב-I Got You שיצא גם כסינגל הראשון מהאלבום (העונה לשם הנהדר Ouzo Bazooka). מדובר בטיון רוק אלטרנטיבי עם גיטרה מתפוצצת והשפעה פסיכודלית עמוקה, וגם אחד הפזמונים הכייפים שיצא לי לשמוע לאחרונה. אם הייתי UBK, הייתי ממהר להוציא אי.פי רמיקסים לשיר הזה, שצועק להיט פוטנציאלי בקול רם כל-כך שאפילו בגלגל״צ שומעים. גם השיר השני (והסינגל השני, בהתאמה) מהאלבום, Desert Love, עשוי מהחומר שממנו מורכבים להיטים, הפעם כזה שברדיו בטח היו חושבים ששייך לבלקן ביט בוקס.

לרגעים, אוזו בזוקה נשמע כמו אלבום שיצא באמצע שנות ה-60 ושוחרר עכשיו עם תיקוני סאונד מודרניים. Going Down, למשל, לא היה מבייש כמה מהלהקות המוכרות של הזרם הפסיכדלי של אותן שנים. במובן מסוים, השיאים האמיתיים של האלבום הם במפגש של הפסיכדליה הזאתי עם הסאונד האתני, העשיר, שכנרות יודע להעניק כל-כך יפה לכל שיר בדיוק במינון הנכון. זה בולט במיוחד בשיר הסוגר של האלבום Children Of The Revolution (שימו לב לרפרנס המעודן לTwist And Shout, הקאוור האלמותי של הביטלס) ובRide With Me שלפניו, שניהם מושפעים מאגם הים התיכון באותה מידה שהם מושפיעים מהרוק הבריטי של שנות ה-60 וה-70.

לרגעים נדמה שכנרות משחק בכוונה בגבולות הז'אנר, מטשטש אותם על מנת לבלבל. ב-Bloody Divine הוא עובר במהירות האור משיר רוק להמנון מזרחי, וחוזר חלילה. ב-Lady Allien אנחנו עדים לסוויץ' מהפנט בין שיר שהבלאק קיז לא הספיקו לכתוב למנגינה שאתניקס לא הספיקו להלחין.

אחת מנקודות החוזק (ובעצם, אולי גם חולשה) של אוזו בזוקה היא הקוהרנטיות שלו. מדובר באלבום מופק לעילא, אחיד ברמתו בסך הכל וכזה שחרף כל האמור למעלה, שומר רוב הזמן על קו ברור מוזיקלית. מדובר באלבום של ממש, ולא בשורת רצועות שחוברה יחדיו, כמו שקורה יותר מידי פעמים. הקושי הוא שאין להיט אחד מובחן – קהל שירכוש את האלבום (מומלץ בחום) עשוי לגלות בהאזנה השנייה והשלישית שחלק מהשירים מתערבבים לו בראש, הופכים לעיסה אחת גדולה ונעימה של גיטרות מנסרות וקלידים. 

את מבחן הסולו הראשון שלו אורי כנרות צולח בקלות. אלבום הבכורה של UBK מעביר בכיף 50 דקות (ובכל זאת היה אפשר לוותר על 2-3 שירים לטעמי) של תיפוף על כל הבא ליד וחוסר יכולת לעמוד במקום בלי להזיז את הראש. כל זה בלי לוותר על עומק מוזיקלי, השפעות עמוסות כל טוב שמעידות על טעם מרשים והפקה (בחסות כנרות עצמו) מהודקת ומקצועית. יהיה מעניין לשמוע באלבום הבא כיוונים פרועים יותר, אולי בחסות מפיק מפתיע (זאב נחמה? בריאן אינו? תפתיע איתנו, אורי כנרות) או הרכב תזמורתי עם סאונד עשיר מאחוריו. עד אז, האלבום הזה הוא די והותר. (צילום: עודד אליגון)