יש משהו מאתגר בלבחור את שירי השנה. בניגוד לאלבומים, שנבחרים כמקשה אחת, שירים הם בבחינת רסיסים שמרכיבים תמונה מוזיקלית שהיוותה את השנה שלנו. וזו לא היתה שנה קלה. זו היתה שנה שבה כוכבם השחור של המתים זרח גבוה וחזק יותר מזה של החיים – ולא רק בעולם המוזיקה. הטרגדיות שפקדו את עולם האנשים החיים השפיע גם על המוזיקאים שהתקשו להפריד את האישי מהפוליטי (או שחוסר הפרדה בין השניים מאז ומתמיד היה חלק מתפקידם של מוזיקאים?).
השירים של דיוויד בואי שהפכו להספד מצמרר לעצמו, השירים של ניק קייב שנפרדו בכאב עצום מבנו, השירים של רדיוהד שהציגו לנו את תום יורק מפורק מאי פעם, השירים של קניה ווסט שהפכו לתצוגת תכלית של חירפון – כולם היו דוגמא לאנושיות עצובה, אך כזו שהשלימה עם העצבות כחלק מהקיום על פני כדור הארץ החבוט שלנו. השירים של אנהוני, ביונסה, קייט טמפסט, ראן דה ג'ולס ועוד רבים הפכו לתזכורת פוליטית של כל הרוע ש-2016 הביאה איתה. אפשר לומר ששירי השנה שלנו לא נהנו מאופטימיות יתרה, אבל אין ספק שהם היו חשובים. הם הציבו את החברה האנושית בפני מראה, שבה משתקפת הבבואה העכורה של האנושות הגזענית, ההורגת, המקלקלת והמפלגת.
מצד שני, אי אפשר לשיר רק על פוליטיקה. היו שירים שהפתיעו ושימחו אותנו, והיו שירים שעסקו בנושאים שהיו שם וימשיכו להיות שם גם אחרי שאבק המלחמות והגזענות ישקע (בתקווה) – אהבה, רגשות, קצב, חברות. בק חזר לחיינו מבלי להוציא אלבום אפילו, וורפיינט כתבו שיר חדש לאהוב חדש, ניקולס ג'אאר ופרנק אושן חזרו לאייש את משבצת ילדי הפלא, דרייק הוכיח שעדיין אפשר לעשות פופ טוב והמילטון לייטהאוזר הוכיח שעדיין יש גברים עם פאסון של כוכבי רוק אמיתיים. כל אלה, ועוד רבים וטובים, מצאו את דרכם למצעד השירים שעשו לנו את השנה.
זמנים גרועים תמיד היו, ולצערנו, גם תמיד יהיו. זה לא אומר שמוזיקה גרועה צריכה ללוות אותם. להיפך, עולם המוזיקה מתגלה בגדולתו דווקא כשהוא מצליח להרים אותנו מהאדמה הקרה של המציאות ולעזור לנו לראות הכל באור אחר, בהיר יותר. כל שנותר לנו הוא לסכם ולחכות ל-2017, שהלוואי שתהיה מוארת יותר, בטוחה וטובה יותר לכולנו.
שלכם,
הילה מנס-מילר.
| אלבומי השנה, 2015 | שירי השנה, 2015 | אלבומי השנה, 2014 | אלבומי השנה, תשע״ה | מיני-אלבומי השנה, תשע״ה |
| אלבומי השנה, 2016 |
| פלייליסט |
25 // Frank Ocean – Nights
אם יש דבר אחד שפרנק אושן הבהיר לנו ב-Blonde שהוציא השנה, זה שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. מתוך האלבום המופלא הזה, אחד השירים שמבליטים את העובדה הזאת במיוחד הוא Nights, שמגולל את קורות לילותיו של פרנק הצעיר בניו-אורלינס וביוסטון לאחר הוריקן קתרינה. הכל מכוון ונעשה ברמת דיוק מעוררת יראה בשיר הזה: הגיטרות העכורות והמעניינות, שבהפקות אחרות היו נדחפות קדימה, מקבלות תפקיד חיזוק בלבד; הכניסה המתמטית המחושבת של הסינתיסייזר בדיוק באמצע השיר, והשינוי המוחלט של אופי השיר בעקבותיו שבו הקול של פרנק אף מונמך בטון מהצליל המקורי שלו. כל אלה יוצרים חותמת סאונד יחודית ומעניינת שממשיכה להבליט את אושן, אך מה שמפליא באמת זה שבנוסף לכך הוא ממשיך את הקו של האלבום ומצליח להביא טקסט שמכניס אותנו עוד יותר אל עולמו הפנימי (וכבדרך אגב זורק אזכור שובב מאוד לשייקספיר). אין אלא לומר שזו רמה שבזכותה פרנק אושן הופך בצדק לאחד הקולות הבולטים על המפה המוזיקלית של השנים האחרונות.
Nights
— שי אצלן
24 // Hamilton Leithouser + Rostam – 1000 Times
אלף פעמים הוא חלם את החלום, חלום החיפוש, חלום התנועה. כמה פעמים הוא שר את השיר? בכמה ערים ובמות? כמה מאזינים הקשיבו לו? האם אנחנו יכולים לסכום את חלומותינו, את חיינו, את שאיפותינו? 1000 כמספר המסמל סכום אינסופי עבור אדם.
1000 times הוא השיר הפותח את אלבומם המשותף של המילטון ליית'האוסר (סולן להקת הווקמן לשעבר) ורוסטם בטמנגליג' (חבר להקת ומפייר וויקינד ומפיקה). זהו גם השיר שהעניק לאלבום את שמו I had A Dream That You Were Mine והוא סולל כראוי את הדרך לשירים שיבואו אחריו. קולו של ליית'האוסר פותח באיטיות חולמנית, מלווה בקלידים המרקדים של רוסטם, אולם מהר מאוד התופים מעבירים את השיר למימד אחר. ליית'האוסר מתחיל ללכת וקולו הופך מחוספס וכמעט נואש בצרידותו. השיר כולו נח על העליות והירידות בקולו של ליית'האוסר, כמשקפות את הדרך בה הוא הולך, דרך נצחית (שמופיעה בקליפ). הפקתו המעולה של רוסטם לקחה את השיר הזה ממחוזות הפולק אליו הוא שייך, אל תחום מוזיקלי עכשווי נטול קטגוריה ברורה (זה רוק? פופ? מה ההבדל בכלל? מה זה משנה?). לא יכולתי שלא לשמוע את שיר הפולק הקלאסי 100 miles מתנגן מבעד למילים ולצלילים של השיר. ועדיין זה שיר אחר לגמרי, הומאז' מצוין שמרפרר לעבר ויוצר דבר מה חדש בו בזמן, משום שהחלומות שלנו הם נצחיים, כמו החיפוש, כמו הצלילים.
1000 Times
— דנית צמית
23 // David Bowie – Lazarus
תועפות של מילים נכתבו על האלבום הזה, על הפרידה הדרמטית של דיוויד בואי, אולם אני אוסיף עוד כמה. לזרוס הוא הסינגל השני מאלבום הפרידה של בואי והוא אולי גם השיר הכי נגיש באלבום בלאקסטאר. האלבום כשמו כן הוא, צבע שחור, אפור, קודר ומתפזר, מכסה אותו וגם את הרצועה הזו. והיא נפתחת בקלידים כבדים ובסקסופון מקונן ומבכה על אותו רקע כהה של חומת סאונד סמיכה. תופים של טקס פגאני עתיק ודיסטורשן רועם את הכאב המפלח. המילים כאן אינן תעלומה ואינן מטאפורה, בשיר בואי כבר מת והוא חוזר אחורה אל חייו: אל המוות האורב תמיד, חיים בצל הסכנה, ההתמכרות לסמים וחיי תענוגות הבשרים.
“This Way Or No Way / You Know, I’ll Be Free”
יש כאן בשיר הזה ובאלבום הזה בכלל, לא רק כנות טהורה, אלא ראייה נכוחה ואומץ בלתי רגיל כמעט מיתי, בדיוק כשם שבואי היה ועודנו דמות מיתית. שם השיר, לזרוס, הוא שמה של דמות מהברית החדשה אותה ישו החזיר לחיים לאחר מותה והיא מסמלת את נצחונו של ישו על האויב המר של האנושות – המוות. האם עבור בואי השיר הזה, המוזיקה שלו, היא נצחונו על המוות, הישארותו לנצח בחיים, בן אלמוות? ואם הצלילים והמילים לא צמררו אתכם מספיק, צפו בקליפ המרגש. על מיטת מותו שר לנו בואי את חייו וסופו, עודנו רוקד ריקוד אחרון, טירוף אוחז בו כשהוא כותב בדיו שחורה את מילותיו האחרונות, אוחז עוד מעט בבדל חיים. וכעת, כציפור, משוחרר.
Lazarus
— דנית צמית
22 // Iggy Pop – Gardenia
איגי פופ הוא דינוזאור. אולי אחד האחרונים שבהם. הכי אולדסקול שיש, במובן החיובי של העניין. זה מקנה לו סקס אפיל, חספוס ומגניבות שלמוזיקאים צעירים אין איך להתחרות בהם. ובואו נודה באמת, גם בצעירותו לא היו הרבה שיכלו להשתוות להילת הרוקנרול שהוא מפזר. אבל כמובן שהבעיה העיקרית בלהיות דינוזאור, היא שדינוזאורים טבעם להכחד ולהשכח. לכן זה היה צעד מבריק מצידו של מר פופ להצטוות לג'וש הומי באלבומו האחרון Post Pop Depression. הרגישות העדכנית של הומי לרוק עכשווי יחד עם וירטואוזיות גיטרה הפכו את האלבום לכזה שהוא מעבר לעוד אלבום של כוכב עבר שנשאר תקוע בימי צעירותו, אלא כזה שמצליח להשמע רענן אבל לא מתחנף. יש באלבום הרבה רגעים פחות טובים (ואפילו מיותרים), אבל השיר השני שבו – Gardenia – הוא דוגמא מושלמת לאיך רוקנרול מודרני צריך להשמע. אפל, קשוח ונוטף סקס ויחד עם זאת צלול וברור. הקול המנסר של פופ מרחף מעל תפקיד גיטרה מבריק בפשטותו לאורך הבתים, וכשמגיע הפזמון המצוין כל מה שנותר זה להישען אחורה וליהנות. תענוג.
Gardenia
— און יוספי
21 // Kevin Morby – I Have Been To The Mountains
"זועק, דרוש תשובות מפצירים השמיים, ממרר בבכי ומנחית פצצות שלום, השמיים משקפים, השמיים בוהים כשאני שר”. על מה שר מורבי? על הדרך אל השמיים, זו שעוברת בהרים, זו שממנה אין חזרה. בסינגל הראשון מאלבומו השלישי, מורבי מגיש לנו מוות בעטיפת בס תופים מרשרשת. המוות כאן מרומז, אולי הוא בכלל סימבולי, והמילים מרפררות לנאומו המפורסם של מרטין לות'ר קינג, שאמנם חזר מההרים, אך מילותיו הביאו עליו מוות בידי רוע. מורבי הקדיש את השיר הזה לכל מי שחייו נלקחו בידי הרשע ובמיוחד לאריק גרנר, שנרצח בידי שוטר ניו יורקי. את העצב שבמילים קשה לשמוע בשמיעה ראשונה, השיר הזה מהנה, הוא יוצר תנועה בגוף ולא מסגיר את האופל שמאחוריו.
הפעילו את השיר, התחברו לבס המפמפם את נשימותיו האחרונות של האדם הגווע, הקשיבו לפעימות התוף, פעימות הסנר כפעימות הלב האחרונות ורקיעות רגליהם של אלה ההולכים ללא מטרה. אפשרו לקלידים המלוכלכים להתיז בוץ על רגליכם המדשדשות, ותרו על כוח המשיכה בעזרת המקהלה והתרוממו מעלה. מורבי מקונן על המוות, אבל מרמז על היופי שהוא מזמן כשהוא משחרר אותנו מהרפש שעוד קיים בעולמנו. ואחרי שתקשיבו לשיר, שימו לב לקליפ המעולה שנלווה לו, המזמן בעצמו אינטרפטציות מסוגים שונים, כזה שאפשר לראות שוב ושוב, שיר שאפשר איתו לזוז לזוז.
I Have Been To The Mountains
— דנית צמית
20 // Helado Negro – It's My Brown Skin
בזכות קולו השלו של רוברטו קרלוס לנגה והמלודיה הנעימה ב- It’s My Brown Skin, המסר המהפכני שטמון בו, על פן מיוחד של אהבה וקבלה עצמית, נשמע רגיל והגיוני. למעשה, Private Energy, האלבום האקספרימינטלי עם העטיפה היפייפיה שאליו משתייך השיר, מוקדש כולו לחגיגה נעימה של אהבה עצמית. רוברטו קרלוס לנגה, הידוע בכינויו הלאדו נגרו, משתף את העולם בדימוי העצמי המרענן שלו, של גבר לטיני שמקבל את זהותו וצבע עורו החום באהבה. הפן המהפכני של It’s My Brown Skin הוא ההתייחסות לצבע העור כסובייקט אהוב, שמתנהלת עמו מערכת יחסים חמה לאורך כל החיים. זוהי השקפה פילוסופית מעניינת ששווה לחקור. בכל מקרה, It’s My Brown Skin הוא קטע נעים, שיגרום לכם לאהוב את עצמכם בכל הכוח.
It's My Brown Skin
— ליאור וינרייך
19 // Warpaint – New Song
למי שמכיר את הרביעייה המקסימה הזאת מ-L.A. עוד מאלבומן הראשון, אי שם ב-2010, New Song הוא סטירת לחי מצלצלת במובן הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחרי שני אלבומים של ארט-רוק פרוגרסיבי, מהקודרים שיצא לי לשמוע, וורפיינט משחררות שיר פופי, מקפיץ ומלא באור. השינוי הסגנוני מרענן ומבורך, וטומן בחובו הרים של קסם. New Song הוא שיר אהבה, הן לבן זוג והן למוזיקה עצמה, והוא הדבר הממכר ביותר שתמצאו ברשימה הזו. הוא אהבה טהורה מהאזנה ראשונה.
New Song
— יעל וולובלסקי
18 // Parquet Courts – Human Performance
קשה להיפרד. למשך ימים תסחב ממקום למקום בהכחשה ולא בטוח מה לעשות עם עצמך. אתה אף פעם לא יודע מה הפסדת עד שזה איננו. דן סאבאג' מ-Parquet Courts לא בטוח שהיה ראוי לאהבתה. הוא לא ידע שהוא אוהב אותה עד שהיא כבר לא הייתה שלו לאהוב יותר. אהבה שבורה הותירה את דירתו מבולגנת ואת חייו בחורבות. כמו השיר שהוא שר, סאבאג' אדיש, לא בטוח מה לעשות ולאן יכול ללכת מבלי להיזכר בה. כל מה שהוא יכול לעשות כמתעמת עם החיים הוא להשתלח בנון שלטנטיות, לזייף נורמליות, למצמץ בטבעיות כאילו לא תרגל את זה לפני שיצא מהבית. כרגע הוא לא אדם, הוא רק מעמיד פנים.
Human Performance
— איתן רייס
17 // Drake – Feel No Ways
דרייק תמיד מתעלה על עצמו כשהוא שר על אכזבה. על געגועים. ב-Feel No Ways, אולי הרצועה החזקה ביותר ב-Views, אלבומו המצויין ועם זאת החלש ביותר מזה שנים, ובהתאם, הוא רחוק מלהיות הלהיט הגדול ביותר באלבום, מגיח כפנינה למי שמוכן להבין, ללא ציניות, את הכאב שדרייק חש על עזיבת עירו, טורנטנו – עיר שהיא עבורו בית, מוזה, אהובה רחוקה שהוא שב ומבקר ומפחד שהוא הופך בה לזר – כאב שהוא מנסה להקל עליו על ידי התנתקות רגשית, פרידה יזומה. "זה לא אני, זאת את". ב-Feel No Ways הוא מספר את סיפור התרחקותו וגעגועיו לעיר בדרך המוכרת ביותר עבורו – בחורה, שהייתה שלו ועכשיו אינה, שהייתה חלק מעולם ישן, פשוט, רחוק מחיי התהילה הנוכחיים שלו. הכמיהה נוכחת בכל רגע מהשיר הזה – בטקסט, בהפקה, בקול הנוגה שבו דרייק מגיש את המנון הפרידה והגעגוע שאחרי. מדהים לחשוב על הפער בין הפרסונה הציבורית והמוזיקלית של דרייק, מלאת הביטחון ורודפת השמלות, זאת שקיימת גם באלבום הזה ומרוחה על גבי אתרי הרכילות – לבין דרייק של Feel No Ways, דרייק שכמהה לחיים פשוטים, לעוגן יציב, למשהו שישמור עליו קרוב לבית. נותר לנו לקוות שהוא ימצא. לפחות עד האלבום הבא.
— ערן גלובוס
16 // Nick Cave and the Bad Seeds – I Need You
באלבום שמעל כולו מרחפים שבר וצער, I Need You הוא אולי הנקודה הקשה ביותר. ניק קייב ואישתו סוזי ביק איבדו את בנם ארת'ור לפני כשנה וחצי. באותה תקופה קייב כבר עבד על שירים חדשים, ולדבריו הוא ניסה ללכוד אותם במצב הגולמי והכי פחות "מאולף" שלהם. חוסר היציבות והשגרתיות האלו הניבו שירים עוכרי שלווה שגורמים לאי נוחות, שברובם קולו של קייב נמצא מרחף ותלוש מעל ללופים של סינתיסייזרים, וכמעט מנותקת מהקצב.
לאחר יותר חמישה שירים כאלו, מגיע שיר שנשמע כמו חזרה לשירים פשוטים יותר – תופים, ליין מלודי ברור ושירה אמיתית של קייב, שגורמים לשיר להישמע כמו איזשהו קתרזיס באלבום. אבל כל אלה הם רק הסוואות לקולו של קייב. הוא פולט את שורות השיר ללא הפסקה, כמעט בקוצר נשימה, רק כדי שיוכל להמשיך לשיר – לשיר על המרחק בינו ובין אישתו שעומדים במעברי הסופרמרקט, תלושים מהמציאות, וברגע אחר עומדים במעברי הכנסיה; לשיר על המרחק שבין ניסיון החיים שלו לבין הניסיון שלו לגרום למה שקורה להיראות הגיוני; ולשיר על המרחק שבין הצורך שלו בכך שארתור, בנו, ישאר בליבו, מכיוון שבניגוד למה שחבריו אומרים לו, הוא יודע שהוא לא ממשיך לחיות שם ויכול להישאר בתוכו כזיכרון בלבד, חסר חיים. כשאחד מגיבורי התרבות הגדולים ביותר קורא לבנו חזרה מכיוון שהוא צריך אותו כי שום דבר לא משנה יותר, זהו רגע שפוער חור שחור בלב, וכל מה שניתן לעשות הוא רק לנשום, כפי שקייב חוזר ואומר לעצמו.
I Need You
— שי אצלן
15 // DJ Shadow (Ft. Run the Jewels) – Nobody Speak
מלאו שני עשורים מאז ששחרר DJ Shadow את אלבומו האגדי ״Endtroducing״ ומאז 2012 הוא לא שחרר אלבום מלא. שאדו לא הרבה לעבוד עם ראפרים במהלך הקריירה שלו למרות היותו דמות חשובה מאוד בהיסטוריית ההיפ-הופ והסמפלינג, כך שלמצוא את שאדו באותו השיר יחד עם Killer Mike ו- El-P נשמע כמו פנטזיה מופרכת של כל חובב היפ-הופ מושבע.
Nobody Speak הוא השיר השני באלבומו שיצא השנה, The Mountain will Fall והוא מאוד שונה מהדברים ששאדו עשה עד עכשיו – לא רק טכנית אלא גם מוזיקלית. מדובר, הלכה למעשה, בדיג׳יי-סט ניסיוני על שאפל, ושירו עם Run the Jewels אינו יוצא דופן במובן הזה. Nobody Speak הוא משירי השנה הבולטים לא רק בגלל שהוא מגשים חלום רטוב ומוזר, אלא גם בגלל שמדובר בשיר חזק ודומיננטי. הכוח של Nobody Speak הוא שמצליחים לשמוע בשיר אחד את הוותק וההיסטוריה של שלושת הטיטאנים. ביחד הם הצליחו לייצר שיר שאפשר לדמיין בו קלות את קינג קונג פוסע בין בין בניינים ביו יורק ותולש עצים.
Nobady Speak
— שירה נחומסון
14 // Beck – Wow
מתישהו החליט בק שהגיע הזמן לחזור להיות כיפי. הוא היה בק העצוב במשך זמן מה, כותב פולק בית קפה מלוטש מהסוג שמזכה אמנים בגראמיז שנים אחרי שהפסיקו לדחוף את עצמם. זה היה נחמד, אבל אכזב עמוקות את המעריצים הותיקים שהתגעגעו לסאונד האקלקטי של השיאים מהניינטיז. כמו טרנטינו והביסטי בויז, בק היה מהחלוצים של זן מיוחד של פוסט-מודרניזם מיינסטרימי שתיווך בין תרבות פופולרית משנות השבעים והשמונים לקהל צעיר שלא היה שם בזמן אמת. פולק אקוסטי, היפ הופ אייטיזי, טלוויזיה טראשית ועוד שלל ז'אנרים ורפרנסים התערבבו חופשי והרחיבו את האופקים המוזיקליים לדור שלם. לכן זאת הייתה הפתעה נעימה כשבק שחרר את פצצת השמש הזאת באמצע שנה כה אפורה. השיר הוא רק שריקת סינטי מתוק, כמה תווי פסנתר בודדים וביט היפ-הופ שמשתנה בדיוק מספיק בשביל להפתיע כל פעם. בק במיטבו כשהוא משלב ראפ נונסנס המזכיר את ימי Odelay העליזים עם השירה הגבוהה והמרגיעה מיצירותיו האקוסטיות . המסר הוא שאין מסר. המדיום הוא המדיום. תחיו את החיים שלכם ותנסו לעשות את הכי טוב שאפשר. בשנה פסימית כזאת לפעמים זאת כל האופטימיות שצריך.
Wow
— איתן רייס
13 // Kishi Bashi – Ode To My Next Life
רק איש חולמני ומקסים כמו קישי באשי יכול לכתוב על העולם הבא באופן שגורם לך לרצות להגיע לשם. יותר משזהו שיר על מוות, זה שיר אהבה. בעיניו של קישי באשי, גם העולם הבא הוא עולם של חיים. השיר הזה מספר אולי סיפור טראגי, אבל כהרגלו עטף קישי באשי את המילים הקודרות בעושר מוזיקלי משובב נפש. האמת היא, שכשהשיר מתחיל הוא נשמע כמו שיר אהבה סטנדרטי למדי:
"I said I would be with you / Wherever you are / No matter however far". אבל בהמשך, קישי באשי מגיע, יחד עם המאזינים, להבנה הכואבת שלאהבה שלו יש מקום רק בעולם הבא:
Skip to the end of our tragedy / Many have died and we cannot survive / Unless we cut off our life / And give them something to write / This is the remedy to begin the legend of our love / This is the melody of our sad desire
והוא שר את זה כל כך יפה, עטוף במקצב ממכר שמרגיש כמעט לא קשור למילים הצובטות האלה. השילוב הזה, בין החוש המוזיקלי הפנומנלי של קישי באשי לבין המילים האוהבות, הילדותיות כמעט, הוא שעומד בבסיס השיר הזה והופך אותו לשובה – ושובר – לב.
Ode to My Next Life
— הילה מנס-מילר
12 // Peter Broderick – Sometimes
Partners, אלבומו החדש של פיטר ברודריק, מורכב משישה קטעי פסנתר אינסטרומנטליים המתגברים בעוצמתם, עד לקרשנדו הדרמטי של הרצועה הלפני-אחרונה, Up Niek Mountain. אחריו מגיעה הפנינה הזאת – שיר שכולו רוך, המושר לאחר המסע שלוקח אותנו הפסנתר אל החוץ ולקור החורפי, ומחזיר את המאזין הביתה, לחום וליציבות של קול אנושי הרוצה להתרסק לזרועותיך בשביל תמיכה.
“Sometimes, I just want to collapse into you
So as to ground me, like hugging a tree or part of the earth
It helps balance me”
על פניו, זהו שיר פשוט ופשטני ביותר: זמר ופסנתר, הרמוניה בסיסית ומלודיה פשוטה עם מילים שלא מחדשות המון – אבל מדובר בשלם הגדול מסכום חלקיו. ברודריק עשה הכל נכון בביצוע, בהקלטה ובמיקום השיר הזה בסוף האלבום, ובמיוחד בתחושת הביטחון שהוא יוצר. החזרה לשיר פולק פשוט אך כל כך יפה לאחר חמישה קטעים שהולכים ונהיים אינטנסיביים (אך לא פחות יפים) יוצרת את אחת מחוויות ההאזנה המתגמלות ביותר של השנה, וחורטת את השיר הזה במוח כנקודת משען שאפשר לנשום בה לאחר סערה גדולה שהתרחשה בחוץ.
Sometimes
— שי אצלן
11 // Kate Tempest – Europe is Lost
אירופה – אבודה. אמריקה – אבודה. לונדון – אבודה. אי אפשר לעצור את המציאות שלנו, בה כולנו מנצחים והכל בסדר כי החיים ממשיכים. ראינו עוד הופעה באיזה בר שנתנה לנו על מה לדבר עם החברים בעבודה למחרת ושמענו עוד אלבום מגניב של ראפר אופנתי בתחנת אוטובוס בזמן שהצטופפנו לצד המהגרים שאף אחד לא רוצה לדבר איתם, עשינו עוד שייר לתמונה מזעזעת מטבח באיזשהי עיר שנשכח את השם שלה בעוד חצי שנה, העלינו עוד תמונה של הנעליים החדשות שקנינו והזדעזענו מהמצב של החברה שלנו – אפילו שמנו אמוג'י עצוב לאות הזדהות.
אי אפשר לעצור את המציאות הזאת ואי אפשר לעצור את קייט טמפסט, שמטיחה את כל הכיעור שלנו בפנים ללא הפסקה, ומציבה תמונת ראי מדויקת וקשה שעבר הרבה זמן מאז שהעזנו להביט בה. שיר שכמעט כל מילה שתיכתב עליו שאינה פותחת דיון היא מיותרת, כי מספיק לשמוע אותו כדי להבין עד כמה אנו צריכים אותו, ושאסור לו להפוך לעלה תאנה.
Europe is Lost
— שי אצלן
10 // Beyonce – Formation
ניסיתי לכתוב את הדעה שלי על Formation ובכל פעם הרגשתי שאני נכשלת. כתבתי ומחקתי, הסתבכתי בניסוחים שלי עצמי כמו חתול שמסתבך בחוט צמר, ובעיקר הרגשתי לא ראויה. ביונסה הפכה השנה לפוליטית מאי פעם, והרגשתי שאני לא בקיאה מספיק בנושאים הבוערים שהיא עוסקת בהם. יותר מזה; הרגשתי שבתור אישה שאיננה שחורה ואיננה אמריקאית, כל מה שאנסה לכתוב על ביונסה של 2016 יישמע מגוחך. ובכל זאת, Formation הוא שיר השנה האישי שלי. למה? כי הוא המנון, כי הוא מאיר עיניים, כי הוא חשוב. כי כל שורה מתוכו קיבלה התייחסויות אינספור, כל פסיק שלו נותח עד כלות. לא כל ניתוח של השיר היה מופת לרצינות. האינטרנט כולו התגייס למשימת פיענוח הבגידה, כביכול, של ג'יי זי בביונסה. קטעים מהאלבום הויזואלי (היפהפה, שאליו נגיע בהמשך) שמתוכו צמח גם הקליפ הבלתי-נשכח של Formation הפכו לממים שהוצאו לחלוטין מהקשרם. אבל, כידוע, אם אתה לא באינטרנט אתה לא קיים. כמו אינספור פעמים בעבר, ביונסה לקחה את כל הדאחקות על חשבונה והפכה אותן לעוד הזדמנות לקידום האג'נדה שלה. קוראים להחרמה שלה? אין בעיה, היא תוציא מרצ'נדייז עם הכיתוב Boycott Beyoncé, ותופיע בסופרבול על אפם ועל חמתם של השונאים. כל ההייפ (המוצדק) סביב המוזיקה והמילים שביונסה הוציאה השנה היו להוכחה הניצחת לכך שביונסה היא לא רק כוכבת ענקית, אלא גם יש לה מה לומר.
בעוד 2016 מסתכמת לה, על כל הטוב והרע שהביאה איתה, נראה שעל דבר אחד אפשר להסכים – ביונסה היא כבר מזמן לא רק זמרת, וזה לא עניין שגילינו רק השנה. היא מותג, היא דוברת, היא מוזה. וככזאת, היא לא נותנת לענייני השעה לעבור מעליה. אם באלבום הקודם שלה ביונסה הציגה למאזינים את המשנה הפמיניסטית שלה, באלבום האחרון שלה, Lemonade, ביונסה הפכה ל(עוד) דוברת מוזיקלית של תנועת Black Lives Matter. היא ואחותה, סולאנג', עשו השנה פופ חכם שלא מפחד להגיד דברים על אמריקה הלבנה והגזענית. ביונסה אמרה את זה לא רק במוזיקה אלא גם בויזואליות, והקליפ של Formation הוא מלאכת מחשבת של כוח נשי וכוח שחור. יותר מזה, הרי Lemonade הוא אלבום ויזואלי. אלבום שהוא סרט, וכל פריים בסרט הזה הוא מחווה למורשת השחורה והפמיניסטית של ביונסה. Formation הפך ללהיט ובו בזמן גרם לאנשים שלא חולקים את אותה המורשת של ביונסה לעצור ולהקשיב למסר שהיא מעבירה, ובזה טמון הכוח שלו.
Formation
— הילה מנס-מילר
9 // Rihanna – Work (Ft. Drake)
נדמה שכל פיסת מוזיקה שיצאה השנה תחת ידיה של האמנית מהקריביים הפכה ללהיט מיידי. זה לא היה מובן מאליו – כשריהאנה הוציאה בינואר את אלבומה האחרון Anti, אחד מאלבומי הפופ הטובים שנראו כאן השנה, היו רבים שהטילו ספק ביכולותו לעמוד ברף ההצלחות ההיסטורי של רירי. והיא לא איכזבה – Work הוא לא פחות מיצירת מופת המשקללת בתוכה הפקה מעולה, ביט ממכר ופשטות יוצאת דופן. השילוב בין השלושה הוליד את אחד השירים המושמעים ביותר של השנה האחרונה, שהרקיד מליוני זוגות רגליים ושבה לבבות בכל העולם.
הספק-רומן-ספק-זוגיות עם דרייק שמתארח בשיר ובקליפ רק הוסיפו אש למדורה הגם-ככה לוהטת שריהאנה יצרה, ונתנו לשיר הזה את האישור האחרון שהיה צריך כדי להפוך לאבן דרך בקריירה של ריהאנה. נכון, אין בו עומק ליריקלי, ולא מדובר בשיר אוטו-ביוגרפי נוגה או שיר מחאה בועט, אבל אלה לאו דווקא הדברים הנדרשים כדי לייצר פופ מצויין. בשביל פופ מצויין צריך קצב טוב, לחן שתופס אותך וסקס בשביל לסגור את העסקה, וכולם נמצאים בשיר הזה במנות גדושות אך מדודות היטב. זה כל מה שיכולנו לבקש.
Work
— יעל וולובלסקי
8 // Frank Ocean – Nikes
חמש ורבע דקות מרעידות חושים פותחות את האלבום השני של פרנק אושן. Nikes, הרצועה הפותחת והארוכה באלבום, היא גם הסינגל הראשון ששוחרר מתוך אלבום הקאמבק הכל-כך מצופה של פרנק אושן, שהבטיח והבטיח, ובסוף, מי היה מאמין, אפילו קיים. Nikes הוא מיקרו-קוסמוס של כל האלבום. ראשית, הוא מוזר – הפקה איטית ורפטטיבית, עיבוד הקול של אושן בחלק הפותח של השיר למעין קריקטורה, כאילו שאף הליום לריאות טרום ההקלטה, מעין תחינה לקחת את אושן, שהמעמד הציבורי והשיח שהוא מעורר חריגים גם ביחס לאמנים מבוגרים ממנו בשנים רבות, פחות ברצינות, לתת לו גם להשתטות. ועם זאת, Nikes הוא גם פוליטי וכואב ההתייחסות עוכרת השלווה לטרייבון מרטין, בה אושן מציין את הדימיון הפיזי הרב ביניהם, מזכירה את את הסכנה הבלתי נתפסת שאורבת לצעיר השחור שיעז להסתובב חופשי ברחובות "טובים מדי" עבורו, את הפחד והזעם של מי ששרו כל בוקר בהמנון ארה"ב, הדגל זרוע הכוכבים, על "ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים", אבל בלילה מפחדים לצאת מהבית, כי כשאתה צעיר שחור, אתה לא תמיד בן חורין או אמיץ מספיק כדי לסכן את חייך בשביל טיול פשוט למכולת. ב-Nikes אושן מבקר גם, כפי שיעשה בהמשך האלבום, את התרבות החומרנית, את המרדף המנוון, מסיח הדעת, אחרי הנוצץ, החדש – מרדף שמבוטא כך בזוג הנייקיז הנוצץ ביותר, מרדף לו שותפים כיום כמעט כל הראפרים הגדולים – קניה, קנדריק, דרייק – לכולם מותג נעליים משלהם. אושן קובע את הטון של המשך האלבום בבחירתו לעסוק באופן עדין ומתוחכם בכל הקונספטים המורכבים האלה ולהגישם במעטפת מוזיקלית עדינה, מורכבת ומתוחכמת. זה בדיוק מה שהופך את Nikes לאחד השירים הטובים והמבריקים של השנה.
Nikes
— ערן גלובוס
7 // Nicolas Jaar – Three Sides of Nazareth
Three Sides of Nazareth של ניקו ג'אר, מתוך האלבום Sirens, רווי ברמזים מצמררים על עבר מדמם. מבחינה מוזיקלית, ניקו כבר הוכיח את עליונותו פעמים רבות מאז המיקס האגדי ל-BBC וגם ב-Three Sides of Nazareth הוא שומר על הרף. המקצב ממכר ומזכיר את הטכנו המעולה של Gesaffelstein, ומעבר לכך, באופן יוצא דופן, הקול של ניקו מאד נוכח וחוסר העמעום של המילים עובד היטב.
Three sides of Nazareth הוא קטע אוטוביוגרפי, שמהדהד ומבטא צדדים אפלים ואישיים יותר מאלו שהתרגלנו אליהם ביצירותיו הקודמות של ג'אר. הקטע מתחיל בסימפול של שיחה של ניקו כשהיה ילד עם אביו שמכניסה אותנו לקונטקסט המשפחתי וההיסטורי שלו: המשפחה של ניקו הצליחה להימלט מהזוועות שהתרחשו בצ'ילה, כשצ'יליאנים רבים נרצחו או פשוט נעלמו. למרות ההימלטות, הזכר למאורעות בהחלט נוכח בקטע. זה מתבטא במילים, למשל בוורסיות שונות של המשפט I found my broken home by the side of the road. כשכאב כזה נרתם על ידי לא אחר מאשר ניקו ג'אר, התוצאה מענגת וקשה בו זמנית.
Three Sides of Nazareth
— ליאור וינרייך
6 // Radiohead – Daydreaming
אחד האתגרים הקשים ביותר שאני מסוגל להעלות על דעתי הוא ליצור יצירה חדשה לאחר שיצרת מספר לא מבוטל של יצירות מופת. אתגר קשה אף יותר הוא להצליח לגרום ליצירה הזו להפוך לקלאסיקה שתתפוס את מקומה לצד היצירות הגדולות הקודמות.
הסיבה היחידה שאני נמנע מלהכריז על Daydreaming של רדיוהד, השיר והסינגל השני מאלבומם התשיעי במספר A Moon Shaped Pool, כיצירה כזו, היא אך ורק מכיוון שלא עבר מספיק זמן כדי שנגלה אם זוהי אכן קלאסיקה נוספת של רדיוהד, או שמא זהו "רק" אחד מהשירים הטובים והמרגשים ביותר של 2016. בשנה שבה מספר אלבומים בודדים יצרו כמויות מלל אדירות, ואלבום זה הוא בהחלט אחד מהם, אי אפשר להמעיט בהישג של השיר הזה: ליווה אותו גם סרט קצר של פול ת' אנדרסון, שבעקבותיו נעשה סרט קצר נוסף ועוד סרטונים המנסים לנבור למלוא משמעותו, ובעקבות כל אחד מאלה נכתבו הררי מלל וירטואלים נוספים. בחברה עם סף ריגוש ויכולת ריכוז כמו שלנו, זה כמעט חסר תקדים.
רדיוהד היא להקה שאין צורך להציג, והשפעתה הגדולה על התרבות והמוזיקה שלנו בעשרים השנים האחרונות יוצרת ציפיה מסוימת. כך שעל פניו, אולי זה קצת מאכזב שבשמיעה ראשונית זהו לא שיר מרשים במיוחד – ליין פסנתר רדיוהדי אופייני, המון אפקטים ורעשים שונים ברקע ושירה חולמנית של ת'ום יורק. אבל לאחר כמה שמיעות בודדות, משהו בו מחלחל עמוק יותר. המילים של יורק מתבהרות ופוגעות חזק יותר, האפקטים והמשחקים שברקע הופכים למשמעותיים יותר עם כל שמיעה ושנייה שעוברת בשיר, ומשחקי המשקלים של הבס והפסנתר מחדדים עוד יותר את היציבות הכל כך שבירה של יורק. בראיה רחבה על כל האלבום, השיר הזה ממצב את עצמו כנקודת המפתח והמוצא של מלוא המטען הרגשי שבו, ומספק דוגמה מושלמת למצב התודעה של כל האלבום, מעין תצוגת תכלית שנחשפת רק בשמיעות חוזרות.
לפני כשבוע נפטרה מסרטן רייצ'ל אוונס, אשתו לשעבר של ת'ום יורק, ועל הפרידה של הזוג לפני כשנה נכתב השיר. כך, לאחר חצי שנה של אינספור מילים, מאמרים וניתוחים שנכתבו עליו, גילינו כי יתכן והעיסוק שלו עמוק הרבה יותר משחשבנו בהתחלה. למרות זאת, כבר לפני ארבעה חודשים נכתבו עליו כמה מהמילים המדויקות ביותר על ידי רישי קניירה: כמו קרחון, רוב המשקל שלו נמצא מתחת לפני השטח; אך אם תהיו מוכנים לחצוב בקרח העוטף אותו, תגלו שבמרכזו קיים לב חי ופועם, אף על פי שיתכן שהלב הזה שבור.
Daydreaming
— שי אצלן
5 // Kanye West – Wolves (Ft. Vic Mensa & Sia)
לאורך הקריירה המפוארת שלו נחשפנו לדמויות שונות, לפלחים שונים מהפרדוקס, מהחידה שהיא קניה ווסט. ב-The Life Of Pablo דרים יחדיו יותר דמויות כאלה משראינו יחדיו מעולם, וב-Wolves אנחנו מקבלים את ההצצה הטובה באלבום, אולי אפילו בקריירה, לווסט האדם במנותק מווסט המוזיקאי – דמות שכמעט אינה קיימת בתודעה הציבורית שלנו את ווסט ובמובנים רבים, לדעתי, גם לא בתפיסתי את עצמו. אך ב-Wolves אנחנו פוגשים קניה כזה. רפלקיטיבי ומיוסר, מריץ בראש "מה היה קורה אם" היה מפספס את קארדשיאן, ונחרד מהמחשבה. נחרד מחיים ללא קארדשיאן וללא ילדיו, נורת' בת ה3.5 וסיינט בן השנה. אלה שלושת הדברים היקרים לו בעולם, והפחד מאובדנם מניע את קניה למגננה מהזאבים – זאבי התקשורות שמפיצים שמועות אזכריות על גירושין וחודרים שוב ושוב לפרטיות הכה-מעטה של ווסט ומשפחתו. זאבי התעשייה, שמנסים למנוע מווסט להמשיך ולחקור דרכים שונות לעשות דברים, שרוצים להיטי-רדיו ולא אמירות פוליטיות מסכנות-קריירה. זאבי הפוליטיקה, שעומדים מהצד בזמן שילדים בשיקגו וחלאב, ילדים שמזכירים לו את ילדיו שלו, נטבחים בעוד מקבלי ההחלטות עומדים חסרי אונים מהצד. זאבים שהם החברים, המקורבים, היחצנים, כל בעלי האינטרס – כל מי שחיו, פרנסתו או יוקרתו תלויים בווסט ומשפחתו. כל אלה מסוכנים, שר ווסט לקארדישאן. זה אני ואת נגד העולם.
כהרגלו, קניה מבריק מוזיקלית כשהוא במשבר אישי. את הטקסט הטוב באלבום הוא כיסה בהפקה מבריקה, מכנית וחמה, פרדוקס שרק מפיק בחסד כקניה יכול ליישב בטבעיות כזאת. האירוחים המצויינים של ויק מנזה, שם שכדאי לשים לב אליו, וסיה, שמבליחה כאן לקטע שמזכיר למה הפכה לכוכבת בינלאומית (בזכות ולא בחסד), והסגיר מרטיט הלב של פרנק אושן, שמאז הופרד לרצועה נפרדת כדי לקבל את מלוא תשומת הלב המגיעה להתפרקות רגשית נקיה ומסחררת כל-כך. ווסט מוציא מכל אחד מהאורחים שלו את המיטב שבהם, כמו אומר "שמתי את הלב שלי השולחן. עכשיו תורכם". לאורך כל האלבום המופלא הזה ובמיוחד ב-Wolves, הם נענים לקריאה. התוצאה, מיותר לציין, יפיפיה. "זה אני ואת נגד העולם", אומר קניה לקים במה שהוא התכלית האמיתית של Wolves, "אבל ביחד ננצח". אין להם ברירה אחרת.
Wolves
— ערן גלובוס
4 // Kanye West – Ultralight Beam (Ft. Chance the Rapper, Kirk Franklin, The-Dream & Kelly Price)
"I'm tryna keep my faith, but I'm looking for more". חיים הם תמיד הפער בין מה שיש לנו לבין מה שאנחנו רוצים. אנו שואפים כל חיינו, מונעים על ידי אמונה בעצמנו או כוח עליון, תמיד רודפים אחרי משהו שמעבר לאחיזה. קנייה ווסט מאמין שהוא נמצא על כדור הארץ כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות מוזיקה והתרבות. "כל מה שאני רוצה הוא dopeness" הוא אמר פעם. שיריו מלאים בחרטה על אותם רגעים שניסה לאחוז במה זה אומר להיות טוב. Ultralight Beam הוא עדות למאמצים אלו, לניסיון עיקש, לעיתים באפיסת כוחות, להגיע למקום נשגב יותר על ידי מעשיו של אדם.
פעימות שקטות ומקהלה מלוות את המאזין כשקנייה מציג היצירה החדשה שלו בפני אלוהים והעולם כולו. הוא מתחיל לשיר, מביים את הלחן ואת המעברים ואז לוקח צעד לאחור המאפשר לשותפיו לקחת זרע ולטפח אותו עד שתפרח במלואה. קלי פרייס מביאה את השיר לרתיחה מלאה, ושואלת שאלות ברהיטות שקנייה לא יכול. "Why bring oppressions not blessings?" היא שרה עם זעם צנוע עד שהיא מקבלת באמונה את תוכניתו של אלוהים בשבילה. רגע לאחר מכן, אנו עוברים מהשמימי לארצי אך לא פחות נשגב עם צ'אנס דה ראפר. הוא משמח, צנוע, מקסים, מהיר, ומצחיק. כבר שנים שהוא כוכב עולה אבל כאן, מחוזק ע"י עבודה עם האליל שלו, הוא מספק רגע הגדול שלו כהשראה.
"I made Sunday Candy I'm never going to hell / I met Kanye West I'm never going to fail”. זו התרומה של קנייה לעולם: הוא נותן השראה לאחרים ליצור ולעשות עולם טוב יותר ע"י אמונה עצמית. הוא פעם שר "אני אל," אבל בעולם של קנייה יש אלוהים אחד בשמיים ושש מיליארד אלים על כדור הארץ שמעצבים עולם טוב יותר. תפקידו זה לספק להם את הפסקול הכי טוב שהוא יכול.
Ultralight Beam
— איתן רייס
3 // Anhoni – Drone Bomb Me
"Drone Bomb Me" קורה סביבנו כל יום. באפגניסטן, תימן וסוריה. זה קורה גם בעזה. ילדים מתים. לכודים במערבולת אירועים שהם לא יכולים לשלוט בה, הקיום שלהם בטל כי היה להם מזל רע להיוולד בצד הלא נכון של הקונפליקט. Anohni, למשך כמה רגעים, היא אותה ילדה קטנה, בני משפחתה שוכבים מתים לצדה, והיא קפואה במקום ושואלת, מה הלאה? זעקתה העדינה מובסת וכועסת. "Blow me away to the mountains, and into the sea."
בוב דילן שאל פעם כמה צריך לעבור בן אדם עד שיהיה בן אדם. כשסגן נשיא ארה"ב הנבחר מאמין בטיפולי המרה, השאלה הזאת הופכת רלוונטית מתמיד עבור אנוני, אישה טרנסית שעצם קיומה היא מחאה נגד השמרנות ההומופובית, והיא רלוונטית עוד יותר כאשר כל העולם צופה ברציחות בסוריה ומחליט שאלו לא בני אדם ששווה להילחם עליהם. זה התפקיד של מוזיקת מחאה. זה גורם לנו לבחון מה תפקידנו במאורעות העולם. איך אפשר להגיב לזוועות שאנו רואים בחדשות או שנעשות בשמנו? אם אנוני הייתה ישראלית השיר הזה לא היה מתקבל לפלייליסט בגלגל"צ. מירי רגב והצל היו כותבים פוסטים מתלהמים ומגנים את הסמול שהופכים את חופש הביטוי לחופש הביזוי ויקבלו 50000 לייקים. רבים מאיתנו נשתף את השיר ונכתוב פוסטים עאלק חתרנים על פאשיזם וליברליזם. #כולנו_אנוני. ואז נחזור לחיינו ונתעלם מהעובדה ש"Drone Bomb Me" קורה לא רחוק מאיפה שאנחנו יושבים. חלקינו אפילו יכוונו את המזל"ט. השיר הוא זעקה לעזרה, זעם של התרסה, קריאה לפעולה. הכעס ששומעים בקול של אנוני נובע מההבנה שאנחנו תמיד מסתכלים מהצד ולא יכולים לשנות כלום.
Drone Bomb Me
— איתן רייס
2 // A Tribe Called Quest – We The People…
We the People הוא ללא ספק המנון. מהשנייה הראשונה של ההאזנה מבינים שזהו קטע אגדי, גם אם עדיין לא מפנימים את המסר שלו. אפשר לומר שהקסם הזה נוצר בזכות הקצב, העוצמה האימתנית והוויב הייחודי שנוצר. הקטע, שמשובץ בתחילתו של We got it from Here… Thank You 4 Your service של ההרכב הניו יורקרי A Tribe Called Quest, הוא התזכורת הבולטת ביותר באלבום לכמה התגעגענו אליהם. באלבום ובקטע המדובר במיוחד, הלהקה המיתולוגית מצליחה לעשות דבר מדהים והוא ליצור מוזיקה עכשווית, שעומדת בפני עצמה ולא נישאת על כתפיי הנוסטלגיה. לפני פירוט נוסף על הקטע, כדאי לקרוא את השורות הנזכרות ביותר ב-We the People:
All you Black folks, you must go
All you Mexicans, you must go
And all you poor folks, you must go
Muslims and gays, boy, we hate your ways
So all you bad folks, you must go
ההאזנה לקטע מעידה על כך ש-A Tribe Called Quest בעלי יכולת מדהימה לשלב ייאוש וביקורתיות עם סימפתיה. העובדה שהלהקה בחרה לשחרר את האלבום ימים ספורים אחרי מערכת בחירות מטלטלת, היא הצהרה בפניי עצמה. אפשר לומר גם ש-We the People מעורר אחדות וזה ניכר כבר מהשימוש ב"We" בכותרת. בנוסף, למרות שהשורות האירוניות למעלה מבטאות את תחושות הדחייה של המיעוטים וחסרי האמצעים, אפשר לפתח גם אופטימיות שיהיה שינוי. כפי שדיויד בואי תרם להריסת חומת ברלין, אולי A Tribe Called Quest יכולים לתרום להריסת החומות שטראמפ מתכנן להקים. אם כן, ניתן לומר ש-We the People הוא קטע ההיפ-הופ – ראפ העוצמתי של השנה, שמחזק אותנו לקראת ארבע השנים הבאות באמריקה.
We The People…
— ליאור וינרייך
