אלבומי השנה 2015
שנת 2015 הייתה מתעתעת. הגענו אליה עם ציפיות ברורות ומצאנו את עצמנו שמוטי לסת, אידיוטים גמורים מול מה שקורה בזמן שהיד רושמת. כפי שהזכרנו במצעד השירים, סגנונות מוזיקליים זלגו אלה אל אלה וכמעט לא הותירו חציצה ז'אנרית מוצקה. הציפיות לאלבומי-ז'אנר נותצו ובמקומן הגיעו אלבומים מעולים שממש לא רוצים למסמר את עצמם אל קרקע ותיקה. פיוריטי רינג וגריימז, למשל, פרצו את הגבולות שהתרגלנו לראות אותם בהם והוציאו אלבומים שנויים בחלוקת, מחד, אבל מאידך – פשוט מהוללים. ומפיוריטי וגריימז דרך מג'יקל קלאודז ובריידז – הסצינה הקנדית הקטנה שפכה דליי מים על ראשים שהסתכלו רק דרומה מהם, ויצבה את עצמה כזירה רלוונטית ביותר, מתחרה על הכתר, באלקטרו האלטרנטיבי העכשווי.
ההפתעות לא עצרו כאן: 2015 הפכה משנה של ציפיות לריליסים עתירי הייפ כמו פרנק אושן וכרומטיקס לשנה בה לא רק שלא קיבלנו את אלה, קיבלנו הפתעות מוחלטות במקומם. ביצ' האוס שיגרו בזה אחר זה שני אלבומים, בלי התראה; דרייק הוציא את אחד מלהיטי הענק הגדולים שידעה השנה בלי להתכוון, ואיך אפשר בלי להזכיר את טיים אימפלה שבעטו לפסיכודלי הנרקוטי בפרצוף והנחיתו על קהילה המומה מטר של פופ דיסקואי. כן: 2015 לא התחשבה במה שהמתנו לו ובמה שחשבנו שידענו, ועכשיו, בהסתכלות אחורה, דווקא זו הייתה גדולתה.
בפרויקט מערכתי מושקע וראשון בהיקפו ירדנו לעומקה של השנה ההזויה הזאת. מי מפחד מ-2016?
תהנו ונתראה בשנה הבאה, במגזין מתחדש ורענן,
ערן, שירי והילה.
— — —
40 // Alabama Shakes – Sound & Color
Sound & Color, אלבומם השני של Alabama Shakes, נפתח בצורה מהפנטת, עד כדי שהרגשתי, בהאזנה ראשונה, שהעננים יורדים ארצה ומכניסים אותי אליהם. הסאונד הספק-עתידני של השיר הפותח את האלבום (ועל שמו הוא קרוי) מכניס אותך בבטחה לארץ הפלאות, בה הכל עוטף אותך מחד ובועט בך מאידך. את כל ספקטרום הרגשות האנושיים כיווצו אלבמה שייקס, לכדי גרעין משמש, זה הטומן בחובו את כל חבריה על תחושותיהם, רצונותיהם, רגשותיהם ופחדיהם. וזה יפה כל-כך.
— ילי ורדי
39 // Gaz Coombes – Matador
הרבה עבר על גז קומבז מאז שפרץ ב"סבבה" אל התודעה העולמית כסולנה של להקת הבריטפופ "סופרגראס" (שהתפרקה בידידות ב-2010), ובכל זאת עדיין זוכרים לו את החיוך השובב והאטיטיוד מלא ההומור שאהבו לשייך לאותה תופעה מהניינטיז. סביר להניח שגם "Matador" יעלם מהר מאוד מהרדאר, ומר פאות לחיים יחזור לאולפן להקליט מוזיקה לאלה שיודעים שמאז ומתמיד הייתה לו יותר מחזית מחייכת, אל קהל נאמנים שזוכר שגם בימי "סופרגראס" היו לקומבז את הימים הרעים שאת כאבם שיכך בתוך המוזיקה שכתב. בגלגולו הנוכחי קומבז עירבב אלקטרוני, סטונר-רוק, בלדות אקוסטיות ורעש, טילטל עולמות והתנדנד בין סופות הוריקן של גוספל רוחני תוך כדי שהוא ניסה לאזן את הכל בתוך לחנים נגישים. התוצאה, כיאה לקומבז, מלאה בשירים חזקים במיוחד כמו "Seven Walls" הפסיכדלי, "The Girl who fell to Earth" המתוק וגולת כותרת מבחינתי, השיר "20/20" שהרבה כמוהו כבר לא נכתבים בתקופתנו, בלדה עוצמתית שבקלות הייתה יכולה להשתחל בתור המנון לתקופה אם היו מוצאים לה הגדרה. בתוך הבלבול קומבז מזמין את המאזין להיות המטדור, לאחוז בקרני העצמי ולהזכיר לו שלהילחם תמיד אפשר ועדיף למען הצד הטוב.
— חן הוניג
38 // Destroyer – Poison Season
הוילון עולה. נעימה מרחפת מעל פתיח פסנתרים. ישו השתגע, יעקב בדיכאון, ודן בח'אר, הלא הוא דיסטרויר, נשטף ואבוד בטיימס סקוור. הוא הלך לשם לפגוש את מאהבת החלומות שלו ולברוח יחד על נחשול סקסופונים ספרינגסטיניים. לאורך Poison Season, בח'אר משלב את הארט-רוק של דיוויד בואי, לאונג' ג'אז, ובארוק פופ. מיתרים שולטים באלבום, וכמו האייטיז סינטים מאלבומו הקודם, Kaputt, מרימים את המלודיות. ב-Girl In a Sling ו-Bangkok הם מזמינים אותנו לשבת עם בח'אר ולהיזכר באהבה הישנה ומהומות העבר. ב-Forces From Above, כוחות אלימים בצורה של רביעיית מיתרים מנסים לעצור אותם, לשלול מהם את הזכות להיות חופשיים, אבל הם ניצלים על ידי תופי ג'אז, בס פועם ואותם סקסופונים, שוב. בח'אר לוחש בהתרסה נגד הכוחות שמונעים ממנו להגיע לשמיים.
צדו השני של האלבום נמצא ברוק ג'אזי של Midnight Meets the Rain, עם גרוב ודיסונססים שמזכירים את הגלאם רוק הFאנקי של רוקסי מיוזיק, בח'אר מתאר סצינה של בדידות קוּליות ומנוכרת כמו בלש בסרטי בלאקספלוטיישן. טרילוגיית הנושא הספק קסום ספק נשטף, Times Square, Poison Season מחבר בין שני הצדדים הללו. קודם בגרסה מתוזמרת ואימפרסיוניסטית שפותחת וסוגרת את האלבום, ובאמצע עם גרסת רוק שצובעת את הרגשות הקודרים של השיר בסקסופון שמח וגרובי הישר מ-Young Americans של בואי. אחרי קריירה של כמעט עשרים שנה, יכול להיות שמעריצים ותיקים יתגעגעו לחספוס הלו פיי של אלבומיו הראשונים ויסלדו מהסאונד היותר חלקלק של יצירותיו החדשות. אם אכפת לב'חאר הוא בטח לא מראה את זה. דיסטרויר מפרק את האלמנטים שתמיד נכחו המוזיקה שלו ומזקק אותם לשירים שאולי ברורים יותר אבל לא פחות חדים, וחדות, מטבעה, תמיד תביא מאזינים חדשים.
— איתן רייס
37 // Torres – Sprinter
האלבום השני של מקינזי סקוט הידועה כטורס הוא אלבום רוק אמיתי. עם סאונד מלא בפידבק, תופים, בס וגיטרות, בהפקתו של רוב אליס, המפיק המיתולוגי של פי ג'יי הארווי, Sprinter הוא כל מה שחובבי רוק מצפים מאלבום. טורס מביאה את כל כולה לאלבום במילים האישיות, בלחן ובשירה. כבר בשיר הראשון והמעולה Strange Hellos טורס מתחילה בשירה עצובה מלווה בפריטת גיטרה שהופכת תוך פחות מדקה לשיר רוק זועם של ממש, כהכנה לאלבום כולו שמתחלף בין נוגות בשירים כמו Son, You are no Island או Ferris Wheel המהמם, לבין רוק בועט כמו New Skin או Sprinter, השיר הטוב ביותר באלבום ואחד משירי השנה.
חייבים להגיד: Sprinter אינו אלבום מושלם. אבל טורס, באלבומה השני בסך הכל, מבססת את מעמדה כיוצרת וזמרת מוכשרת וייחודית, בתוך הגל הנשי ששוטף את הפלייליסט האלטרנטיבי. עם יכולת לנבור פנימה ולייצר משפטים כמו "I was all for being real but if I don't then no one will" בתוספת של הלחנה מוזיקלית משובחת, ומוקפת בכוחות מנוסים יותר בתעשייה כמו אדריאן אוטלי מפורטיסהד שהשתתף בהקלטות או שרון ואן אטן ו-The War on Drugs שמצטרפים אליה ב- New Skin, טורס מוכיחה שיש עוד הרבה למה לצפות ממנה ושהיא, ואיתה גם הרוק הטהור, כאן כדי להישאר.
— ניר אבן
36 // Tobias Jesso Jr. – Goon
הפעם הראשונה שנתקלתי ב-Hollywood, מאלבום הבכורה של טוביאס ג'סו ג'וניור, הייתה אי שם באיזה בלוג נידח ברחבי האינטרנט, לפני כמעט שנה, במשרד בשעות הבוקר המאוחרות. שעתיים לאחר מכן, מצאתי עצמי עדיין ישובה באותה פוזיציה, אחרי מספר השמעות חוזרות ונשנות, ערימות העבודה נותרו לא נגועות, ואני מייבבת בבכי כמו ילדה קטנה. קשה להסביר את Goon, שנדמה שמתעלה על עצמו עם כל שיר חדש שמתחיל, מתפתח לתעצומות רגשיות אך נשאר נאמן לחווית הרצף המוזיקלי שג'סו ג'וניור ניסה להעביר. לא ציפיתי לזה אחרי הוליווד, אבל התבדתי. How Could You Babe חרך את גלגלצ בתחילת 2015 כששוחרר ובצדק, ו-Without You הוא פשוט שיר מקסים ויפיפה מאין כמוהו. יש כאן קסם ראשוני, יש כאן זיכרונות ילדות שנכתבים דרך עינים שראו מספיק, יש כאן שברונות לב למכביר, ובכל שיר אני מחסירה פעימה: טוביאס כותב על אותם כאבי חזה מאהבה לא ממומשת, על הפחד מכישלון, בוכה את אשר על ליבו, ולא ניתן שלא להישבות בקסמו בכל פעם מחדש.
— יעל וולובלסקי
35 // Dr. Dre – Compton
אף פעם לא חיבבתי במיוחד את ההיפ-הופ של החוף המערבי; רוב ההיפ-הופ שאני שומע הוא מודרני יותר, Outkast והלאה, והקלאסיקות שאני אוהב הן דווקא מהחוף המזרחי. תמיד היתה לי בעיה עם התדמית של לוס אנג'לס והמוזיקה שבאה משם, עם הסקס המוגזם והזול, המזויף. לכן חשתי ריחוק מהשמות הגדולים שבאו מהווסט קוסט, גם כשהטקסטים היו חריפים וטובים. אני לא בטוח אם זה בגלל הריחוק שלי מהסגנון, או מההייפ שנוצר סביב האלבום או בגלל שעבר כל כך זמן מאז תור הזהב של N.W.A, אבל האלבום החדש של דרה, אם יורשה, פשוט העיף לי את העור מהפרצוף.
הכל באלבום הזה מבריק: מהביטים באלבום דרך ההפקה הבלתי-הגיונית. עם המבנה הכמעט כרונולוגי של האלבום – שמכסה את רוב ההיבטים של החיים בקומפטון ומפנה אצבעות מאשימות כלפי חוץ – לממשלה ולמשטרה שמקבעים את מעמדה של קומפטון כגטו – אך גם כלפי פנים – כלפי הצביעות של אותם האנשים שכלואים במערכת, שבעצם לא רוצים לצאת מהמעגל שכולא את חייהם, הוא נע מביטים מודרניים יותר ומושפעי טראפ לביטים קלאסיים של החוף המערבי ככל שמתקרבים לסוף האלבום. המרכיבים האלו גורמים לאלבום להישמע כמו יצירה שלמה ואחידה שמכילה בתוכה היסטוריה וסגירת מעגל גם למי שלא מצוי בכל פרט ופרט של המשפחה המורחבת של דרה (ולמי שכן, האלבום מלא כולו ברפרנסים לקריירות של הראפרים שמתארחים בו, רשימה מפוארת לכל הדעות).
באופן הולם לקריירה הארוכה של הדוקטור, האלבום משך אליו לא מעט תשומת לב. עם המון הייפ שליווה את יציאתו, לאחר מעט זמן הגיעו גם חצי הביקורת שטענו כי האלבום הוא כולו תעלול יחצ"ני שהוא חלק ממערכת השיווק של Straight Outta Compton, הסרט שיצא השנה המגולל את קורות N.W.A, ולמען האמת אין לי איך להפריך את הטענות האלה; אבל כשמפרידים את Compton מכך, מה שנשאר הוא אלבום בשל, רטרוספקטיבי, שיודע להביע חרטות, כנות בחלקן, לצד מימד כמעט היסטרי של האדרה עצמית. אחרי שנים של ציפיה, ד"ר דרה יוצר את הסיום הראוי ביותר שיכול היה להיות לטרילוגית האלבומים שלו ואיתה לקריירה. ככה נפרדים.
— שי אצלן
34 // The Maccabees – Marks to Prove it
Marks To Prove It יוצק עצמו אל תוך הפסיכוזה האנושית, נע ונד בה ברגליים כושלות, מתגרה בה כמו ילד מתבגר והופך אותה להר געש המאיים לפרוץ בכל רגע, אלא שפתאום, כמו קפץ המתג בקומקום המוזיקלי של האלבום לאות כי רתחו המים – הוא נעצר, הופך כאילו יציב יותר. יציבות היא מילה גדולה מדי בשביל האלבום הזה, ששיריו נחלקים לשניים – אלו שהם התפרצות כעסים והתקפי זעם ואלו, כמו לדוגמא בשיר Kamkura שהם אינם אלא בילד-אפ לקראת העתיד לבוא. שונה מהם בתוך האלבום הוא השיר something like happiness, אשר משלב בתוכו הן את הזעם והן את השקט שלפני הסערה ובכך מביא את הנורמליות לגבהים חדשים של חוסר שפיות.
— ילי ורדי
33 // Blur – The Magic Whip
כמה ימים באולפן בהונג קונג (ועוד כמה ימים של טאצ'אפים כי דיימון אלברן הוא פרפקציוניסט הוא דיימון אלברן) הספיקו להתסיס את כותרות העיתונות הבריטית ולהכין עולם שלם של מעריצים לקראת פצצת קאמבק נוספת מאת חברי הלהקה. ארבעת המופלאים אמנם הכחישו מאז ומתמיד כל קשר בין מציאות לתקשורת שצעקה "חומרים חדשים!", ובכל זאת המשיכו לעבוד מתחת לאפי כולם והביאו לנו אלבום חדש בסוף אפריל. אלברן, יחד עם חבריו גראהם קוקסון (גיבור גיטרה בליגה משלו, חייבת לציין), אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יצרו אלבום שמחבר בין בריטניה להונג קונג – בין הבית שבו הלב תמיד נשאר לבין המקום שבו הגוף נמצא. כמיטב המסורת של בלר, יצא אלבום כיפי שאפשר לפזז לצליליו בכיף עם שירים כמו "Go Out" ו-"I Broadcast" הבריטפופיים, ואפשר גם להתרפק על ימי עבר מלודיים ושקטים יותר בשירים כמו "Pyongyang" או "Mirrorball" שסוגר את האלבום.
בלר הם כבר מזמן "אוצר לאומי" בריטי, ובתור כאלה, הכותרות לא מפסיקות לשבח ולצפות לעוד מהם, אבל שחברי הלהקה ייקחו את זה כמובן מאליו? ממש לא. "The Magic Whip" הוא עוד אלבום ברפרטואר העשיר של הלהקה עם סאונד מהודק, מלודיות נגישות ותזכורת שימי הבריטפופ אינם שמורים רק לניינטיז, הם יכולים להיות רלוונטיים גם 20 שנה אחר-כך.
— חן הוניג
32 // Bjork – Vulnicura
לביורק גודסמונדסדוטיר היו כמה שנים שבהן נדמה היה שהיא דורכת במקום. לאחר אלבומים שלא חידשו הרבה (Volta) או התנפחו מיומרה (Biophilia), מפתיע היה לגלות שהיא מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה על ידי תיעוד כרונולוגי של מערכת היחסים המתפוררת שלה ושל בעלה. הפורמט הזה נתן לה לבטא את עצמה בשירה ובמילים החשופות והפצועות ביותר שלה מזה זמן רב, עם תיעוד מדויק של רגשות שהייתי מצפה למצוא באלבום של Eels ולאו דווקא בשל ביורק, שההתעסקות שלה באהבה ומין נכחה תמיד פחות ביצירתה. במחשבה נוספת לאחר השמיעה הראשונה נזכרתי, פתאום, שזו הרי ביורק; ההפתעה לא היתה במקומה, שהרי אין נוטלת סיכונים ממנה. ביורק בודקת נצחית של גבולות על-ידי חיבור בין דיסוננסים מוזיקליים.
Vulnicura ממשיך את החיפוש של ביורק מאלבומים קודמים אחר שילובים וניגודים של אלמנטים במוזיקה עם הקול שלה, בין אם אלה קולות סביבתיים (Volta), טכנולוגיים (Biophilia) או הקול האנושי (Medúlla). ב- Vulnicura משולבים הרובד המילולי, שמתעסק בפצע ובריפוי הנפשי של הפרידה (ומכאן שם האלבום), והרובד המוזיקלי שמחבר בין קולה של ביורק לכלי מיתר. האלבום שופע עיבודי מיתר מהמלוטשים והמלאים ביותר בקריירה המפוארת שלה, כשהכלים האלקטרונים החדשניים והכבדים שהעיבו על ביופיליה ומנעו ממנו לפרוח מתפקדים ב- Vulnicura על תקן שחקני חיזוק בלבד. כך, נוצרת ביניהם התכה מושלמת של ניגודים בסאונד שדוחפת קדימה את הנופך הדרמטי והחשוף של האלבום. בצלו של אחד המשברים האישיים הגדולים בחייה, צוללת ביורק עמוק אל תוך כל האספקטים של האישיות שלה ומביאה את עצמה כפי שלא פגשנו אותה ביצירתה מעל לעשור. לאחר תהליך של חשיפה, כנות, כאב וכעס, ביורק משלימה עם עצמה ומציגה את הנפש שלה לראווה. כמה שהתגעגענו אליה.
— שי אצלן
31 // Ibeyi – Ibeyi
התאומות ליסה ונעמי דיאז פרצו אל העולם המוזיקלי כאלות מיתולוגיות. אלבום הבכורה שלהן שנושא את שם הלהקה (ומשמעותו תאומות ביורובה – שפה ניגרית קדומה), משלב בין שלושה עולמות שונים: צרפת שהיא מולדתן והארץ בה הן חיות, קובה בה חיו מספר שנים וממנה הגיעה משפחתן, והמקור ההיסטורי שלהן – אפריקה. החיבור בין העולמות מתקיים במספר רמות: בשילוב הלשוני בין צרפתית, אנגלית ויורובה; ברמת התכנים המשלבים תפיסות עתיקות עם תפיסות מערביות דרך העיסוק בטבע וכוחותיו (לדוגמה ב-River – שימו לב לקליפ שצולם בלונגשוט אחד ומתחבר לכוח הטבעי) ובמנהגים עתיקים, אך גם באהבה ובשאיפה להשתחרר ולהתנקות; ולבסוף גם ברמה המוזיקלית בשילוב בין הקחון הלטיני לפסנתר המערבי, דרך הנגיעות האלקטרוניות והדגש הבסיסי והעקבי על הקצב.
התאומות נעות בין מוזיקה אפריקאית ללטינית ועד לג'אז כאשר הן משחזרות את שורשיהן ההיסטוריים, המוזיקליים והמשפחתיים. הימצאותן בזירות השונות והרחוקות זו מזו יוצרת מארג משורג של השפעות ומסרים, הנשען על בסיס מוזיקלי מינימליסטי אך עשיר של קולות ומקצבים. הן שרות כמו גוף אחד בעל שני ראשים, גוף יצירתי שנטוע עמוק בשכבות אדמה נושנות ומהן הוא שואב את יכולותיו. אין לי ספק שעוד נזכה לגלות שכבות מרתקות ככל שגוף היצירה של איבאיי יתעבה.
— דנית צמית
30 // Jim O'Rourke – Simple Songs
ג'ים אורורק הוא מוזיקאי אניגמטי עם קריירה של מעל עשרים שנה ועשרים ושניים אלבומים בז'אנרים מגוונים של ארט-פופ, פוסט רוק, נויז אקספרימנטלי וג'אז. הוא הפיק אלבומים עבור ווילקו, סמוג, סטריאולאב ועוד רבים אחרים, השתתף באין ספור פרויקטים נסיוניים, והיה חבר חמישי בסוניק יות' בתחילת שנות ה-2000. בין לבין, בלו"ז העבודה העמוס הזה, הצליח אורורק למצוא זמן להקליט סדרה של אלבומי סולו שהתרכזו בכתיבת שירים מסורתית. האלבום החמישי בסדרה הוא Simple Songs.
השירים עצמם, למרות שמם, לא פשוטים בכלל. המוזיקה אמנם מזכירה את הסינגר-סונגרייטרז של שנות השבעים, אבל אורורק מכוון פחות לצד החושפני של ג'קסון בראון וקרול קינג ויותר לצד של רנדי ניומן והארי נילסון, אמנים שהקליטו יצירות שהיו בו זמנית מורכבות אדריכלית ולירית אך עדיין נגישות. אורורק פותח את האלבום עם גיטרה אקוסטית חמה ומזמינה. "Nice to see you once again", הוא שר, ועוקץ מיד: "Been a long time since you've crossed my mind at all". למרות שסינגר-סונגרייטר אמור לחשוף את עצמו ולשיר באוזן המאזין, השירה עצמה קבורה לרוב במיקס בעוד שהכלים דוחפים את השירים מעלה. המקצבים משתנים מג'אז לרוק ולבוסה נובה, לפעמים באותו שיר: גיטרות חשמליות וכינורות נלחמים ב-Half-Life Crisis על הזכות לסיים. Last Year הוא שיר רוק בחלקו הפותח ובבית ראשון, ואז – לאחר סי-פרט מוקדש למיתרים – מאמץ קצב דיקס-ג'אז אקוסטי בפזמון עד שריף גיטרה מהבית הראשון גונב בחזרה את השיר.
כל שיר באלבום בנוי כסוויטה מוזיקלית עם חלקים ייחודיים ומפתיעים. אפשר ללכת לאיבוד ולהתאהב באין ספור רגעים קטנים. עבור אמן שמוציא אלבום סולו פעם בשש שנים, Simple Songs הוא דרך כניסה מצוינת לקטלוג עשיר ומנה שתשביע את המעריצים עד לאלבום הבא שיגיע, לצערנו, בעוד חצי עשור או יותר.
— איתן רייס
29 // Beach House – Depression Cherry
אם יש משהו שאני אוהב בתעשיית המוזיקה של השנים האחרונות, זו התופעה שאני מכנה Eighties Done Right – זאת אומרת, הרכבים שמוציאים מוזיקה שנשמעת לגמרי כמו מוזיקת אייטיז, מינוס הסאונד המזעזע, ה- Plate Reverb המוגזם והתסרוקות הגרועות. Depression Cherry הוא דוגמא נפלאה לתופעה הזו: אלבום דרים פופ יפהפה, שופע השפעות של תאומי קוקטו, בין היתר, אבל רענן וייחודי.
הכתיבה נהדרת ואפלולית, המלודיות שוזרות עצבות ומתיקות בתמהיל הנכון וההפקה מדויקת להפליא. ברור שחברי ההרכב, שמורכב מהצמד ויקטוריה לגראנד ואלכס סקאלי, יודעים לעבוד עם הסינתיסייזרים ומכונות התופים שלהם ויחד עם גיטרות סלייד מדוסטרשות ושכבות קוליות רבות הם יצרו באלבום חווית סאונד רחבה ומלוטשת, שעוטפת את השירים בערפל סמיך בצבע בורדו. הצבעוניות שהאלבום יוצר היא ללא ספק בחירה מודעת, ולא סתם העותק הפיזי של האלבום הופץ כשהוא עטוף בקטיפה אדומה. זוהי בדיוק התחושה שהאלבום מעביר: עושר ורכות שעוטפים קדרות מלנכולית שלא מרפה גם אחרי שהאלבום סיים להתנגן.
— און יוספי
28 // John Grant – Grey Tickles, Black Pressure
ג'ון גראנט הוא זיקית מוזיקלית, או לפחות מדען מטורף, אם לשפוט על פי עטיפת אלבומו השלישי והמבריק, Grey Tickles, Black Pressure. לאורך ארבע-עשרה רצועות הוא מתמרן (שלא לומר מלהטט) בין סגנונות שונים ומפגין מנעד רגשי רחב בהרבה ממה שנהוג למצוא במוזיקה קלה. האלבום אקלקטי בצורה לא רגילה: יש בו שירי פסנתר מרגשים, ווסטרן-פולק מבוסס גיטרות, אינדסטריאל פ'אנקי ואפילו קטעי כניסה ויציאה שבנויים מסימפולים פסיכדליים ודקלום שירה בקולה של ילדה צעירה. כל זה עטוף במגוון עצום של כלים אקוסטיים ואלקטרוניים, לצד הביצועים הווקאליים של גראנט שנעים בקשת רחבה של צרחות עמוסות דיסטורשן לשירה עמוקה וחמה. למרות כל זאת, לכל אורכו של האלבום מורגשת הקפדה על צליל הפקתי אחיד וקוהרנטי והתוצאה היא יצירה מורכבת ועמוסה מבלי להיות מתישה, ששווה לתת לה מספר האזנות כדי לרדת למלוא עומקה.
— און יוספי
27 // Chvrches – Every Open Eye
באוקטובר ניסיתי לפענח מדוע האלבום של צ'רצ'ס הוא לא, כמתבקש, אלבום השנה שלי. מהנה עם רגעים משובחים אמנם, אך חוסר איזה מגע קסם מרגש ומחובר שהיה שם בשפע וליטף את כל תריסר השירים באלבום הבכורה. בסופו של חיטוט עצמי כפייתי, ניסחתי את הכמעטיות של האלבום שאורבת בפתחו של כל שיר מנצנץ: השתדלות מאומצת מצדם של לורן מייברי, מרטין דוהרטי ואיאן קוק, לשדר בטחון עילי. בין אם על הבמה בסטייל הופעות מלאכותי ובין אם בעיבודים בומבסטיים של הסגנון הבומבסטי ממילא, הרגשתי החמצה של השטח הזעיר הזה, המואר אך המוצל למחצה, שהיווה את הייחוד הקתרזי שצ'רצ'ס מצטיינים בהפקתו.
שירים כמו "Empty Threat", "Make Them Gold" ו- "Bury It" זנחו את הנימה הבריאה של ההיסוס שצ'רצ'ס הביאו לשירים שלהם, והנימה הזו היא-היא שחוללה בהם פלא, משום שאפשרה את ניגוח החששות כולם באגרופי ברזל מזככים. ובכל זאת – מתחת לאפודות פופולאריות עבות עוד שוכן הגו השברירי והפניני של צ'רצ'ס (דמיינו את לורן עצמה מתחת לשריון הזה, אם תרצו), והוא אחראי לשירים מהיפים שידע הפופ האלטרנטיבי השנה: "Leave a Trace", "Clearest Blue" ואחרים. אני אוהבת את צ'רצ'ס, ואפרד לצדם משנת 2015 בתקווה שבפעם הבאה שניפגש, הם יככבו בעשירייה הראשונה.
— שירי ללוש
26 // Foals – What Went Down
כש-Foals שחררו את אלבומם השלישי Holy Fire אי שם ב-2013, הם הפכו מלהקת אינדי-רוק חביבה מאוקספורד, אנגליה, לאחת התופעות הכי טובות שידע האלטרנטיב-רוק בשנים האחרונות. זו היתה מבחינתם נקודת האל-חזור: לא עוד הופעות במועדונים קטנים אפופי עשן סמיך; הם עכשיו להקה שממלאת אולם גדול, להקה שתשרוף את הבמה הגדולה בפסטיבלים, וכך הם אכן נשמעים. What Went Down, אלבומם הרביעי שיצא השנה, לא נופל מהאבחנות האלה: Foals שומרים על אותו הסאונד המונומנטלי, מפרק הספיקרים, קורע עור התוף ושובר הלבבות שליווה את אלבומם הקודם, ולעזאזל, זה עדיין מעולה. מספיק להקשיב לפתיח הנושא את שם האלבום כדי להבין שזה לא עוד אלבום קליל ששומעים כדרך אגב. זה אלבום שצורחים את המילים שלו עד כלות הנשמה ברגליים דואבות מניתורים ובטינופת עשירה בזיעה של אחרים. אפילו שתי ה"בלדות" של האלבום, Give It All ו-London Thunder, נשמעות כאילו הן צריכות להדהד בין כתליו של איצטדיון ולא להתנגן בתוך שתי אוזניות. What Went Down הוא לא אלבום שנחים איתו, הוא אלבום שחיים איתו את הרגעים הבלתי נשכחים.
— יעל וולובלסקי
25 // Shamir – Ratchat
יוצא לנו לשמוע הרבה אלבומי בכורה, בין אם לצורך עבודה או סתם לתענוג האישי, אבל אלבום בכורה כמו Ratchet זה בהחלט לא משהו שנתקלים בו לעיתים קרובות. אם נחשב לרגע את כל הנסיבות – בחור צעיר להפליא (20), גדל וטופח בוגאס, הומוסקסואל מוצהר עם קול של דיווה, סטייל של היפסטר והשפעות אייטיזיות מובהקות – נסיק שלפנינו אלבום שאמור להישמע בוסרי ביותר, ניסיוני ודי מונוטוני. בדיוק משום כך Ratchet הוא שיעור מאלף: תקראו מה שאתם רוצים על האמן שמאחוריו ותחשבו מה שבא לכם, אבל ברגע שתשמעו אותו, האלבום הזה יעיף אתכם ויסתבר רחוק בתכלית ממה שחשבתם שהוא יהיה.
הסינגל ששוחרר בסוף שנה שעברה, On The Regular, הוא רק אחד מאוסף של שירים שמוכיחים לנו איך עושים פ'אנק אייטיזי עמוס בסינת' על צידו הטוב ביותר. Call It Off מתמקם גם הוא ברשימת הבולטים ביותר ומראה לנו ששמיר הוא לא כלב של טריק אחד. Make a Scene תופס אותך מהשנייה הראשונה שהוא מתנגן מעצם היותו פצצת אנרגיה אדירה שמתפצפצת באוזניים כמו סוכריה, In For The Kill עמוס בכמויות אדירות של גרוב ו- Darker הוא בלדת סול גדולה מהחיים. שמיר מרוויח את מקומו כאן בזכות כל אלה, שמגלמים בתוכם הבנה עמוקה של התכה בין ישן לחדש, בין קולי-מרוחק ומרגש, ובזכות היכולת הבלתי נתפסת של ילד, בן עשרים בלבד, ליצור משהו כל כך מלוכד. אם אתם מחפשים אלבום לשים באוטו בפול ווליום שיגרום לכל איילון לזוז לפי הקצב, הרי לכם אחד מהאלבומים המבריקים של השנה.
— יעל וולובלסקי
24 // Ryley Walker – Primrose Green
לרגל אלבומו השני אסף ריילי ווקר חבורה של מוזיקאי ג'אז מוכשרים במיוחד משיקגו, כדי לבנות יצירה שמשלבת באופן יוצא מן הכלל את האהבה למוזיקה היסטורית: היסטוריה מוזיקלית קדומה (בלוז, ג'אז, פולק) והיסטוריה מודרנית (רוק פסיכדלי פרוגרסיבי). שילוב המסורות הזה יוצר תמהיל שמעליו שורה רוחם של אמני עבר גדולים, אקלקטיים ופורצי דרך כג'ון מרטין, טים באקלי, ואן מוריסון והפנטנגל'ס. כל המוזיקליות הזו כרוכה במעטפת מנעד קולו הרחב של ווקר, קול שעולה מעלה, רועד וצולל אל תהומות ובעיקר מנגן על משטח הבטן התחתונה של מאזיניו, אבל דווקא נגינת הגיטרה שלו היא זו שתופסת את המאזין והופכת את ווקר למוזיקאי מוכשר באמת.
ב- Primrose Green ווקר לא מתפשר על האמת המוזיקלית שהוא רוצה ליצור גם אם היא אנאכרוניסטית, ועל אף שאנאכרוניזם הוא מושג גס בעולמנו הכל-חדשני, ווקר מצליח לגבש כאן משהו מיוחד. כדאי לשים לב לשיר הפתיחה המעולה הנושא את שם האלבום, ול- Sweet Satisfaction המשובח. ווקר ביקר בארץ באוקטובר האחרון, לשתי הופעות, אחת אקוסטית והשניה חשמלית ואנרגטית שלוותה בג'אמים ארוכים ומשובחים. בסופה של ההופעה הוא אף חיכה למאזיניו בחוץ ולחץ להם ידיים. כמה נדירה הנאמנות הצנועה הזו של אמנים לעצמם.
— דנית צמית
23 // Son Lux – Bones
ריאן לוט הוא אחד היוצרים הפורים והיצירתיים של השנים האחרונות: ברשותו כמות אלבומים ושיתופי-פעולה לא מבוטלת, שלכל אורכם הראה את ההתפתחות שלו כיוצר. באלבום הזה Son Lux הפסיק להיות יצירת סולו שלו, ומאחורי השם הזה עומדים כעת גם איאן צ’אנג ורפיק בהטה, שליוו אותו בהופעות החיות שלו (והעיפו איתו את הבארבי לפני כשנתיים) והפכו לשותפים בתהליך הכתיבה. התוצאה לא מושלמת, אבל כמו תמיד אצל סאן לקס – השלם גדול מסכום חלקיו, והאלבום מלא בקסם שהתרגלנו לקבל ממנו. עם כמה שירים אגרסיביים יותר ממה ששמענו באלבומים הקודמים של לוט, כמו You Don't Know Me ו- White Lies ושירים שממשיכים את ההתבגרות של לוט ככותב ומלחין כמו I am the Others ו-Now I Want, לא חסרות נקודות אור באלבום הזה והוא נפתח בפני המאזין ככל ששומעים אותו יותר.
הגורם המבדיל את Bones מהאלבומים הקודמים של סאן לקס הוא שהוא עומד בסימן שינוי: שינוי בהרכב היוצרים, שינוי בסאונד לגוונים כהים ולוחמניים יותר מבעבר, וכן ההתעסקות של השירים עצמם בשינויים שאנו חווים במהלך חיינו כחלק מהניסיון לעצב אותם מחדש. Bones מראה לנו שרגע אחד יכול לשנות את הכל, ושכדי להמשיך קדימה עלינו להכיר, ראשית, את העצמות שעומדות ביסודנו.
— שי אצלן
22 // Tamaryn – Cranekiss
לכאורה, זאת לא חוכמה לגרום לי לאהוב אלבום כמו Cranekiss של טמרין. אלבום שנשען כולו על מלודיות ששואבות השראה ברורה משנות ה-80, סינתיסייזרים עצבניים ובאופן כללי השילוב הקסום הזה שבין אלקטרוניקה לפופ הוא בדיוק כוס התה שלי. ובכל זאת, לקח לי זמן להיפתח אליו לגמרי. בהתחלה הוא לא תפס את העין והאוזן שלי כאחד האלבומים הטובים של השנה, אבל ככל שהאזנתי לו יותר קלטתי שיש בו כמה מן ההברקות המוזיקליות הכי טובות ששמעתי מזה זמן, כמו למשל הסינגל Put Your Hands All Over Me.
שירי כבר כתבה באופן מופלא כהרגלה על האלבום היפה הזה, ואני מסכימה איתה שיש להביא דברים בשם אומרם: זה אלבום על תשוקה, על אהבה ועל ליבידו מתפרץ. בכל זאת, אלבום שיש בו סימפולים של סרטוני פורנו אינו עניין של מה בכך. זה אלבום שכולו מערבולת של תחושות ורצונות פיזיים שנואשים לבוא לידי ביטוי, וזה כיף, לשמוע יוצרת, אישה, שרה אמנם בחופשיות על הנושאים האלה אבל עדיין מחביאה אותם מעט מאחורי עננה של מסתורין. אפילו על זהותה של טמרין לא הצלחתי לעמוד לגמרי (הבחורה מניו-זילנד, אבל זה בערך כל מה שהאינטרנט מוכן לספר לי עליה).
אמנם הזכרתי את הפופיות הרקידה שהאלבום חוטא בה לפעמים, אבל בתוך תוכו הוא עדיין שומר אמונים לניו-וייב והשוגייז שאפיינו את טמרין באלבומים הקודמים. הגיטרות החשמליות והקולות המרחפים עדיין פה, והם יוצרים איזשהו איזון עדין, יפה וממכר שגרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב מאז שהשתכנעתי לשמוע אותו כמו שצריך בפעם הראשונה. חבל שתסיימו את 2015 מבלי לטעום אותו.
— הילה מנס
21 // Drake – If You're Reading This Its Too Late
גם ההישג האמנותי הגדול ביותר נולד, לפעמים, מאילוץ של יום יום. בספק אלבום ספק מיקסטייפ שהוציא השנה, מנסה דרייק להפוך את הסכסוך המתוקשר עם חברת התקליטים שלו, אשר ממנה הוא מנסה להשתחרר, לעוד אלבום שגדיל את התופעה הבלתי נתפסת אליה הפך. עם כל אלבום, עם כל להיט, דרייק נראה טבעי יותר ויותר במקומו היחודי – גם אמן מהולל ואהוב בשוליים וגם כוכב פופ מהשורה הראשונה, מהסוג שנטחן ב-MTV ושכל זוגיות שלו מככבת במדורים. אך הניסיון לייצר קלאסיקה צולח במידה חלקית ביותר, בלשון המעטה. If You're Reading This Its Too Late רצוף רעיונות מרעננים והפקה ממיטב המוחות של הדור החדש, ודרייק אמנם מספק את הסחורה – את האנרגיות הטהורות של, ובכן, Energy, את המנון הסקווד האולטמטיבי, Know Yourself, את ראפ ה״אני גדול מכולם״ ומיד אחריו את ההשתפכות על היחסים המעורערים עם המשפחה והגעגועים לאקסית.
אולי יותר מהכל, If You're Reading This Its Too Late משמש כהוכחה לכוחו המותגי של דרייק. לחיבור הרגשי העצום שלו למליוני מעריצים שרואים בו את הקול שלהם, ליכולת שלו לשלוח את האינטרנט להתאבסס על כל מילה בחוברת האלבום ולהנחית מיקסטייפ-הפתעה בראש המצעדים, בלי לטרוח להוציא סינגל. את 6 God, מהרצועות הטובות באלבום, דרייק מסיים ב-״So I Don't Give A Fuck About What Anybody Saying Right now״. אני שם על כולם זין, מתרברב דרייק – ואתם בולעים הכל, ובאים לבקש עוד.
— ערן גלובוס
20 // Beirut – No No No
No No No הוא האלבום הרביעי של ביירות, פרוייקט השיבה לבלקן של זאק קנדון. נבואת השם הגשימה מעט את עצמה והאלבום לא התקבל בצהלולים – פצועי-כפיים, חוצבי סלעים ומוכי שמש התקהלו איכרי רומניה ותבעו מחדש את נוכחותם האלימה במוזיקה, שנדמה שחדלה מלהשמיע את קול העממיים המזרח אירופאיים והשמיעה את קולות הכוספים ממרחק. כן: האמריקאים הרגישו שגנבו להם את הבלקן. ואכן, בהאזנה זריזה ברור שהסאונד עודו ביירותי – האקורדיון והחצוצרות עוד עושים בו אהבה – אלא שהם פחות משולחי רסן בעבר. הילדים בגרו לאנשי משפחה, הם נישאו, הביאו ילדים משלהם והאהבה שלהם שקטה, מדושנת עונג; מתעברים ומתעברים על מיטות אפיריון.
אבל אלו מיטות אפיריון יפיפיות. הן נמצאות באותו אזור גאוגרפי, אלא שביירות יצאו מכורי הפחם ונכנסו למרחבים רגועים יותר, נוגים ונגוהים בסבלנות. האלבום הרביעי של ביירות ימצא אושר גדול בלב מי ש- The Rip Tide מ- 2011 חלחל בו רעד בריא, ויתחבב פחות על מתאבלי The Gulag Orkestar שחסר להם סאונדטראק לצעוד לצליליו לפני המחנה. כותרת האלבום אמנם מזדעקת "לא" לוחמני, אבל ביירות פשטו את מדי הקרב; הם בקאנטריסייד עכשיו, ובקאנטריסייד, אמריקאי או בלקני, לועסים שיטה וחולמים "כן".
— שירי ללוש
19 // Natalie Prass – Natalie Prass
זאת הייתה שנה של תהפוכות נפש, של שיברונות לב מרובים ומעט מדי רגעי נחת. לא שמעתי בה מספיק מוזיקה – התרוצצתי מפה לשם. ובכל זאת צצו ועלו קולות מהעבר, מוזיקאים שמלווים אותי שנים – הנשיונל, ביורק, קניה וכו'. אבל האלבום שהאזנתי לו יותר מכל אלבום אחר השנה הוא אלבום הבכורה הפלאי של נטלי פרס, בהפקת מתיו אי. וויט. ברשותכם, אצטט עצמי ממצעד השירים. – ״בשנה עמוסה באינספור אלבומי פולק ופופ מינורים ומלנכולים, הדרמה המאופקת של פרס היא אבן חן מלוטשת למחצה, בוהקת בכל מצב: תחת שמש עזה של קיץ קטלני ועמוס ריגושים; בגשם האפור, בערפל שעוטף את חדרי הלב, בירידה במדרגות מדירת הקומה השישית בבניין ללא מעלית. אבל שהבוסר לא יטעה את המאזין המתוחכם – פרס מחושבת ומדויקת, וכל רגע במאסטרפיס הבכורה שלה מתוכנן בקפידה כבהצגה המאה וחמישים, זאת שהקהל מתעקש לבוא ולהרעיף בה פרחים שוב ושוב, אף על פי שהם נבולים מזמן.״
באלבומה הראשון חוקרת פרס את הקשר שבין אהבה ואלימות – קשר קוולנטי ומחייב, כפי שמשתקף באלבום הזה. קשר שיש בו כדי להעיד לו רק על עצמה, אלא על בני האדם, הכמהים לדבר אחד ובעיוורונם מפספסים את המסלול, את הקוצים שבדרך השושנים. בשנה בה יצאו אלבומים חדשים של ביורק, סוזן סנדפור וסופיאן סטיבנס, פרס לא זכתה להכרה מספקת להישגה. בחיוך ממזרי היא מחכה לסיבוב הבא. גם בו היא תחטוף מכות בזירה, גם ממנו תצא חבולה – אך מנצחת.
— ערן גלובוס
18 // Viet Cong – Viet Cong
Viet Cong, האלבום הסלף טייטלד של Viet Cong הקנדים, הפך את השנה לאפלה ומתוקה יותר. לפני הכל, כדי להבין את Viet Cong לגמרי כדאי להאזין ל-Women, להקת האם האוונגרדית ששנים מחברי ויאט קונג השתייכו אלייה, להקה שאפשר לומר שמתה מוות בייסורים (בהופעתם האחרונה הם התקוטטו על הבמה ואז התפרקו, וגם הגיטריסט מת מוות מסתורי בגיל 26). האלבום של Viet Cong הוא דוגמא נפלאה לכאב שהופך לעונג. מכאן גם נובע, שזהו לא אלבום קל לעיכול. יש ב-Viet Cong משהו מפרך, למשל בקטע March of Progress שדן בהבדל בין שנאה לאהבה. הקטע, שאורכו מעל משש דקות, שתחילתו כאילו שואבת אותנו עוד ועוד למעמקים עם התופים הדומיננטים האפופים בדיסטורשן, מוביל לקראת סופו לאיזשהו שינוי, כשהווקולז מצטרפים לקטע ומגיע עונג הנובע מקטרזיס. במשך שבעה שירים בלבד Viet Cong מצליחים לזקק לנו כל כך הרבה עוצמה ואינטנסיביות, שמותירים אותנו עם הרגשה כאילו עברנו הלם חשמלי. זה לא בשביל כולם.
עם העלייה בפופולאריות של Viet Cong שמם החל לעורר מחלוקות. המבקרים צודקים בכך שיש משהו פוגע בשם, כינוי הגנאי האמריקאי למחתרת הויאטנמית מימי המלחמה, במיוחד כשחברי הלהקה הם חבורת צעירים קנדים לבנים. יחד עם זאת, יש בהתרסה ובקונוטציות של השם למוות משהו מאד מתאים לתכנים הויאט קונגים. שיר המדגים את המשחק בין המורבידי לאבסורד הוא Silhouettes, שמדבר על סילואטים שיכורים במקום על אנשים, ותוהה אם יש השלכות למעשים של אכזריות, ועל הניסיון המתמיד לשכוח בתוך תחושה תמידית של חרטה. לבסוף אגב, לאחר שהם הורחקו מבמות מסויימות הם הסכימו לשנות את השם, אך האלטרנטיבה לשם עדיין לא נחשפה. ההאזנה ל-Viet Cong היא מצד אחד כבדה, ומצד שני יש בה משהו משחרר. גם מבחינה מוזיקלית וגם דרך הליריקס והקליפים הבודדים לשירי Viet Cong, זוהי מוזיקה שמנתקת את המאזין מהמציאות המקומית שלו, לעבר הצדדים האפלים הגלובליים המשותפים לכולנו. אך אין אור בקצה המנהרה. ל-Viet Cong אין כוונה לשנות את העולם. הם לא באים עם רעיונות לשיפור התנהלות העניינים. הם איבדו תקווה, והלכו עם זה עד הסוף. אם כן, זוהי מוזיקה המביאה אותנו להשלים עם הרוע העולמי, להתמסר אליו ולהגיע לנקודה שאנחנו נהנים ממנו.
— ליאור ויינרייך
17 // Susanne Sundfor – Ten Love Songs
לפני שלוש שנים בדיוק היו מאזיני האינדי הישראליים כמרקחה. את תואר שיר השנה של רדיו הקצה קטף השיר White Foxes של הזמרת הנורבגית האלמונית, לפחות במחוזותינו, סוזן סנדפור. השיר הזה היה ועודנו קריר ונורדי מצד אחד, ומחמם ומהפנט מצד שני. הוא חשף את היכולות של סנדפור בתור כותבת ומבצעת יוצאת מן הכלל, כך שלאלבום הבא והשישי (!) של סנדפור בת ה-29 הגיעו המאזינים, ואני ביניהם, עם ציפיות גבוהות. האלבום המדובר, Ten Love Songs, יצא בפברואר, שנות אור במונחי מוזיקה ומצעדים, אבל לצדי הוא עדיין צועד בגאון. האלבום הזה מלא ברגעים יפהפיים מתחילתו ועד סופו, רגעים שחלקם, לצערי, לא זכו לקבל את מלוא הקרדיט בקרב המאזינים. זה פשוט היה אלבום שלא דיברו עליו מספיק והוא סבל מהשוואה לאלבום הקודם שלא היתה כל כך הוגנת בעיניי; שניהם אלבומים יפים מאד מאד, כל אחד בדרכו שלו, וההשוואה עושה עוול לשניהם.
בכל מקרה, אם נחזור לרגע לסופרלטיבים לאלבום שלשמו התכנסנו, Ten Love Songs כשמו כן הוא – פורש בפני המאזין עשרה שירי אהבה, כולם פרי עטה ופסנתרה של סנדפור. עם זאת, הם לא שירי אהבה בסגנון אלבומי אוסף שיוצאים בט"ו באב אלא יותר שירים שגורמים לך לתהות מה זאת בכלל אהבה ועל איזו מין אהבה סנדפור שרה. סנדפור עצמה אמרה שבהתחלה היא התכוונה לכתוב אלבום על אלימות, ובסוף מה שיצא לה הוא אלבום עם אלמנטים אלימים שכולם איכשהו מתקשרים לאהבה או למערכות יחסים. וכן, זה מורכב בדיוק כמו שזה נשמע. סנדפור שרה על מערכות יחסים כושלות, על כאב, פחד וכן, גם על אלימות – ואיכשהו, היא הופכת את כל זה לדבר שאפשר להזדהות איתו.
מבחינה מוזיקלית האלבום נע בין הפולקיות המוכרת של סנדפור (Silencer, שהוא גם תצוגת תכלית מדהימה של הקול האדיר שלה) לבין מלודיות שמזכירות יותר את האייטיז (Delirious, שבעולם מושלם היה זוכה באירוויזיון), בין אורגני כנסייה (Darlings) לבין שירים אפיים ומדהימים שנמתחים על פני עשר דקות שנשמעות כמו סימפוניה (Memorial). לצדם מככב גם Slowly, שהוא הכל חוץ מאיטי: "Please go slowly", מתחננת סנדפור לאהובה בזמן שהשיר מתפתח ודווקא עושה חשק לרקוד; "I know you're lonely too", היא ממשיכה, כי כזאת היא האהבה, אולי הרגש המתעתע ביותר; היא יכולה להציל אותך מסוג אחד של בדידות ולזרוק אותך לתוך ים של בדידות מסוג שונה. לפעמים, אחרי שערפל הריגוש מתפוגג, מבינים שגם כשאוהבים יכולים להיות בודדים מאד. לפעמים האהבה גורמת לך לרצות להפוך את הפרדוקס למציאות ולהיות לבד אבל ביחד, רק שני אנשים מאוהבים בעולם שכולו שלהם. סוזן סנדפור יודעת את זה, ובדיוק בגלל זה היא שרה עשרה שירים לאהבה באלבום הזה; הרי ברור שרק אחד לא יספיק לעולם.
— הילה מנס
16 // Jamie xx – In Colour
עוד כשיצא, אי שם בשלהי מאי, השכילו מבקרים ומאזינים רבים, גם אצלנו באנדי, לבשר שמדובר באחד האלבומים המוצלחים ביותר שנראו כאן בתקופה האחרונה, וללא ספק מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה. אני שמחה לבשר, לכם, לעצמי ולכל אותם מבקרים, שלא טעינו. ג'יימי xx, הצלע השלישית של ההרכב האנגלי ה-XX ואחד השמות הגדולים ביותר בתעשייה, הן בתור מפיק והן בתור יוצר, סיפק לנו אלבום שאפשר לכנותו בלי בושה יצירת אמנות לכל דבר.
אלבום הסולו הראשון של המפיק הצעיר, In Colour, הוא אלבום בוגר ומלוכד, לא נסיוני כלל, שמעיד על גדולתו של ג'יימי xx כאמן – לא תמצאו כאן נפילות, ניתן להקשיב לכולו ברצף בלי להתעייף או להשתעמם לרגע, וכאשר יסתיים השיר הסוגר, תרצו להתחיל הכל מהתחלה ולהישאב בשנית למערבולת הצבע והסאונד שנוצרה כאן. עם שיתופי פעולה עם רומי (Seesaw ו-Loud Places המעולים) ואוליבר (Stranger in a Room המוצלח לא פחות), חבריו ללהקה, פצצות אנרגיה כמו Good Times ו-Gosh ששוברים כל קיר שחשבנו שקיים באלבום הזה, או קטעים אינסטרומנטליים מדהימים ביופיים כמו The Rest is Noise ו-Sleep Sound, הצליח In Colour לכבוש לבבות ואוזניים, וכעת לא נותר לנו אלא לשבת ולחכות שה-XX יוציאו כבר אלבום שלישי, כי אם הוא יזכיר ולו במקצת את יצירת המופת הזו, אפשר להיות בטוחים ש-2016 תהיה שנה מעולה לא פחות.
— יעל וולובלסקי
15 // Algiers – Algiers
באלג'ירס נלחמים. אדם בשלטון, ושלטון באדם. קול האדם נלחם נגד ברעש מסביבו. רעש של אלימות, של זיהום אוויר וזיהום פוליטי, זיהום נפשי, רעש של סינטים וגיטרות. נגד כל זה יש את האדם שגדל, התחנך ונחנק תחת עול החיים. הוא נלחם למען הישועה שלו. הישועה הפיזית, הרוחנית, לפעמים גם המטפיזית. משם מגיעה המוזיקה של אלג'ירס. מהניסיון להילחם, מהניסיון של הקול לפרוץ דרך הרעש. הרעש מסביב לפרנקלין ג'יימס פישר, סולן אלג'ירס, הוא בעצם נויז ושכבות של גיטרות פוסט פאנק מנסרות, תופים אינדסטריאלים פועמים ומקהלות גוספל. קולו של פישר הוא כלי אדיר שמגיע ישר מהכנסייה השחורה. כשהוא טסטיפיינג ב" Black Eunuch" הפאנקי או נוהם ב"Blood" הקודר, זעקתו של פישר מחוברת לחוויה השחורה בארה"ב וארבע מאות שנות עינוי ועבדות. זהו חלק נוסף בשרשרת מוזיקת המחאה של גיל סקוט הרון, פלה קוטי, ופבליק אנמי, ובשירים כמו "But She Was Flying" ו"Irony, Utility, Pretext", הם מחברים את המסורת הזה לסינטים של סואיסייד, גיטרות של גאנג אוף פור, ולדאב של מאד פרופסור. שילוב של כל האלמנטים יחד הוא חלום עבור מיוזיק גיקס, מעין משחק שאנחנו משחקים עם גיקים אחרים, כמו להרכיב את הסופרגרופ האולטימטיבי. אלג'ירס משחקים את המשחק הזה ברמה הכי גבוהה, משלבים את האלמנטים הרחוקים ליצירה אורגנית, אחידה, ואדירה.
— איתן רייס
14 // Girlpool – Before The World Was Big
מאחורי שם הבמה של קליאו טאקר (18) והרמוני טיבידאד (19), "גירלפול", מסתתרת ביקורת מעניינת – "גירלפול" במקור הוא רפרנס מספר של קורט וונגוט, שמתאר מרתף בו נרקבות שתי נערות שמשמשות קלדניות למידע שכלל לא מובן להן. מהסיפור הזה אני מדמיינת את טאקר וטיבידאד שקועות עד זרא במצולות ראשן, מסוחררות ואילמות מול הלכאות נחשולי התבגרותן. למרות ואולי אף בזכות השפע הזה, "Before The World Was Big", אלבומן של השתיים ששוחרר ביוני השנה, מזקק לעילא את רוח הנעורים ותופש את המהויות הדקות שבהם בתבונה, בניגוד גמור לאותן קלדניות אומללות.
בס, חשמלית וקולות שנכרכים בסינרגיה מושלמת סביב אותו יתד הם כל שבאמתחתן של גירלפול. אל תתנו לזה להטעות אתכם: הסאונד שלהן לא נופל בבנאליות או בחובבניות. גירלפול מודעות למינימליזם שלהן ועומדות מאחוריו כמכשיר היעיל היחיד, כרגע, כדי להביע את מה שהן מרגישות. ואכן: אלו הפריטות האגרסיביות והצורמות שקורסות בסוף לדיסטורשן מצומצם ב- "Ideal World" שמפעילות את תחושת ההתפרקות ההדרגתית של האמונה שחווה כל נער מתבגר, כמו גם אירוניה חמקמקה שהן מצליחות להדהד כשהפריטות שלהן לא מתואמות לגמרי והקולות האחידים מתפצלים למסלולים שונים ובועטים זה בזה.
עשרת השירים באלבום מסכמים בגלוי את ההתבגרות של טאקר וטיבידאד בלוס אנג'לס. חלקים בהתבגרות הזו מתוארים כחיים ונחווים-עדיין, וחלקם כבר רגל מחוץ למעיין הנעורים הנפלא, מספיד ומתאבל. החל מ"Ideal World" חסר הדרך שמבקש להתנחם בעיניים המרגיעות של אהוב, דרך העלאה באוב של חברויות נשכחות ב- "Dear Nora" ו-"Emily", ניתוחים מאוחרים של רומאנים כושלים ב"Chinatown", "Cherry Picking" ואחרים, וכלה בעקדת ילדות מפורשת בשיר הנושא, "Before The World Was Big" – מקיפים השירים את מיטב גוני הנעורים, על הבהירים והאפלים שבהם, שגם הם – הודאה של בוגרת – נדמים עכשיו זהובים וחולמניים עד מאד.
גירלפול עושות מוזיקה שבאיכותה היא, לטעמי, העילית שבסוגות. פשוטה, חפה מגינוני אינדי מודרניים ונשענת על לואו-פיי ומינימום אלקטרוניקה, מצליחה מוזיקה מהזן של גירלפול, של פייבמנט, של השינז, של הופ אלונג, של אבי בופאלו – לחדש זרימת דם בעורקי ילדות שכוחים. בטהרת גיטרה ושירה מתעמתת, בליריקה שמקדשת אינטימיות נערית, מסיבות בית מטופשות (סיאנס, זוכרים?) ונסיעות-בתולין בכביש המהיר, נוצרת מוזיקה שמחזירה למשך כשעה את התמימות מן המתים. "Before The World Was Big" נכתב ברובו בלוס אנג'לס, עיר ילדותן של טאקר וטיבידאד, והוקלט והוגמר בשלמותו בפילידלפיה אליה הן עברו. שיר הנושא הוא מהשניים היחידים שנכתבו אחרי המעבר, ועולה ממנו טון שרובץ בכנפי האלבום כולו, הוא טון של קינת נעורים. "I just miss how it felt standing next to you / wearing matching dresses before the world was big", מזדעקת שם טאקר עם תמיכה מטריבידאד. מינוס השמלה, אני מתגעגעת לזה גם – ואם גם אתם, האלבום הזה הוא המזור האידיאלי עבורכם עכשיו.
— שירי ללוש
13 // Majical Cloudz – Are You Alone?
״האם אתה לבד״, שואלת בפשטות עטיפת האלבום השלישי של מג'יקל קלאודז. נשום עמוק. התשובה אינה תלויה בך. בדקות הקרובות תעבור מסע מטלטל. תאונות מטוס ותאונות של הלב – האדם הלא נכון, המסיבה השגויה, הפנייה בסמטה החשוכה. לאורך 12 רצועות מופלאות, מסחררות בצלילים הבאסיים, העבים אך מדודים שלהן, דמון וולש מציע מבט לפנטזיות האפלות של הנפש. מתחנוני השליטה המוחלטת, פיזית ונפשית, של control, דרך הציפיה, ההשתוקקות למוות פתאומי בתאונה ב-silver car crash, ועד הכנות המהפנטת של Downtown, של ביטול העצמי לשם הביחד.
אבל בעולמם של מג'יקל קלאדוז, ה״ביחד״ הוא מוסד שקרי, תוצר לוואי של קיום אגואיסטי, בו כל צעד הוא כלי להעצמה של עצמי, למחיקה של כל זהות מלבד הדחפים העמוקים של הנפש והביטויים המיידים ביותר שלה – כאב, עצמי וחיצוני, מיני ומשוחרר. האהבה היא בסך הכל שיגעון שראוי לעקור מהשורש. בעולמם של וולש ושותפו מת'יו אוטו, השאלה ״האם אתה לבד״ היא רטורית. ״כן״. הם עונים בנימוס, ולמאזין נותר רק להתקפל לפינה הבודדת שלו, להצטנף ולבכות, עד אשר ישלים עם האמת המוחלטת הזאת, יאמץ אותה לחיקו, ויצא להרוס את עולמם של אחרים.
— ערן גלובוס
12 // Braids – Deep in the Iris
אחת הסיבות שהתחברתי כל כך לאלבום היפהפה של בריידס, שזכה במצעד הזה להיות אלבום השנה שלי, היא שהאלבום הזה הוא מאד נשי. לא במובן של "המין היפה" או כל כינוי מקטין אחר שתרצו להדביק לו אלא במובן שהוא עוסק בסוגיות שהיו והן עדיין חלק מהעולם הנשי. It's not like I'm feeling much different than a woman my age years ago, שרה במבטא קנדי-צרפתי כובש הסולנית, רפאל סטנדל-פרסטון. ואכן, נושאים כמו אונס, הטרדות מיניות, והציפיות הבלתי רציונליות שנוטעת בנו תעשיית הפורנו, נושאים שנדונים ביתר שאת היום בכל מדיה חברתית אפשרית, צפים ועולים במהלך האלבום הזה. אלה לא נושאים שקל לדבר או לשיר עליהם, בטח כשהם נמסרים בגוף ראשון, מה שיוצר את ההנחה הבלתי נמנעת שמדובר בנושא שסטנדל-פרסטון מכירה מקרוב, אבל הם עטופים במוזיקה כל כך יפה ומנחמת שמשהו בהם הופך כמעט לבלתי-מאיים, או לפחות מפרק מעליהם את שריון הטאבו וכאילו אומר שמותר לכאוב, מותר לצעוק ומותר למחות.
האלבום מתחיל ונגמר בשברון לב גדול, ובאמצע משובצות בו כל מיני הבנות והארות לא רק על התחום המורכב שהוא מערכות יחסים אלא על כל הדבר המורכב הזה שהוא העולם. האלבום הזה גרם לי לחשוב, הוא לא גרם לי רק לשמוע אותו אלא גרם לי גם להקשיב לו. אמנם קל להתמסר לצלילים הפופיים הקליטים שהוא בנוי מהם, אבל יש בו גם ערך מוסף חשוב. My little mini skirt is mine, all mine, שרה סטנדל-פרסטון. וזה נכון. לפעמים המסרים האלה לא חייבים לבוא עם תוספת של המנון פופ ענק, קול ומערכת יחסי ציבור של ביונסה; לפעמים הם מסתתרים באלבומים האלקטרונים הקטנים האלה שצצים מאיזה שומקום בקנדה, ובדיוק בגלל זה שווה להקשיב להם.
— הילה מנס
11 // Donnie Trumpet & the Social Experiment –Surf
אני אוהב היפ-הופ. מאד. זה לא בא לי טבעי, אבל זה סגנון שהתאהבתי בו יותר ויותר עם השנים, וגם כשאני לא מתכוון לאהוב עוד ראפרים, תמיד מגיעים לי כל כמה זמן כמה חבר'ה חדשים שנכנסים לי לפלייליסט, ואני מבסוט עליהם לאללה. אבל בסופו של דבר, בין אם אלה כשרונות צעירים יותר כמו Joey Badass או ותיקים יותר כמו נאס או וו-טאנג, ואפילו הרכב כמו אאוטקאסט שחוצה את כל הגבולות שמציב הז'אנר המאוד רחב הזה, כל הראפרים והרכבי היפ-הופ שאני אוהב ושומע מתויקים אצלי תחת אותה תיקיה במוח, עם אותו סאונד ומכנים משותפים דומים.
ואז הגיע ניקו סגל, נגן חצוצרה שהיה בלהקה של פרנק אושן ותוך כדי טיפח לעצמו שם כ-Donnie Trumper, אסף אליו את חבר הילדות Chance the Rapper ועוד כמה חבר'ה מוכשרים ויצר את ההרכב The Social Experiment, שבאמצע השנה הוציאו את האלבום הראשון שלהם. לכאורה קל לשייך את האלבום הזה לז'אנר הכולל "היפ-הופ", ולהגיד שהוא היפ-הופ עם השפעות סול, ג'אז, Fאנק וגוספל, אבל זה לא עושה איתו צדק. יש משהו באלבום הזה שפשוט לא מתיישב עם אותה קליקה של כל שאר אמני הראפ מבחינתי (מבלי לרמוז שהם נחותים, חלילה). שמתי לב לזה רק לאחר מספר לא קטן של האזנות לבד והאזנות עם עוד אנשים בסביבת עבודה, כשציפיתי שכולם יגיבו לאלבום הזה באותה צורה שאני הגבתי לו- כאלבום שנע מרגעים מגניבים וכיפיים כמו Slip Slide ו-Go לרגעים של יופי מזוקק כמו Nothing Came to Me, אבל אלבום שבכל זאת חוויית ההאזנה לו היא כיפית. אולם נוכחתי לגלות שהוא דווקא לא יושב על הסקאלה של רוב אלבומי ההיפ-הופ, ש אין שום בעיה להאזין להם בחצי אוזן ועדיין ליהנות אוטומטית בזכות הביט והסטייל. האלבום הזה, הבנתי, הוא שקוף.
יש בו רוגע, באלבום הזה, ונינוחות שמציירת תמונה חסרת זמן, כך שגם בשירים מקפיצים יותר נמצא מרווח בין כל הכלים והצלילים שהמוזיקה נשמעת בתוכם כמעט חלולה, אבל באותו זמן גם מאוד שופעת, עם הרמוניות יפות עד כאב של כלי נשיפה, ובראשם החצוצרה של דוני. ומה שצ'אנס הראפר מוסיף לתמונה השלווה הזו ביחד עם הופעות אורח מפתיעות, ביניהן אצולות ההיפ-הופ אריקה באדו, באסטה ריימס, וז'אנל מונה, זה את המילים שמציירות את האלבום כאלבום הכי אופטימי ששמעתי בשנים האחרונות, שלא מנותק מהעולם שאנחנו חיים בו אבל בוחר להביט על הנקודות אור שנמצאות בו ולא להתפלש ברפש של היומיום.
Surf הוא כמו מכתב בבקבוק – צורה אחידה ושקופה מבחוץ, כמעט חלולה, עם קווי מתאר מאוד מינימליסטים, אבל בכל פעם שזזים מגלים את השפע שיש בצורה הזו. כך הוא מביא את ההיפ-הופ למחוז שעוד לא נתקלתי בו- שבו הדגש הוא לא על החריפות השכלית של המאזין, ולא על החלקים הגופניים שלו, אלא על השילוב בין שניהם ליצירת שלווה בנשמה. רק אל תקראו לו אלבום soul.
— שי אצלן
10 // Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love
Multi Love הוא אלבום יחיד במינו, מאחר שהוא מביא לעולם את בשורת הפוליאמוריה מהמקום הכי אישי ומעניין, וכל זה בתוך ענן של פסיכודליה, רוק, פאנק, פופ ו-ווקאלז מדהימים. השינוי ש-Unknown Mortal Orchestra עברו, אשר מתבטא באלבום הזה, הוא מופלא. בניגוד לחומרים הקודמים של UMO שרובן נילסון יצר ממקום של לבד, Multi Love נוצר ממקום של ביחד, ועוד איזה ביחד. כתוצאה מאהבה של שלושה אנשים, שחברה להפקה גאונית, ושיתופי פעולה משפחתיים עם אביו ואחיו של רובן נילסון, זכינו לפנינה הזו. ההאזנה ל–Multi Love לא רק מענגת, היא גם גורמת לנו להרהר במה שחשבנו שאמור להיות טבעי באשר לאופן שבו אמורה להתנהל זוגיות, ולחשוב על אהבה שמתאימה לנו מהמקום הכי חופשי ואמיתי.
בואו נתעכב רגע על ההפקה. כש-Unknown Mortal Orchestra ביקרו בארץ בנובמבר האחרון זכינו גם ליהנות מהם בלייב. בניגוד לתהליך שקרה באלבום עצמו כתוצאה מיצירת השכבות המרובות והמתוכננות בקפידה, החומר ששמענו בלייב היה בעל ממד הרבה יותר גולמי. בהופעה כל חבר בלהקה פחות עומעם. למעשה, רק בלייב זכינו להכיר את גוון הקול האמיתי של נילסון, ולהבחין בין האלמנטים השונים שיוצרים את המוזיקה של UMO. זה דווקא גורם להערכה רבה עוד יותר כלפי ההפקה באלבום עצמו, שהלואו פיי והאינטגרציה האינסטרומנטלית בו מאוזנות ונכונות כל כך עד שכל הרכיבים בו עשויים כמקשה הרמונית אחת.
מעבר להשראה שניתנת למי שמאזין ל-Multi Love להיפתח לאהבות ולמערכות יחסים שונות בשירים כמו הקטע הפותח Multi Love, מהליריקס באלבום הזה ניתן לכתוב מניפסטים שלמים לשינוי עולמי. למשל ב-Extreme Wealth and Casual Cruelty ישנה הבחנה שנוגעת עמוקות בבעיות העולם הזה, וקריאה לזנוח את העושר הקיצוני והאכזריות האגבית ופשוט להתאהב. בנוסף, את Can't Keep Checking my Phone, הקטע הדאנסי שהרס אותנו, אפשר להבין כקריאת ביקורת ובקשה לשנות את האובססיה העולמית שלנו לסמארטפונים. אז לא רק שהאלבום הזה הוא אחד המהנים שיצאו ב-2015, ניתן וכדאי גם לתת לו לסחוף אותנו להרהורים וליציאה מהגבולות שחשבנו שיש בחיים.
— ליאור וינרייך
9 // Julia Holter – Have You in My Wilderness
עין צופיה ונפש הומיה טובים לא רק לציון, אלא גם לנסיונו של אחד להיות מספר. לא תזיק גם כריזמה, ובלבד שלא תאפיל על הסיפור. בחן, ברק, דמיון משתולל אך מרוסן וחוש קצב עילאי, יגיש המספר את ילקוטו וידרוך את הקהל באמצעות עניין שדקות ספורות קודם לכן כלל לא היה מודע לו. את כל אלו גילמה במופת בלעדי מלכת הסיפורת הז'אנרית ג'ואנה ניוסם, שהוסיפה לספר גם השנה; אלא שבערפה נושפת אחת, ג'וליה הולטר. הולטר, שחקנית שוליים במגרש, הוארה השנה באלומת פז כששחררה את אחד האלבומים היפים ביותר שנשמעו כאן. בלחנים מורכבים ומגוונים, הובלה קולית בוטחת אך ענווה ובאסופת טקסטים שמקדשת גיבורים שונים ומשונים, טוענת הולטר לכתר המספרת הרגישה והמתפתחת שבנמצא.
להולטר מלאו השנה שלושים, בהן היא הספיקה להתנסות בלא מעט הרפתקאות מוזיקליות ולהוציא שלושה אלבומים נוספים שהרדאר החסיר בעקביות. הרדאר זקוק לעצם ברור שירחף מעליו, וסביר שהיאלמות קולה של הולטר בסבך מערבולת רחשים בלבלה אותו. התקלה הזו תוקנה ב- Have You In My Wilderness: לראשונה יושבת הולטר בדיוק על הביט האנטי-ביטי בעליל ומספרת בישירות סיפורים נוגעים ללב, חלקם פרי מוחה הלאו-דווקא אוטוביוגרפי וחלקם האחר מחווה לדמויות, לרוב שוליות, מיצירות אחרות.
ביולי שוחרר הסינגל הראשון, Feel You (עם קליפ כלבי שובה לב). הפרונטאליות של הולטר בלטה בו מיד: הולטר שנהגה להסוות את עצמה באלבומים קודמים, הפכה לחרטום הספינה ופלסה את השיר בין שכבות הבארוק העוגבי והעושר המיתרי שמאפיינות אותה. בהפקה אמיצה של קול גריף-ניל (אריאל פינק, בק, נייט ג'ול) מוקם קולה של ג'וליה כחלוץ לפני המחנה והמינוי השתלם: הולטר גילתה וכבשה ארצות והרדאר, מצדו, גילה גם הוא אותה. ב-Feel You מגעישה הולטר המולה רוגשת, ריחות ורעשים. תערובת החושים נדמית כאוטית אבל הכאוס הזה, כפי שיתברר בעוד מובנים בהמשך, הוא הדרך היחידה להבחין בחיים (במקרה הזה, בזוגיות אינטימית ושברירה). How Long ו- Lucette Stranded on the Island שניהם מלטפים גיבורות נשיות נשכחות מהספרות ומשמיעים את קולן החלוש. האחת, סאלי, אמנית כושלת ומלוכלכת; האחרת, לוסט, היא קורבן לניצול על-ידי גבר שדרדר אותה לפשע ונטש אותה על אי, לא לפני שפצע אותה והוביל למותה. ביכולת סיפורית מפעימה, אינטיליגנטית ומכילה, מפיחה הולטר רוח חיים מחודשת בדמויות הדהויות האלה וזוקפת את קומתן השפופה.
Sea Calls Me Home שעומד באמצע האלבום הוא בגדר קרן שמש חמימה ומתדלקת. בסגנונו, התוודתה הולטר באחד מהראיונות איתה, ניסתה ליצור את כל האלבום, אך הוכנעה בידי ההד הקודר של החיים. Betsy On The Roof ו- Vasquez לקראת סופו מבטאים את הזרם התודעתי הנא של הולטר, הבלתי-מתומלל; קודש חושי פסיכדלי שמזכיר יותר – ברוחו – את עבודותיה הקודמות. אבל זה דווקא Silhouette, השיר השני והפחות בומבסטי באלבום, שאוחז ברוח ההולטרית במלואה: בפלרטוט קונטרה-בסי, בנשיקות כינור, חיתוכי-קול ובחוסר מתריס בפזמון, מבהירה הולטר את מה שנרמז גם באווירה של Feel You: כדי לספר נאמנה, מוטב לא לתפוס את הבלתי נתפס – רק כך נצליח, אולי, לגעת בו. "הוא יכול לשמוע אותי שרה על אף שהוא רחוק", היא שרה; ולמרות המרחק, היא מוסיפה, "הוא לעולם לא יחמוק משדה ראייתי". זה בדיוק זה: באלבום מבריק מחייה הולטר מגוון רגעים מתים לא על ידי צחצוח של האבק מעל חרסיהם, אלא על ידי נישוף שופע של האבק הזה בחלל. האיש מ- Silhouette יכול להרחיק כאוות נפשו – לא רק שקולה של הולטר עוד יצלצל באזניו, היא אף תראה אותו. כל שדרוש הוא, כאמור, זוג עיניים צופיות.
— שירי ללוש
8 // Courtney Barnett – Sometimes I Sit and Think, And Sometimes I Just Sit
הגאונות שבפשטות, זאת ההגדרה של Sometimes I Sit and Think, And Sometimes I Just Sit. צצה לה זמרת אוסטרלית צעירה ומוציאה אלבום בכורה, בלי השקעה מיוחדת באלקטרוניקה והפקה בומבסטית, עם הופעות מינימליסטיות עד משעממות, בלי יחסי ציבור מפוצצים עוד בתחילת השנה, בלי להתחשב בסיכומי ומצעדי סוף שנה, ועדיין מעוררת הדים גדולים עם אלבום מבריק שמצליח מאד גם אצל המבקרים וגם אצל המאזינים.
זה מתחיל במילים, שירים שהם מעין סיפורים קצרים, ריאליסטיים, על החיים המסופרים בשנינות, עם הומור שחור ומשפטים בלתי נשכחים כגון “Give me all your money and I'll make some origami, honey” (מתוך Pedestrian At Best). קורטני כותבת על החוויות היומיומיות שלה בצורה שמאפשרת לכל אחד ואחד מאיתנו להזדהות מבלי להסחף לקלישאות. Depreston המספר על המעבר לפרברים עקב מחירי הדיור הגבוהים,An Illustration Of Loneliness על בחורה בחדר מלון בעיר זרה החושבת על החבר שלה, או Elevator Operator המצחיק על בחור שלוקח יום חופש ועולה לגג לצפות באנשים ונתקל באישה מהסוג הסיליקוני שמשוכנעת שהוא רוצה להתאבד. כל שיר סיפור או דיאלוג פשוט אך מתוחכם ושנון. בד"כ נהוג ללוות סוג של שירי סיפור כאלו במוזיקת בלוז או פולק. אבל בארנט מגיעה מסצנת הרוק והגראנג' האוסטרלית ולכן המוזיקה, שדי בהפתעה משתלבת מצויין עם הטקסטים, נעה בין רוק גיטרות בסיסי, גראנג' ורוק פסיכדלי שלעתים מזכיר את התקופה המנצ'סטרית. ואם זה לא מספיק, אז מגיע Kim’s Caravan, שמתחיל כשיר גל חדש\פוסט פאנק ומתפתח לקטע פסיכודלי מרתק באורך שבע דקות. עם אלבום בכורה כזה, נשאר רק לחכות להמשך.
— ניר אבן
7 // Joanna Newsom – Divers
כמעט 6 שנים חלפו מאז אלבומה השלישי והמופתי של ג'ואנה ניוסום, Have One On Me, והנה, השנה שחררה לאוויר העולם את Divers, אחרי המתנה ארוכה וקשה מנשוא. Divers הוא מתנה, אלבום המכיל 11 שירים מופלאים, כל אחד יותר טוב מקודמו. העובדה הזאת לא הפתיעה את המאזינים – נדמה שהסאונד של ניוסום משתבח מאלבום לאלבום, מה שהופך את Divers לשיא חדש עבור הנבלנית מקליפורניה.
הליריקה המעולה נותרה כשהיתה, הפעם עם עיסוק בלתי פוסק במושג הזמן ומה הוא מכלה. הלחנים נותרו מסורבלים ומהפנטים ביופיים, עמוסים בשינויים ותפניות לרוב. קטעי הפסנתר הפעם הם כנראה המוצלחים ביותר שניוסום ביצעה עד כה. הקול הצייצני והילדותי כמעט ממשיך לרדוף כל טראק וטראק. בקיצור, שלמות. טוב, אולי חוץ מביקורת אחת קטנטונת – אחרי 6 שנות המתנה ואחרי אלבום משולש, ציפינו לעשרים טראקים לפחות, אבל לא נהיה חזירים. שלמות.
האזנה אחת לפתיח, Anecdotes, שובה אותך ומשאירה את המאזין פעור פה, עוצר עצמו מלפרוץ בבכי של אושר צרוף. כך גם ב-A Pin-Light Bent אנו נותרים עתוקי נשימה – אמנם שיר פשוט לכאורה, בלי יותר מידי טריקים מוזיקלים שמאפיינים את ניוסום, אך כאן גם טמון הקסם שבו. Leaving The City הוא שינוי קומפוזיטורי מרענן, ובפעם הראשונה אנו שומעים גיטרה חשמלית אמיתית באלבום של ג'ואנה ניוסום, וזו חתיכת הפתעה נעימה. Waltz of the 101st Lightborne הוא תענוג שיש לשמוע בריפיט שוב ושוב על מנת להתנער ממנו, וכנראה השיר השובה ביותר באלבום, אלבום שכולו עמוס ברגעים כדוגמת אלו, מכשפים ומהפנטים, מלאי חן ואציליים מאין כמוהם. שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ג'ואנה ניוסום מוכיחה לנו שלא משנה כמה זמן יחלוף, האמנות שלה היא על-זמנית.
— יעל וולובלסקי
6 // Deerhunter – Fading Frontier
השיר היחיד באלבום הנ"ל שנכתב ע"י לוקט פאנדט, הגיטריסט של דירהאנטר, נקרא "Ad Astra", שבתרגום מספרדית משמעו: "אל הכוכבים". בסוף השיר הוסיפו חברי הלהקה סימפול של שיר פולק נושן בשם "הלוואי והייתי חפרפרת מתחת לאדמה" (תרגום חופשי). מהטקס הרוחני והסמלי המתואר בשיר, בסופו של דבר החומר מעדיף להתחבא מתחת לאדמה ולהישאר בלתי נראה כל חייו. בין שתי נקודות הקיצון של שמיים וארץ, מצא ברדפורד קוקס, סולן הלהקה, את האמצע.
האמצע של קוקס הוא הניתוב של כל מגרעותיו לכדי יצירה של משהו יפה כמו בשיר "All the same", זו ההישרדות הטבעית של רובנו כשאנחנו נאבקים בפחד כמו ב-"Living my Life", זו הפגיעות שנולדנו איתה כמו ב-"Snakeskin", והאובדן שלמרות כוחו אנחנו ממשיכים הלאה כמו ב-"Carrion". ליבה של כל בן אדם, לא משנה עד כמה עמוק יחביאו את משמעותה, היא פשוטה למדי, וקוקס הצליח לגעת בה בתשעה שירים בסך הכל. פה הכוח האמיתי שהיה לאלבום הזה עליי השנה, בדומה לאלבומים שלהם מהעבר במהלך שנים על גבי שנים קודמות, וכשיש מוזיקת גיטרות רכה ברקע כמו באלבומם האחרון, קל יותר לעכל את אותה אמת יחסית.
אפשר להתחבר לאלבומים של דירהאנטר מבחינה מוזיקלית, להתחיל עם "Microcastle", להתלהב מהצורה שבה הסאונד החולמני התקדם והופק באופן מושלם ב-"Halcyon Digest" או להתרפק על החומרים השוגייזים שלהם מתחילת הקריירה. אפשר להגיש את "Fading Frontier" בתור ניסיון למאזינים שעדיין לא יצא להם להקשיב ללהקה, ולדעת כמעט לבטח שהלחנים המלודיים וגיטרות הגלשנים יחברו אותם מעבר למה שהם מקבלים באוזניים (או שאפשר להפחיד אותם עם "Monomania"), אבל זו תהיה רק חצי הנאה מהחומרים הללו, כי המילים מביאות איתן הבנה, ניכור והפעם יותר מכל ניכרת ה-קבלה.
— חן הוניג
5 // Kendrick Lamar – To Pimp A Butterfly
כמעט בן לילה הפך קנדריק למאר לראפר החשוב בדורו. אלבומו הקודם, Good Kid, M.A.A.D ,City קצר שבחים מקיר לקיר ומהר מאוד הוכתר כאחד האלבומי היפ הופ הטובים בהיסטוריה והיה מועמד לשבעה פרסי גראמי. לאמאר עצמו הכריז על האלבום כ כ"סרט קצר על ידי קנדריק למאר", והיה בעצם אלבום קונספט שתיאר יום בחייו של גבר צעיר בקומפטון. השירים תיארו מציאות מורכבת ורכבו על ביטים מעולים מבית פארל וויליאמס, ג'סט בלייז, ודר' דרה בכבודו ובעצמו. קנדריק גנב את ההצג מביג שון ב-Control, הכריז על עצמו "המלך של ניו יורק", ביטל כמעט כל ראפר רלוונטי בדורו, וביסס את מקומו כראפר החשוב בעולם. הציפיות לאלבום החדש היו בשמיים, ואכן To Pimp A Butterfly לא מאכזב.
האלבום מתקשר ישירות עם ההוויה של עידן פרגסון והתעוררות תנועת #blacklivesmatter, שהפנתה את תשומת הלב אל האלימות המשטרתית נגד שחורים בארה"ב. Alright אומץ כהמנון המחאה בקיץ האחרון. ב-King Kunta הפאנקי, למאר מזדהה עם העבד קונטה קינטה, שסיפורו הטראגי הוצג בספר ובסדרה "שורשים", ובשיר העוצמתי Blacker the Berry למאר מתוודה על ה"צביעות" שלו, ומודה בכך שהצליח לברוח מגורל קשה יותר. למאר בוחן סוגיות של יופי שחור ב-Complexion, שנאה ואהבה עצמית ב-U ו-i, וב-For Free הוירטואוזי מורד נגד הפיתוי להיות סל-אאוט. למאר שוזר לאורך האלבום שורת שאלות. האלבום הוא בעצם פואמה שמורכבת משאלות אותן הוא מפנה לקדוש ההיפ הופ טופאק שאקור. למאר מסיים את האלבום בדיאלוג עם טופאק, שהתשובות שלו הן למעשה קטעים ערוכים מראיון מ-1994. באופן טבעי לגמרי, טופאק מייעץ ללמאר איך להתמודד עם הפרסום ולהישאר נאמן לעצמו.
זה היה נשמע מגוחך לולא למאר היה מרוויח את הזכות הזו עם שעה של מוזיקה מעולה חובקת ז'אנרים. ב-Wesley's Theory הוא מארח את ג'ורג' קלינטון פותח את האלבום בפאנק – היפ הופ פסיכדלי הישר מימי התהילה של אאוטקאסט, והשירים הבאים אחריו נוגעים בג'אז, פאנק וניאו סול. האלבום מסמפל את הסול של אייזלי בראדרס (i), דאנסהול (Blacker the Berry), וסופיאן סטיבינס (Hood Politics). עם פיצ'רים ותרומות מפארל וויליאמס, פליינג לוטוס, ת'נדרקט, סנופ דוג ועוד שורה של נגנים ומפיקים מעולים, To Pimp a Butterfly נשמע חי ואורגני. יותר מזה, אם באלבום הקודם שלו קנדריק סיפר לנו על החיים שלו, הפעם הוא חי אותם מולנו.
— איתן רייס
4 // Father John Misty – I Love You, Honeybear
ג'וש טילמן הוא המעריץ הגדול ביותר של ג'וש טילמן. מתופף הפליט פוקסז לשעבר הוציא השנה אלבום קונספט ״על עצמו״. טילמן נחוש להכעיס את המאזין, לערער אותו. הוא לא בוחל באמצעים – אוננות (פיזית ומטאפורית), הומור עצמי מופרך, השתנה בקשת על החלום האמריקאי. כמו שאמרו יפה החברים בקצה, טילמן הוא, במובנים רבים, קניה הלבן – השוואה שהוא כנראה היה מאמץ בחום.
בדומה לקניה, טילמן מככב בחיבור בין האישי לציבורי. כשהוא משאיל מהנישואין המעורערים שלו לרעיונות של נשיות וגבריות ב-The Ideal Husband, כשהוא מפרק ב-True Affection את מושג החיזור. טילמן נוצץ בדיוק ברגעים האלה, והוא נוצץ בהם ככוכב זוהר בשמי הרוק האמריקאי הגברי, המזדקן והכבד. ולצד כל הפאתוס, השירים על עצמו, הפרסונה הבימתית שצועקת ״I'm The greatst motherfucker״ – טילמן הוא הראשון לצחוק על עצמו, להגחיך את הקרקס שהוא עצמו בקליפים בהם הוא חוטף מנת יתר או מתחיל עם עצמו בבר (ואז לוקח את עצמו הביתה ושוכב עימו), וזה בדיוק מה שהופך אותו לאיכשהו אפשרי לעיכול, לנסבל, ומאפשר למאזין להתעמק בחומרים המבריקים שלו, שחושפים כותב שירים חד ומדויק שלא מתיימר לייצג דור, לשם שינוי, אלא רק את עצמו, את עולמו המעוות ואת רצונותיו האנושיים והפרטיים, שמתכתבים, אם ירצה בכך או לא, עם החיים של רבים מאיתנו.
כך, במובנים רבים, פא'דר ג'ון מיסטי הוא ברוס ספרינגסטין של זמננו. זה אומר שחצי מאיתנו כנראה ישנא אותו לנצח, בעוד השני עומד משתאה ורואה אותו כובש את העולם. עם הופעות מצויינות בטלווזיה האמריקאית השנה וקאוורים ביזאריים לקאוורים (!) לטיילור סוויפט ואחרי אלבום מופתי כזה, טילמן לחלוטין בדרך הנכונה.
— ערן גלובוס
3 // Panda Bear – Panda Bear Meets the Grim Reaper
אל הימה הטרופה ששחרר פנדה בר השנה הושלכה חכה. לקרס שלה חובר פתיון: מלאך מוות. בעזרתו, הניחו, ילכדו דגי-הפרשנות כולם, יבותרו לשניים ויחשפו את אדרתם, על רזיה המחטיים והשקופים. האלבום הרי נקרא "פנדה בר פוגש את מלאך המוות", ומתבקש שאותו מלאך מוות יהיה המפתח לתיבות המיסתורין הפנדה-בריות. הדייגים הם, כמובן, רק מיעוט מהקהל: שכן בקלות פוטרים את נח לנוקס – פנדה בר, בשבילנו – מדחף הפענוח. הוא טריפי, הוא חיה, הוא וידאוארט מתאבך, הוא אסיד; הוא ודאי שלא נרטיב. מוטב לזנוח את המשמוע, להניח לחומת הרציונל להתמוטט, לעצום עיניים ולהסחף.
– אלא שסחף טוב גורלו לחבור אל חוף, אל מושבת שחפים בסלע. האלבום של פנדה בר משתלט תחילה כמו לחש סתרים אמורפי, אך בהדרגה הולך ונאסף – כורה אזניים ומדגדג את ירכיה הפנימיות של ההבנה. הצטרפתי אפוא לצבא הדייגים והתחמשתי גם אני בפתיון ה- Grim Reaper, השחלתי אותו על הקרס והשלכתי יהבי. העליתי ברשתי כמה דגיגים: העליתי את Tropic of Cancer, שיר על אביו של לנוקס שנפטר מסרטן; העליתי את Lonely Wanderer הסיכומי-רפלקטיבי ואפילו את Acid Wash הספינקסי, על אינסוף ולידות מתחדשות. אבל "That ain't it", הקניטו אותי שדי-לנוקס ב- Selfish Gene, השיר השנים-עשר באלבום. גברת, גברת! הפתיון שלך דפוק.
והם צדקו. פנדה בר לא התכוון להטריף אותנו בשלוליות צבע זרחניות עם ויז'נס מוסרטים של סטרא אחרא; הוא התכוון להיחשף לגמרי ולהראות כיצד הוא מתמודד עם שינויים. מלאך המוות הוא אינו אלא קוצר הרגעים, זה שבהינף חרמש מקיץ את הקץ על החלום, סופד לדפוסים הנושנים, בועט בגולגולות העבר שמתפרקות-אגב-מעוף אל קרקעית האוקינוס. כל שיר באלבום הוא גזירה, מעין גדם, שלעתים מולחם בהצלחה ולעתים מרקיב בחדר וכובש את יושביו בריח נבלה.
הטקסט ב-Mr. Noah מספר שההתמודדות עם הגזירה לא עולה יפה, ולנוקס – מגולם ככלב, גילום שמתמיד לאורך האלבום – מצדיק את המוניטין הפלופ שלו ונכנע לסטלת-על. הוא לא מצליח לנצח את עצלותו, תהיה קשורת סמי הזיה ככל שתהיה, ומתבוסס באפסותו. ב-Come To Your Senses הוא נקרע במלחמת אמן מיוסרת נגד עצמו, משוכנע שגורלו לדשדש בבינוניות יצירתית, וגם ב-Butcher, Baker, Candlestick Maker הוא נכשל בהיחלצות מגינונים חברתיים ריקים. אבל לא רק כשלונות טמונים במפגש המרובד הזה, והוא משובץ נצחונות מעוררי השראה. Crosswords היפיפה מביא את סיפור הצלחתו של רב-אמן שנח על פסגת היצירה ומשתין על המבקרים בקשת, משל היה עזרא קוניג ב- Obvious Bicycle, ו- Selfish Gene אף הוא המשך לדיאלוג העוין עם התעשייה שנגמר ביד היוצר שעל העליונה. האתגרים המסופרים בגרים ריפר מוצלחים או מהדהדים בכשלונם, אך עיקרם: העלאה על נס את ההתמודדות.
ולנוקס מדבר מדם לבו: מבט זריז על דמותו חושף מפגן ראווה של נכונות לשינויים. בגיל 37 הספיק לנוקס לעקור מארה"ב לפורטוגל בעקבות אהבה, להקים משפחה ולהביא שני ילדים. הוא צלע מרכזית באנימל קולקטיב, להקה שהיא עצמה שינוי מתמשך, דבר שלא מיסמר אותו לחגיגת החושים המוזיקלית עליה הוא מופקד שם, והנה הוא מתנבא בקולו-שלו בפרויקט סולו ממושך ומגוון. אך לא רק מופת לשינוי פורש לנוקס בספקטרום מרהיב של בשורות ואימוצן, כי אם גם חושף טפחיים מהגות קיומית בה הוא אוחז. זו הגות שמצליחה להמנע מניחוחות הקטורת הזולים שמלווים אותה בדרך כלל, אלו שאופפים אוטומטית רעיונות של שילוח רסן, התמסרות גמורה לטבע ולמקרה, נכונות להיהלם כדי להלום. בין גישות אקסטנציאליות כאלה לבין הסאונד של לנוקס המרחק נדמה רב – גישות כאלה נוטות לצמוח על קרקעות ארציות, על גבי אדמות טרשים מחוררות מרוב מאמצי חיפוש. מאידך, זהו בעצם אותו ריקוד נושן. צעד אחורה יתעתד תמיד בצעד קדימה, וכך גם המסע אחר אמיתות גדולות. תחילה יהיה המסע עירום ונזירי, יבקע מרחם גיטרה, אך משלא יעלה דבר בחכתו – ילך ויחליף גם הוא את הפתיון העבש. גרים ריפר הוא הפתיון הטוב ביותר שבנמצא עכשיו, וכשיפסיק יעדכן אותו לנוקס, כנראה, בפתיון מופת אחר.
— שירי ללוש
2 // Tame Impala – Currents
עם יציאתו של Currents נהיה ברור שלטיים אימפלה יש קסם שאין לאף אחד אחר. הם נגעו בנו והתמכרנו אליהם בזכות עליונותם בייצור מוזיקת פסייכ-רוק מעולה עם השפעות ברורות של פופ, דיסקו, פאנק, ועוד. אך יש ב-Currents אלמנט נוסף, כזה שטכנית אי אפשר להסביר. לפעמים נדמה שללקטעי האלבום יש סוף פתוח, ושקולו של קווין פארקר לא יוצר מילים אלא זיכרונות, שנוגעים לקשרים ולחוויות של כולנו, אפילו שהמסע המתואר הוא זה שלו. כמו כן, הטקסטורות והמבניות של הקטעים ב-Currents נוצרו בזכות הפקה שאמנם מעלה רגשות נוסטלגיים משהו של עבודה באולפן מיושן, אך למעשה מעידות על פרפקציוניזם אובססיבי של המוזיקאים מהמוכשרים והמתקדמים בעולם.
הציפיות מ-Currents היו גדולות, ודווקא בקרב קהילת המעריצים המקורית (שבטח שילשה את עצמה לאחר הצלחת האלבום) הייתה אכזבה. אכזבה היא אולי מילה קשה ושלילית, אבל המעריצים הוותיקים לא ציפו לכזה אלבום מטיים אימפלה. הם אמנם נשארו עם הגרעין המוכר, אך הם השאירו את הקומפורט זון אי שם מאחור. השינויים התבטאו ביותר קטעי רוק ובגיטרה בס דומיננטית יותר, תחום שבו פארקר נחשב לגאון לא מוערך. כמו כן, בניגוד לחומרים הקודמים כמו הקאבר הממכר ל-Remember Me, הקטעים איבדו מהמינימליזם הליריקלי שלהם וקיבלו יותר נפח. אז אחרי שהתנערנו מהשוק, ונתנו לזה לקרות (כמתבקש משם הטייטל של הקטע הפותח Let it Happen), הגיעה ההנאה המתוקה.
בספרו "האלכימאי" כותב פאולו קואלו: "האהבה לא מפריעה לאיש להמשיך בדרך אל יעודו. ואם זה קורה, זה מפני שאין זאת אהבה אמיתית." נדמה שמעבר לתמת המסגרת של Currents כאלבום פרידה, באופן ערטילאי זו יצירת מופת המקדשת את רעיון השחרור. השחרור אינו קל, והאלבום חושף תהליך של הכרה בפגמים ובשדים שלך ו בכך מעיד פארקר על עצמו, אך החיים ממשיכים לנוע ואי אפשר לעצור זאת, כפי שמשתמע ב-Yes I'm Changing. בעוד הקול של פארקר מהדהד לנו בראש, גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש בתקופות מסוימות בחיים, ומי ייתן והתוצאה תהיה כזו מענגת וצבעונית.
— ליאור וינרייך
1 // Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
זאת הייתה, באמת ובתמים, השנה של סופיאן סטיבנס – גם אם אף אחד, כולל הוא עצמו, לא הכיר בכך. והרי טבעי שכך היה – כיצד יכול אלבום פולק קטן ואינטימי להתחרות בהמולת הדיסקו של טיים אימפלה, באפוס הראפ של קנדריק לאמר, במכונת יחסי הציבור של הפופ העתידני של גריימז? ובכל זאת, סופיאן ניצח. הוא ניצח כי הוא בחר שלא להתחרות.
בלי המולת יחסי ציבור, בלי לחגוג את הקריירה המופלאה, כמעט בקית (לשון Beck) באיכותה, של סופיאן סטיבנס, שוחרר השנה Carrie & Lowell. שבעה אלבומי סטודיו, שני אלבומי כריסמס, אי.פי אחד וסאונדטראק לנסיעה בכביש 278, מברוקלין לקווינז, הוציא סטיבנס בעשור וחצי של פעילות. מי שהתחיל כבחור מוזר באלבום רווי השפעות אסיאתיות ומזרח-תיכוניות והפך במחי שתי מדינות לנער הפוסטר של הפולק העולמי, רק בשביל להפנות לז'אנר גב עם The Age Of Adz, ניסוי אלקטרוני-אישי מופלא, חזר באלבומו האחרון לשורשי הפולק. אכן מדובר בשורשי אמת – באלבומו החשוף ביותר, צלילית ומילולית, סטיבנס בוחן מחדש את החומרים מהם מורכבת הדיסקוגרפיה שלו ומוכרות מקרוב למאזינים המתמידים – אהבה ופרידה, כאב ומורשת, אלוהים ומוות – כל אלה זוכים בקארי & לואל לטיפול מסור וקרוב – ללא נארטיבים היסטוריים נרחבים, ללא סיפורים שנשלפו מספרי ההיסטוריה ומאגדות התנ״ך, בהם התעטף סטיבנס בעבר. הם סיפקו לו מרחק בטוח, לצלול אל עצמו ואז מיד להמריא על אל, למעוף הציפור, להתנתק. את מישיגן ואילנוי החליפו נופי היערות של אורגון, בהם נפש כילד עם אימו עד שנטשה אותו. גדולי ההיסטוריה האמריקאית הומרו בלוואל ברמס, שהיה נשוי לקארי במשך חמש שנים ומנהל היום את הלייבל של סופיאן.
קשה לתפוס כמה חשוף האלבום הזה, ועד כמה מדובר בהישג בעבור מי שעשה קריירה מהתפשטות רגשית. מעניין לראות לאן ימשיך מכאן סופיאן – למורשת אליוט סמית, שהמדהד בכל שיר באלבום, או לעבר קאט סטיבנס, או ששוב לשנים של ניסויים וחקירות, רק בשביל לשוב, בסופו של יום, הביתה.
— ערן גלובוס
— — —
על המצעד
בבחירת אלבומי השנה השתתפו 13 חברי המערכת. היא נמשכה כחודש ימים. כל חברה בחרה את אלבום השנה שלה [5 נקודות], ארבעה סגנים [3 נקודות], ועוד שתי סדרות של שש [2 נקודות] ושש [נקודה אחת] שירים. בסך הכל שבעה עשר אלבומים ו-35 נקודות. המצעד מדורג לפי מס' נקודות כפרמטר ראשי ומס' מדרגים כפרמטר משני. צוות העורכים הכריע במשותף כאשר אלבומים מרובים זכו לניקוד זהה. השתבצות הכותבות לאלבומים נערכה וולנטרית, כבכל מצעד במגזין.
מערכת: ערן גלובוס, ילי ורדי, יעל וולובלסקי, ניר אבן, נוה כליל החורש, ליאור וינרייך, הילה מנס, שירי ללוש, שי אצלן, און יוספי, איתן רייס, חן הוניג, דנית צמית. גרפיקה: עידו נינבורג.
