מצעד האלבומים – תשע״ה

albums 2015

לא, לא השמטנו מילה בכותרת. בכוונה לא כתבנו ״הטובים ביותר״ או ״האהובים״. מצעד האלבומים וזהו. יפים, מדויקים, אהובים, טובים, מבריקים – תקראו לזה איך שתרצו. העיקר שתקראו, העיקר שתאזינו. העיקר שתמשיכו לצרוך את האלבום, גם בעידן הפרעות הקשב והריכוז, עת הפלייליסט – הדינמי והקליל, ניתן לשינוי בכל עת.

כפי שכתבתי במצעד המיני-אלבומים שפורסם פה לפני כמה ימים, אנדי נולד מתוך תשוקה לחשוף ולהיחשף למוזיקה נהדרת וחדשה, מרחבי העולם ובמיוחד מכאן, מהזירה התרבותית הכל-כך נפלאה ולחלוטין לא מספיק מסוקרת שבה אנחנו חיים, פועלים ואוהבים. לכן, עבורי, קיום המצעד הוא אבן דרך מהותית למגזין. זאת אמירה. אנחנו מאמינים בערכם של אלבומים כיצירות שלמות, עם אמירה טקסטואלית ומוזיקלית, אשר משקפות את נפשו של האמן, את ערכיו ועולמו, את ראייתו את העולם ואת תפקידו בו.

בנימה אישית יותר, שמחתי לאשש את התחושה שאיתה הגעתי למצעד: שיוצאת פה יותר מוזיקה נהדרת משאדם יחיד יכול לשמוע. בתהליך ההצבעה גיליתי מספר אלבומים נהדרים שחמקו ממני השנה. למעשה, יצאו פה כל-כך הרבה אלבומים נהדרים, שהדירוג הסופי מכיל 22 אלבומים – פעמיים תיקו. אני מודה לכל חברי המערכת על הזכות שהם נותנים לי, בשגרה ובמסגרת המצעד הזה, לקבל הצצה לעולמם ולמוזיקה הנפלאה ששורה בו.

חג שמח ושנה מוזיקלית משובחת,

ערן גלובוס, עורך ראשי.

[חברי המערכת המשתתפים: ערן, ילי, יעל, נירנוה, ליאור, הילה, אורן ושירי // רכז: אורן סגל // עיצוב: עידו נינבורג // לוגיסטיקה בסוף המצעד]

20

דיקלה // ואם פרידה

rsz_dvp4thh141דיקלה היא מסוג הסודות השמורים הכי גלויים שיש. כבר 15 שנה, מאז ״אהבה מוסיקה״ עתיר השבחים, השם שלה מתגלגל על לשונם של יודעי דבר. השנה, בשעה טובה, היא פרצה סוף סוף לתודעה הציבורית. זה לא קרה ביום  – הסינגל הנושא את שם האלבום הוא השיר הישראלי השישי הכי מושמע לשנת תשע״ד בתחנות הרדיו. אבל תשע״ה סימנה עוד הישגים לדיקלה. עוד הכרה. עוד להיטים ברדיו. לאט לאט נוצר חיבור בין השירים לשם. מותג חדש נולד.

והוא נולד בצדק. ״ואם פרידה״ הוא אלבום מצויין, עמוס רעיונות טובים. ברגעים בהם הם מתממשים כראוי, היא זוהרת. רוצים דוגמאות? בבקשה. ״בסמה״, שיר הנושא (ובעיקר הפתיח שלו וההפקה המוזיקלית הנקייה ומדויקת), הקאוור ליורית'מיקס – כל אלה מוכיחים שדיקלה היא יוצרת מקורית, מבצעת בחסד, כותבת טובה. לצערי, ״ואם פרידה״ לא אחיד ברמתו. הרגעים היפים בו לא תדירים מספיק. אבל הפוטנציאל רב. אחרי 15 שנה לדיקלה יש עוד הרבה מה להציע, ועצם הנוכחות שלה מוכיחה – לפעמים ההמתנה משתלמת.

ערן גלובוס

// ואם פרידה (סינגל) //

20

דניאל ספיר // דניאל ספיר

דניאל ספירכבר הסברתי כמה ולמה אני אוהבת את אלבום הבכורה של דניאל ספיר, אבל משמיעה לשמיעה אני רק אוהבת אותו יותר. יש אמנים שאתה אוהב כי הם עושים לך טוב, ויש אמנים שאתה אוהב כי הם טובים. את דניאל ספיר אני אוהבת בגלל שניהם – אולי מאז טל פוגל לא עמדתי כה נפעמת מול התפרצות כזו של כשרון יפהפה נוגע לליבי, ואף אחד לא יתווכח שספיר, המנגן עם כל המי (סאן טיילור) ומי (ישי אפטרמן), הוא בין הקונטרבסיסטים הטובים בארץ.

באלבום בכורה עם כתיבה מדויקת (גל של עצב, מפלצת) ולחנים שמורכבים כפאזל שיכל להיות תלוש אבל בעבודה וביצוע נהדרים הופך למשהו שאתה מחכה לו בכל האזנה מחדש (הדלת של המקרר, לשים את הראש), ספיר הוא בבירור תגלית השנה שלי. קצת כמו אביתר בנאי, קצת כמו הילה רוח, שגם הפיקה את האלבום אז מתבקש, ובעיקר כמו עצמו – אל תתנו לדניאל ספיר לעבור מתחת לרדאר שלכם.

נוה כליל החורש

// דניאל ספיר //

19

EREZ // Proper Lady

EREZ

את Proper Lady, אלבום הבכורה של ארז סיוון, היא פותחת בשיר הנושא, אשר מלבד היותו פצצת R&B מתקתקת הוא גם מתווה את כל הקו המוזיקלי של האלבום. הנימה ברורה ומרמזת שכדאי להישאר – המקצב, כלי הנשיפה וקולות הרקע הרכים. כולם אומרים לך שמדובר כאן בדבר האחד שיהפוך את הערב שלך לאחד הערבים הטובים שהיו לך, גם אם נתקעת בבית, שוב, עקב החג.

הרבה חירות יש באלבום של ארז. החירות לעזוב הכל וללכת, לבחור במה שייעשה לך טוב ובעיקר להיות הילד של עצמך, כי האדם היחיד שתצטרך לתת לו דין וחשבון כל החיים הוא אתה ורק אתה. האלבום הזה הוא סימן לכך שErez, למרות גילה הצעיר, השכילה להבין זאת מזמן ואת המסר הזה, יחד עם שלל מסרים אחרים היא שולחת אלינו. עוטפת אותם ביצירה שכולה גרוב ומסיבה הממאנת להיגמר, עכשיו כל שנותר הוא לקוות שהאלבום הזה יחלחל קצת פנימה מעבר לתפופי רגליים ותנועות מגושמות על רחבת הריקודים. 

ילי ורדי

// Proper Lady //

18

Sun Tailor // This Light

a0393778973_16בגל הגדול של סינגר-סונרייטרים ישראליים ששרים באנגלית ומכוונים לעולם הגדול, בהשראתם של אסף אבידן וגבע אלון, ארנון נאור או בשם הבמה שלו סאן טיילור, מתבלט לטובה. כמו טרובדור מודרני, סאן טיילור לוקח אותנו באלבומו השני, This Light, אותו הפיק בעצמו, למסע מוזיקלי בין סגנונות ומקומות.

מ-Who At Your Window הרוקיסטי דרך Embers הפסיכודלי ועד ל-I Know What You Want הפולקי, סאן טיילור רקח יצירה מיוחדת. מדובר באלבום נעים ו״קטן״, שלא מנסה להרשים במיוחד או להפיל אותך מהכיסא. דווקא בדרך הזאת, האנטי-בומבסטית שלו, סאן טיילור מראה רגש רב שמצליח לחדור ללב, קול עמוק ונעים וכמה שירים ממש טובים, כמו Honorable Man או Who's At Your Window.

ניר אבן

// This Light //

18

יונתן לויטל // ים יבשה

a2078835334_16בשקט בשקט הופך יונתן לויטל לאחת ההבטחות הגדולות של הרוק הישראלי. באלבום הבכורה שלו, ״ים יבשה״, הוא מוכיח שגם בפרונט הוא קודם כל בסיסט – אבל גם מפיק מוכשר, כותב בחסד ובעיקר ווקאליסט נהדר שמגשר בין עולמות שונים, בני הדודים של הסצינה המקומית, אם תרצו. מצד אחד עמיר לב, מצד שני אביב גפן. 

לצד השמות הגדולים צריך לזכור ולהזכיר: יותר מכל, האלבום של לויטל אישי. את הסודות הצפונים הוא חושף, מפרק אותם אל מול המאזין – את הפחדים, את הפרידות, את הבדידות ואת האהבה, את החיים בעיר. שום דבר לא פרטי מדי, שום פרה לא קדושה. גם אווירת הרוק הגולמי שמבוטאת יפה כל-כך בהפקה, באדיבותו (יחד עם הילה רוח), מספרת את הסיפור, הופכת את השנינות והקסם של ״ילדונת״, ״צל״ ו״יותר טוב״ לסוג של המנונים קטנים, כאלה שעוד עשוים להיזכר כצעד ראשון ברפטואר מפואר. אבל לזה עוד נגיע. כרגע עוד מוקדם לדעת אם לויטל יספק את הבשורה, ישלים את ההקפה ויהפוך מהנגן האנונימי שהוא לאייקון רוק ישראלי. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לו עכשיו.

ערן גלובוס

// ים יבשה //

17

Cut Out Club // Cut Out Club

Cut Out Clubאחרי כמעט שנה וחצי של חריכת במות בישראל ובעולם, כולל חתימה בחברת בוקינג גרמנית ובלייבל אירופאי, שחררה הסופרגרופ Cut Out Club את אלבום הבכורה שנקרא על שמה.

השם Cut Out Club אולי חדש יחסית למאזין הישראלי, אבל פרויקט הסולו של ניצן חורש, סולן Electra זצ"ל, הפך ללהקה לכל דבר ועניין – השמות שעומדים מאחריו צברו קילומטרז' משמעותי בלהקות כגון Useless ID, בוא לבר, Tree, מונטי פיורי, תעני אסתר, ג'יין בורדו, גולשי האבן הנייר והמספריים, The Meatballs, מונוטוניקס ועוד. ביחד, ותחת חסותו של המפיק, ברוך בן-יצחק מרוקפור, יצרה השמינייה את אחד האלבומים הישראליים המושקעים וההדוקים ביותר ששוחררו השנה.

רוק אנד רול עם נגיעות גלאם שמהדהדות דיוויד בואי, ומעליהן הרים של Fאנק משולב בשביבי אלקטרוניקה. לא מאמינים לכל הטוב הזה? תנו האזנה אחת ל-New Confrontation המצוין, Out of My World המקפיץ שלא מותיר אתכם אדישים לרגע, או Skin Trade המהיר והמהנה. ההנאה מובטחת.

יעל וולובלסקי

// Cut Out Club //

16

Noa Bentor // Love and Darkness

Noa Bentor

אלבומה השלישי של נועה בנתור, Love and Darkness, הוא אלבום יפהפה של אמנית בשלה. ושזה נהדר, חוץ מהעובדה שרוב הסיכויים שאתם לא שמעתם עליו, או אליה, לצורך העניין, בכלל.

בנתור היא סינגר סונגרייטר ישראלית שמפלרטטת בשנים האחרונות על קו התפר שבין המיינסטרים לאינדי, ו-״Love And Darkness" הוא אלבום עדין, רגיש, עם סטייל קלאסי שלו אחראי עיבוד כלי מיתר מדויק. בשירים כואבים כמו Blue Sky ו-God ושירים כמו City Light שהוא כולו אור, אהבה ואפילה, ניכרת יוצרת בשלה שרק מחכה לפרוץ. מדובר באלבום קונספט מובהק, והתחושה הזאת משודרת היטב בכל נים, בכל פריטה באלבוםהלב החשוף של נועה בנתור, וסיפור התמודדותה עם מחלה קשה, פרידה והחיים עצמם, בלי לוותר על הצד של האופטימיות והאהבה.

נוה כליל החורש

// Love and Darkness //

15

אורי מרק // אין לאן לברוח

אורי מרק

אורי מרק טוב עם מילים. חשבתי כך עוד לפני שהתברר לי שהוא עורך חדשות בעיתון הארץ (עובדה שלא רלוונטית כלל מלבד הגילוי הנאות), לאחר שהאזנתי לאלבומו השני והמעולה, "אין לאן לברוח". בדיעבד, את הכישרון שלו שמענו עוד בסינגל הראשון שלו שיצא ב-2008 והפך למיני-להיט בתחנות הרדיו, "לא לדבר על מין". הוא מלהטט במילים, חורז וחותך אותן, מבלבל ומסקרן את המאזין. רק תנסו להתווכח עם שורה כמו זו, מתוך השיר "המצאת הגלגל": "אם הגלגל הומצא ואי אפשר להמציא את מה שכבר הומצא / אם יש גלגל אז למה מנסים פה להמציא גל, גל של ממציאים שוטף וממצה להימצא במציאות מומצאת".

מרק עושה פופ מהוקצע, קליט ואינטליגנטי, כזה שכמעט לא שומעים בעברית, והאלבום שלו מעניין, מרענן ורלוונטי. כמובן שאין תחליף להפקה מוזיקלית טובה, ובמקרה הזה אמון על ההפקה גיל לואיס. יש לציין גם את הביצוע היפה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, שהפיק עמוס בן דוד, ואת סמי-להיט הרדיו ״סיגלית לנדאו״, לצד סיגלית לנדאו עצמה.

הילה מנס

// אין לאן לברוח //

14

Phototaxis // Marinade

Phototaxisשנתיים וחצי לאחר אלבומם הקודם, שחררו Phototaxis אלבום מגובש בן תשעה קטעים, שנשמע כאילו עבר השריה במרינדה איכותית לפני הבישול.

Phototaxis מנגנים כהגדרתם אלקטרו-סול, שילוב מונחים שמייצג היטב את מערכת היחסים המתוחה בין התופים האלקטרוניים והקלידים לצלילים החמים של כלי הנשיפה המאופקים, הבס, הכינור וכמובן, קולה היחודי של הסולנית יעל פלדינגר. אסוציאציה בולטת נוספת בהקשר של Phototaxis היא טריפ-הופ – מוזיקת חדר מיטות טעונה ומעושנת. וכמו בהקשר של טעמים מעושנים, גם המוזיקה של Phototaxis היא טעם נרכש. תנו לה הזדמנות. – אורן סגל

// Marinade //

13

Eyal Talmudi + Roy Chen // Saved My Eyes From Tears

Eyal Talmudi + Roy Chenכמעט בלי ששמנו לב, משהו גדול קרה פה. האלבום של אייל תלמודי ורועי חן הביא איתו משהו חדש.Saved My Eyes From Tears, בהפקת ריג'וייסר, הוא ברמה אחרת. הגדולה שלו, אם תרצו, היא בסינתזה ובשידוכים המחמיאים בין הג'אז לז'אנרים אחרים, חיבורים שמוסיפים ומחזקים את הקלאסי, מוסיפים לו את הטאצ'ים העכשוויים והחדשנים ביותר. Saved my Eyes From Tears מגלגל את המילה ״אהבה״ על הלשון, משחק בא' וב' וה' ומשתדל שזו לא תיגמר לו מהר מדי. במקום להיכנס בדלת הראשית, הוא הולך בדרכים נסתרות, מגניב עצמו אל שערי לבבות זרים, אבל אף פעם לא נכנס. מקיש על הסורגים באצבע אחת ומחכה ומחכה, עד שנמאס לו ומתוך הסקסופון פורצים אגרופים קטנים אשר הולמים בשער ומערערים את את כל מה שידעת על אהבה.

אייל תלמודי הוא איש מרשים. נגן סקסופון, מפיק שעבד עם כולם – ברי סחרוף, הבילויים, בלקן ביט בוקס, מי לא. הוא משפיע וסופג – את השפעת המנייריזם הבלקן ביט בוקסי ניתן לשמוע בבירור בקטע החולק את שם האלבום, Saved My Eyes From Tears, שבו משתתף יקיר המערכת שי צברי. גם רועי חן הוא כוכב עולה בסצנה היישראלית, מתופף ומפיק שבין היתר גם חבר לבטרינג טריו. ייתכן שהקסם שבאלבום נובע מכך שההפקה היא זו שהובילה את האמנים האורחים המוכשרים (ביניהם קרן דוניץ, מיס רד ועוד) לכתיבה. כך נולד Saved My Eyes From Tears, אלבום המלא בשירים על אהבה ועל החיים, המשולבים בקטעים אינסטומנטליים ג'אזים, שיוצרים וייב מאד אמביינטי אך מלא נוכחות. איפשהו בשכונת התקווה מישהו מקים גרסה לוקאלית ל-Blue Note, המועדון האגדי מגריניג' וויליג'. ראוי, אם כן, לפתוח את המועדון עם נביאי הג'אז העכשווי במזרח התיכון.

ליאור ויינרייך וילי ורדי

// Saved My Eyes From Tears //

12 (1)

נעמה הכהן // נעמה הכהן

naamaחכם אחד אמר פעם שכל הסיפורים הגדולים כבר סופרו, ועכשיו כל שנותר הוא לספרם מחדש. האזנה לאלבום הבכורה של נעמה הכהן מאתגרת את האמירה הזאת. מסע החיים המרתק של הכהן, מהדת והפחד אל חיים גאים (כלסבית וכדתייה), מתרכזת ב״נעמה הכהן״, אלבום הבכורה אשר ישוחרר השנה, לרצף רגעים יפים, חלקם לכדי דמעות. החל מהטקסט הדוקר של ״רמת עמידר״, דרך הרפיטטיביות של ״אלמלא הרוח״ ועד למילים האחרונות של האלבום – לכהן יש מה להגיד, היא יודעת איך להגיד והיא מאד רוצה שתאזינו.

אבל לא רק סיפור אנושי יש ב״נעמה הכהן״. גם הפקה מוזיקלית מצויינת באדיבות מורפלקסיס, עבודת להקה טובה, ובעיקר טקסטים חדים שמוגשים בקול עדין, כמעט מלאכי. אולי מלבד ״זלמן שושי״, הרצועה החלשה באלבום וטקסט סמי-פוליטי על התקדמות הקהילה הגאה בישראל, כל השירים פה מצליחים לגעת עמוק בלב, בחסד ולא בזכות. המאבק של הכהן עם שייכות, דת, אהבה, פרנסה מוגש חשוף, נא. עוד קצת עבודה, עוד קצת קהל – והכהן תהיה בדרך הנכספת להפוך לתופעת האינדי הגדולה הבאה.

ערן גלובוס

// אלמלא הרוח (סינגל) //

11

דניאלה ספקטור // כל הדברים היפים באמת

דניאלה ספקטור״לכבוד השנה החדשה // אני מאחלת לך שתשמח, שתצליח״ – ככה נפתח ״לוויתן״, הסינגל השני מאלבומה השלישי של דניאלה ספקטור, ״כל הדברים היפים באמת״. ספקטור נמצאת איתנו זמן לא מועט במונחים מקומיים, אבל אלבומה השלישי הוא ללא ספק הטוב ביותר – לא הישג של מה בכך, בהתחשב בשני אלבומיה הקודמים: האחד הוא אלבום הבכורה, עמוס יופי בוסרי, השני הוא יצירת פופ מצויינת עם בעלה, המפיק בן ספקטור. באלבומה השלישי העולמות מתמזגים. הלהיטים מלאי תשוקה ורגש (ספקטור, כפי שאמרתי ל״הארץ״, מבינה היטב את חשיבותם), הבלדות עמוקות, בורחות משבלונות. הגיטרות מדויקות יותר. השירה טובה מתמיד, כמעט אלברשטיינית. כמו המלכה האם, גם ספקטור רק משתבחת עם הזמן.

לא מזמן נפגשנו לראשונה, בעצרת לקידום הסובלנות בירושלים בה הופיעה [ואותה, גילוי נאות, הפקתי]. האינטליגנציה שלה שופעת, יש לקוות שגם מדבקת – גם המוזיקלית, גם האישית. ניכר שגלגלי המוח שלה מסתובבים ללא הרף, מתרגמים את מרקם החיים הכה בסיסי של אהבה, משפחה, מוות – לפולק עברי מקורי, שטבוע בו זמנית ב-DNA של ספקטור ושל כולנו פה. של חיי הקיבוץ ושל המגורים בתל אביב. של רעם תותחינו במלחמות, של ארוחת ראש השנה. את השגרה הזאת דניאלה ספקטור שרה יפה כל-כך. יפה יותר מכל אחד אחר.

ערן גלובוס

// כל הדברים היפים באמת //

10

לא // לא

איך לא היתה להקה עם שם כזה עד היום? לa2987029804_16א חתומים בלייבל "סוס" של יונתן קוטנר, שמן הסתם ירש את האוזן של אבא שלו כשזה מגיע לזיהוי מוזיקה משובחת. שלושת חברי הלהקה, גיא שמי, גיא לוי וניר וקסמן, יוצרים מוזיקה אקוסטית שמורכבת בבסיסה מקולותיהם של וקסמן ושמי, הקונטרבס של לוי והגיטרה של שמי. "נו, כמה מסובך זה כבר יכול להיות", אתם חושבים לעצמכם. אז זהו, שכן. לא כותבים ומלחינים מוזיקה מסובכת, שקשה להפנים בשמיעה ראשונה. אחרי כמה האזנות מבינים, פחות או יותר, את המורכבות והעושר שבמוזיקה שלא עושים. אולי לא תצליחו לזמזם אותה על כל מעבריה וניואנסיה, אבל בהחלט תוכלו להעריך את החוש המוזיקלי המדהים שבונה אותה.

גדולים ממני כבר כתבו ביקורות מפרגנות ויפות על האלבום היפה הזה, ולא נותר לי אלא להסכים. הוא לא נשמע כמו שום דבר שעשו פה קודם. המהלכים המוזיקליים שלו כמעט דיסוננטיים, כמעט שורטים את האוזן וברגע האחרון מחליקים וגורמים לך לתפוס את הראש ולחשוב "אלוהים אדירים, מה הדבר המעולה הזה ששמעתי עכשיו?". קוראים לזה לא – וזה לגמרי כן.

הילה מנס

// לא //

9

TATRAN // Shvat

TATRANאלבום הבכורה של טאטרן, Shvat, הגיע לאחר יותר משנתיים של ציפיה ממושכת, שהחלו בהופעה מיתולוגית של להקה צעירה ומלוטשת באינדינגב 2012 והתגברה עם כל פסטיבל, כשנראה שהיא מתפתחת ומשתפרת. זו היתה הלהקה המבוקשת ביותר בדוכני הדיסקים באינדינגב וביערות מנשה, מבלי שהדפיסו פלסטיק. בנובמבר האחרון באנו על סיפוקנו, כשהלהיטים האינסטרומנטליים מההופעות באו לידי ביטוי באלבום האולפן, שהוקלט כאלבום הופעה.

המוזיקה של טאטרן מתבססת על מלודיות מוזיקליות נגישות יחסית, ששואבות מפופ ורוק, ומתבטאת בנגינה וירטואוזית תוך שליטה אבסולוטית על הכלים והאפקטים. טאטרן נעזרים בעולם אסוציאציות עשיר, מתיכה מגוון סגנונות מוזיקליים זה לתוך זה ולעתים מטיחה אותם זה בזה.

מאז הקלטת אלבום האולפן טאטרן מכרו מראש את כל הכרטיסים להופעת ההשקה בבארבי, מילאו את המועדון גם בהופעות "רגילות", מובילים פסטיבלים בארץ ובעולם, מלווים בקהל נלהב שמלווה אותם בזמזומים קולקטיביים רמים ובתנועות אייר-דראמינג, ובעיקר – פותחים את הדלת למאזינים שנחשפים לראשונה למוזיקה אינסטרומנטלית, מכל הסוגים והגילאים, ואוהבים את זה.

– אורן סגל

// Shvat //

8

הקליק // אני לא בפסקול

הקליקהקליק חזרו אחרי שלושים שנה, וכאורך הגלות, עוצמת החזרה. ״אני לא בפסקול״ הוא אלבום פאנק מחאתי מעולה ובועט כמו שרק פאנק יכול לבעוט. דני דותן חוזר ומראה את יכולות הכתיבה שלו וכהרגלו, לא דופק חשבון לאף אחד ודואג למרוד בכולם. מהפסקול המוזיקלי והחדשותי הדי מקובע של ימינו (אני לא בפסקול), האושר המדומה של תרבות הצריכה (בין הקברים לפרברים), המלחמתיות (המסיבה שלך ישראל) והמצב בארץ המסרב להשתנות (החוזה שלי עם הארץ). את הטקסטים המחאתיים הללו עוטפת מוזיקה לא פחות בועטת של גיטרות מנסרות ותיפוף שלא מרפה בניצוחם של אלי אברמוב, עודד אפרת ועודד פרח על תקן המתופף.

מבעד לפאנק ולמחאתיות מבצבצת מפעם לפעם רוחו של ז'אן ז'אק גולדברג, המתופף האגדי של הלהקה ושל הרוק הישראלי בכלל, הגעגועים של הלהקה אליו (סוף המסע) ומחשבות על קיום ומוות (לג'וקר אין פנים). אבל מדובר ביותר מאלבום הנצחה. חשיבותו היא בקיומו. נאיבי להניח שהאלבום יגרום לשינוי חברתי ובטח שלא מדיני, אבל אולי הוא יצליח לעורר איזושהו שינוי מוזיקלי בארץ, לחזק ולהזכיר לאמני האינדי העכשויים ולאלו שבדרך שמתפקידי המוזיקה גם למחות, לבעוט ולשבור מוסכמות. כמו שכתבתי כשיצא, הקליק הם המורים הטובים ביותר שהדור הנוכחי שיכלנו לבקש.

– ניר אבן

// אני לא בפסקול //

7

הילה רוח // רופאה במערב

הילה רוח

סלידתי משמיעת אלבומים במחשב תמיד הייתה בעוכריי. במקרים בהם נשלחו אליי אלבומים עם המשפט "את חייבת לשמוע", לרוב לוקח לי זמן רב להאזין וגם כשכבר כן, מדובר בחצי שמיעה. ככה, למשל, התפספס אצלי אלבומה הראשון של הילה רוח, רופאה במערב. וזה לא שלא שמעתי – פשוט לא הקשבתי מספיק טוב. אבל ברצועה העשירית, ״פרדוקס קו החוף״, משהו השתנה. ואז כשהאלבום הגיע, היה זה ״נסיכה״, עם קו הבס המשוגע והמילים המשוגעות עוד יותר, שתפס אותי. בשמיעה שנייה, נעצרתי ב״אלנבי״ – הבלדה לשבורי הלב, מהטובות שנכתבו פה לאחרונה, ב-״אהוב״. שמיעה שלישית, ונתקעתי עם המקצב של ״הקו״ והעצב הרב שבו. בשמיעה רביעית שקעתי במיוחד ב-״בת 30ֿ״ הטריפי. בחמישית אלו היו כבר ״תל אביב״ ו-״משהו רע״, ובשישית כל האלבום הפך בראשי למקשה מופתית אחת, אפילו ״דובה גריזלית״ ו״דגים״, שבהתחלה לא אהבתי אך לאחר האזנה מדוקדקת התחברו לי ללב.

עם טקסטים בעברית, חלקם שלה וחלקם, דוגמת ״דובה גריזלית״ ו״עייף אני״, שירי משוררים/תרגומים, בהלחנה שלה ובהפקתה, בלי חזרתיות וללא פחד, בכתיבה שאינה מרובעת או מסודרת ונקייה מדיי, ובעיקר בורסטיליות נדירה, רופאה במערב הוא אלבום מעולה והילה רוח כוכבת, או יותר נכון – סופרנובה. כל שיר חזק, כל שנייה טובה יותר מקודמתה. והכי טוב, זה לא משנה אם אתם מסכימים. תנו לה אוזן. רוב הסיכויים שתתאהבו. וגם אם לא, לא נורא. לכו תאכלו טוסט.

– נוה כליל החורש

// רופאה במערב //

6 (1)

תעני אסתר // מסקנות מכדור הארץ

תעני אסתראת תעני אסתר הכרתי הרבה לפני ששמעתי אותם – אזכורים פה ושם, בקשות שאאזין, סיפורים ואפילו שהות בתל אביב בזמן שכולם במופע ההשקה שלהם – ובכל זאת הייתי קצת סקפטית. מזל שיש מצעדים. עם שירים כמו "יום שני" ו"שיר פשוט", תלאות עבר ומוזיקאים ברוכי כישרונות שמככבים גם בלהקות אחרות (יונתן יידוב ב-MONC ושי רוט ב-Cut Out Club), תעני אסתר היא אחת הלהקות שובות הלב ומזיזות הגוף שיש כאן.

תוך שילוב בין פופ פסיכדלי, רוק גיטרות אלטרנטיבי וקצת סרף נויז, תעני אסתר מגישים אלבום שני, בשל מקודמו, אך עם המרכיבים האלמנטריים שהפכו אותם למי שהם מלכתכילה: חוסר רצינות מקסימה בעליל ("לא היית מתנגדת / כי איך אפשר לסרב לקנגורו כן", "קנגורו") מול עצב בלוזי ("כמו ברווז בתוך מערבולת באמבטיה / אף מילה לא תביע / את הצער שהיא יכולה לך לגרום", "אפילו לא תהום"), וגם כמה מקטעים אינסטרומנטליים, כשהכל עטוף במקצבים מדבקים וסאונד שהכי קל לתאר כטירוף שמח. בהפקת ברוך בן יצחק, איש רוקפור, זה נשמע טוב מאי פעם.

– נוה כליל החורש

// מסקנות מכדור הארץ //

5 (1)

Tiny Finges // The Fall

Tiny Fingers״אין חדש תחת השמש״. זה מה שכתבתי בראיון עם טייני פינגרז

Tiny Fingers ממשיכים את דרכם למטה, והפעם לוקחים אותנו איתם מתחת לפני הקרקע, עמוק במצולות. The Fall, האלבום החדש של הלהקה, נפתח עם קטע הנושא, שמסמל צלילה והתעוררות – צלילי מתכת מסקרנים (אשר מזכירים מעט את אלו שליוו אותנו באלבום הקודם), מעל שריקות של מה שנדמה כחיות ים. אני מודה שקשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק – זה פשוט קורה.

Music For The Sun, הקטע שחותם את האלבום (והארוך ביותר ששוחרר על ידי הלהקה עד כה), מוצא את המאזין בקרקעית, במקום אישי וחשוף לאחר הטלטלות שחווה לאורך הצלילה, ומספק חווית התעלות מהפנטת. אחרי שלושים ושמונה דקות של צלילה הלהקה מזניקה את המאזין לנקודת ההתחלה, אל מעל פני הקרקע. המקום הוא אופטימי, נקי ושלם, בעל תחושת קתרזיס מספקת. לרגע נדמה שהאלבום נגמר והמעגל נסגר, אלא שלאחר דממה קצרה הלהקה בוחנת את הקרקע, ממריאה בשנית ולוקחת אותנו איתה לעבר השמש. למעשה, הפינגרז מגיעים להשלמה עם כל הטלטלות שחוו בשנים האחרונות וחוזרים למקומם בחלל החיצון, אם כי לא למקום אפל וזר כמו בתחילת דרכם, אלא למקום חם ומואר. בעיני, זו סגירת המעגל המושלמת לאלבום נפלא, שלם וחכם, שמסמלת פרק חדש בתולדות הלהקה.

אורן סגל

// The Fall //

4 (1)

ועדת חריגים // השיעמום שוקע

Vaadat Charigimשמחות קטנות נישאות ביתר קומה כשתחתן עמקים של דכדוך. זכור לי דווקא חיוך שבגומותיו נקוו דמעות לאחר בכי מתפרץ, וזכור לי הסיפוק שברכיבה ללא גלגלי עזר, גאה בניצחוני אל מול ברכיי הפצועות מנסיונות. כזו היא השמחה שגואה לפרקים באלבומם השני של ועדת חריגים: האלבום בן שבעת השירים מיואש וסופני, אך מתמיר את הלב בין אפוקליפסה לאחרת כשהצלילים העמומים והמותכים נפרדים לרגע זה מזה, וקרני שמש בודדות חודרות מבעדם.

הרעש העמוק שמרכיב את 46 הדקות של "השעמום שוקע" נוצר בידי שלושה: יובל הרינג, דן בלוך ויובל גוטמן. לפעמים קשה לי לתפוס שעל השפע הקולי הזה מופקדים שלושה בלבד, ולא להק שלם שמנצח – כך נשמע – מהשמים. "השעמום שוקע" הוא האלבום העוקב ל"העולם אבד מזמן" מ2013, שקצר תשבוחות בארץ ובעולם. שניהם אלבומי שוגייז עמוסים, אפופים, שיכולים למלא עד תום כל ריק שיושמעו בו ולהשכיח את מה שמחוצה לו. יחד עם זאת, הם נבדלים בנימתם: בזמן שהדחיסות המוקדמת ב"עולם אבד מזמן" נשמעת צעירה וחסרת דאגות, "השעמום שוקע" הוא אלבום כבד, מלנכולי – הוא בוגר. החומרים ב"שעמום שוקע" הציעו לי, בניגוד לקודמו ובניגוד למרבית מה שמתגנב לאוזניי, את מצרך העילית במוזיקה: נחמה.

האלבום נפתח ונסגר בחזרה למקורות. השיר הראשון, "נשל", הוא פרולוג בן עשר דקות שמנער את החול מהאדם, אותו חול בן-חלוף שדבק בו באהבות ואסונות התבגרותו. "השעמום שוקע" שמגיע בסוף מזכיר שגם האדם הנקי הוא לא יותר מגרגירי חול זמניים, שגורלם התמזגות באדמה אחרי שנים של חוסר תוחלת גמור. האלבום מבהיר: אנחנו כלום. בימי חיינו אנחנו צביר חוויות ניילוניות שישלו זו אחר זו, ובסוף הימים האלה גם התווך שנשא את הצביר הזה יתמוסס. אבל הכלום הזה, מוכיחים החריגים, גם הוא יפה. אלה הצעירים החינניים שמתים מיין, על בטן מלאה, בתל אביב שהכילה אותם ב"אימפריה אחרונה"; זה נצחון הסקס הסליזי ב"דבר האמיתי", שלמרות שהוא מנוכר וחיצוני, גובר לרגעים על חוסר האונים הלילי. זה אפילו הוידוי בדבר הסיכוי האפסי שלנו להנצל ב"כלום": רק הסוף יגאל אותנו, הרינג שר, אבל גם בהגיעו עוד ניפגש.

שירי ללוש

// השעמום שוקע //

3 (1)

Soda Fabric // Atlantis

soda_2לסודה פבריק לקחו כמה שנים עמוסות על מנת לשחרר סוף סוף, בעודם בברלין, את ״אטלנטיס״, אלבום הבכורה המצופה. הלך הרוח של האלבום, הנקרא על שם האי האגדי במצולות, השפיע על הסאונד עד מאד. האלבום מאופיין בלו פיי שנוצר בפגישה של האלמנטים הווקלים עם שכבות אינסטרומנטליות לעיתים גסות, לעיתים עדינות, שסוחפות אותנו איתם למעמקים. המילים יוצרות נרטיבים סביב הרעיון של לברוח מחיי היום יום אל החלום, ולחיות מתחת למים, בעיר השקועה.

דמיינו את סרטה הבא של סופיה קופולה, משהו בסגנון של הסרט אי שם מ-2011. תתארו לעצמכם יצירה קולנועית אסטטית עם עלילה עמומה ודלה בטקסטים, כזו שבלי שמבינים מדוע, מעלה אסוציאציות רגשיות ותחושת נוסטלגיה עצובה. האווירה והטון של סרט המופת הסופיה קופולאי הזה מעוצבים על ידי פסקול, שלאורך כל הסצנות כמעט ולא פוסק. הפסקול נוכח אך לא משתלט, הוא משקף קשת רגשות אבל לא אומר שום דבר בצורה בוטה. כזה פסקול אפשר להפיק מאטלנטיס.

חיכינו לזה. סודה פבריק לקחו את הזמן עד שהבשיל האלבום, וההמתנה הייתה שווה. כמו כן, התרומה של מקס בלום מלהקת יאק ניכרת, אך זה נעשה במינון נכון, וסודה פבריק הצליחו להישאר נאמנים לאותו קו מוזיקלי איתו הכרנו והתאהבנו בהם. ב-Bitter Moon התרומה של בלום ניכרת מאד בסופו של הקטע, בסמפולים הגאוניים אותם לקח מהטראק עצמו ויצר כך סיום מפתיע סטייל סוונס. שווה במיוחד להאזין ל Teenage Illusion, אחד הקטעים היותר ממכרים ששמעתי, אבל אם אפשר רצוי להקשיב לאלבום כיצירה שלמה כפי שראוי להאזין לו. צלילה נעימה.

ליאור ויינרייך

// Atlantis //

2 (1)

נצ'י נצ' // ברוכים הבאים לפתח תקוה

נצ'י נצ'אחרי אלבום ראשון בוסרי של חיפוש עצמי, ואלבום שני כאנדרדוג שבור לב, ל"ברוכים הבאים לפתח תקוה" הגיע נצ'י נצ' ממקום שלם אבל עם הרבה רצון ללמוד ולהשתפר, ושחרר אלבום היפ הופ מצוין ששובר את מחסומי הז'אנר. לשם כך הצטייד בסוללת מפיקים מגוונת, שבראשה עומדים אנשי "המופע של ויקטור ג'קסון" איציק פצצתי וג'ימבו ג'יי, ש"החזירו אותו לטירונות" במהלך העבודה על האלבום.

בניגוד לראפרים כמו מורו ורבו טונה, שמציגים נקודת מבט רגועה ומיושבת, נצ'י בוער מתשוקה. הוא שר, מרפרפ, כועס, צוחק, נפגע, מתרברב, חושף, מרגש ולעולם דובק באמת – גם אם אינה זוהרת. הוא מאמץ את היומיומי, מקפיד על הגשה עם מודעות עצמית ובגובה העיניים, כזו שגורמת לך לאמץ אותו באהבה. העבודה על המילים והגשתן עם ג'ימבו ג'יי מוכיחה את עצמה.

גם נוכחותו של איציק פצצתי כמנהל מוזיקלי שדרגה מאוד את "ברוכים הבאים לפתח תקוה". הפעם אין בו רגע דל לאורך שנים-עשר קטעים, והצליל עשיר מתמיד. כמה דוגמאות למחוות אהובות למוזיקאים אחרים: פתיחת האלבום היא קאבר מחופף נהדר ל"פתח תקוה" של צוות הווי הנח"ל (שהפך לסימפול המפורסם בתחילת האלבום "בכיף" של אינפקציה); "סבבה" כולל מחווה יפה לשב"ק ס' שמכתיבה לו את הקצב; "מלך הראפ של המזרח התיכון" אימץ את ה-hook משיר של דורג'מן באותו השם; "כלב מי שלא אוהב אותך" (עם בית שני שמתייחס למאזינות) מחווה ללהקת השמחות "על אסיד", כהגדרת איציק פצצתי, לעומאר סולימאן ול"אינני בוגד" של הדג נחש; "חסידה צחורה", הלהיט החשוף, ירש את הסימפול שמלווה אותו לכל אורכו משיר בעל אותו השם של צלילי העוד; "למרות הכל" מפגיש בין האהבות לקניה ווסט ואביתר בנאי; "ממשלה זה פשע מאורגן" הוא קאבר מעוברת לשיר של On Shoulders Of Giants הישראלים.

בשיר "יום חדש" סוגר נצ'י מעגל כשנזכר בתחילת דרכו כנער וראפר, וגם את אלבום הניצחון שלו. פתח תקוה על המפה.

אורן סגל

// ברוכים הבאים לפתח תקוה //

1 (1)

שי צברי // שחרית

שי צברימהשניות הראשונות של ״שחרית״, אלבום הבכורה של שי צברי, רוחות עזות של שינוי מנשבות. אם כך, יונית, הדברים כבר לא יחזרו להיות כשהיו לעולם. בא לשכונה בחור חדש, ולא נראה שנוכל לתת לו ללכת. צברי, עוד לא מזמן ההוא-ששר-עם-ברי, הגיש לנו, בגיל 40+, בתום המתנה ארוכה מדי ובחיוך חושש ולב רחב, את כל מה שיש לו. אין כל מה שאין. את כל מה שלמד להשלים עימו מי שכבר ידע מפח נפש אחד או חמישה, שטעם נצחונות מתוקים מעטים.

״שחרית״ הוא השיא, הקפת הניצחון הצנועה של צברי. המבקרים אימצו אותו לחיקם, הקהל מילא את הבארבי שוב ושוב, הרדיו השכיל לזהות את הפלא – ״לווי אותי״ הוא השיר השני הכי מושמע של תשע״ה, על פי אקום. לפניו ״דרך השלום״, אחריו הדג נחש ודודו אהרון. והרי זהו כל הסיפור – צברי הוא לא כוכב אינדי. הוא ההבטחה הגדולה ביותר של הזמר המזרחי מאז עלייתו של עומר אדם. הוא הטוען המבטיח ביותר לכתרו של אייל גולן. מה שאתניקס עשו לאחרון, ברי סחרוף ואסף תלמודי עשו לצברי – והם ראויים לתודות רבות על הפיכתו מזמר אלמוני לתופעה התרבותית שהוא. 

והוא תופעה, בזכות ולא בחסד. רגע השיא של האלבום, ״לווי אותי״ (מילים: יהודה עמיחי; לחן: ברי סחרוף) הוא ההמנון הגדול ביותר שצמח מהשוליים המקומיים מזה שנים. ״אבוא בגבורות אדיר״ (מילים: רבי סעדיה גאון) הוא דוגמה מצוינת למפגש בין הפקה גאונית למבצע של פעם בדור. הביצוע מרטיט הלב לתפילת הדרך קאנוני. כל רצועה ורצועה פה יפה עד כאב, עמוסה ברגעים קטנים של חסד ושלווה ויופי טהור.

אבל הסיום הוא המתוק מכולם. הביצוע של שי צברי ל״מעלי דממה״ של אהובה עוזרי הוא מסוג היצירות שהתיאורים רק יקלקלו, רק יחטיאו. יותר מכל, הסיום מלא העוונה הזה מחדד את הפער בין צברי לגולן. הוא נקי מהיבריס. הוא מרכין ראש – בפני התורה, בפני המאזין, בפני השותפים לדרך – ובפני האלוהים. את מתת האל שלו, הקול הבלתי נתפס, הוא מנצל לדברי אהבה ותפילה. את תשומת הלב הנדירה לה זכה הוא מנצל למחווה לזמרת אחרת.

יש נביא בעירו. קוראים לו שי צברי. הניחו לו. תנו לו זמן. אם תרצה המוזה, אם ירצה השם – בקרוב הוא יהפוך למלך.

ערן גלובוס

// שחרית //

— — — — —

על המצעד:

לאחר שגיבשנו רשימה ראשונית של אלבומים בולטים שיצאו השנה, הוצאנו קול קורא [ב-19 ביולי] ליחצ״נים, לייבלים ולציבור, לשלוח אלבומים ישראלים אשר שוחררו בין ה-26.9.14 ועד ה14.9.15. אלבומים ישראלים הוגדרו כאלבומים מאת יוצרים הפועלים בישראל (אם אינם מתגוררים בישראל, הופיעו פה באופן משמעותי בשנה החולפת), שהופצו באופן פיזי/דיגיטלי רק ו/או גם לקהל הישראלי, בכל השפות ובכל הסגנונות. הודענו בקול הקורא שנאפשר קבלת אלבומים להאזנה עד ה-30.8, בלי קשר למועד יציאתם (כלומר: גם אלבומים שישוחררו לאחר תאריך זה), על מנת לאפשר לנו להקדיש לאלבומים זמן מספק ותשומת לב ראויה.

בדירוג עצמו, בחר כל חבר מערכת את אלבום השנה שלו, ״זהב״ [5 נקודות], שני ״כסף״ [3 נקודות] ושני ״ארד״ [2 נקודות]. בנוסף, בחר כל חבר צוות חמישה אלבומים להם העניק נקודה בודדת. בדירוג המיני-אלבומים, בחר כל חבר צוות שלושה אלבומים, ״זהב״, ״כסף״ ו״ארד״, ב-3, 2 ונקודה אחת, בהתאם. כפי שהוחלט מראש, ההצבעה נחתמה ב-20.8. שיבוץ הכותבים לאלבומים נערך באופן וולנטרי.