אלבומי השנה, 2016

albums-2016

אין דרך אחרת לנסח את זה, ואין טעם להכביר על כך במילים: שנת 2016 היתה מזעזעת.

אם היה נדמה עד לפני כמה חודשים שאולי נצליח לסיים אותה בצורה חיובית, או שאולי לפחות נוכל להתנחם בכל המוזיקה הטובה שיצאה השנה, משהו אחר ארב לנו בכל שבוע או חודש הבא עלינו לרעה ונתן לנו סטירה מצלצלת חזרה למציאות. בחצי השנה הראשונה זה לא היה כך; נכון, פתחנו את השנה ברע ובכינו חודש שלם על בואי, שהספיק להיפרד במכתב הפרידה הכי טוב שהיינו יכולים לקוות לו, אבל ההמשך עדיין היה נראה מבטיח. 2016 הכינה אותנו בהתחלה לקראת משהו מיוחד, לקראת מוזיקה חדשה של אמנים מגדירי דור ותרבות. אמנם חווינו כמה משברים שלא ציפינו להם (פייף דוג, פרינס), אבל ההתמודדות איתם היתה חלק ממה שהורגלנו אליו בתור בני אדם הכבולים למעגל החיים והמוות. אך כשהגזענות החלה להרים את ראשה בגאווה שלא נראתה בקנה מידה כזה כבר 70 שנה, עולמות העצב והכעס התאחדו וקיבלנו אלבומים שבהם הגבול בין האישי לפוליטי היטשטש כמעט עד כלות – אם זה אצל אנוני, קנייה, או טרייב בסוף השנה.

אך עם כמה שהשנה הזאת היתה גרועה, התברכנו בכמות לא הגיונית של אלבומים מדהימים (למרות כמה אכזבות פה ושם). רק באמצע השנה, כשכבר הספקנו להבין שגיבורי התרבות שלנו מתים בזה אחר זה ולאחר שכמה מהאלבומים המצופים יותר יצאו, התחלנו לחבר את החתיכות יחד. אם בשנת 2015 ציפינו שהאלבומים החדשים של רדיוהד, ביונסה, פרנק אושן, ג'יימס בלייק, מוגוואי, Explosions in the Sky ועוד רבים יגרמו לנו לעקצוצי אושר, כוח ושמחת חיים, אחד אחר השני הם חשפו את עצמם כאינטרוורטים, מהורהרים ובסטייט אוף מיינד שונה ממה שהתרגלנו לקבל מהם. כמו חיות שמרגישות אסון טבע, נדמה שגם המוזיקאים שלנו הרגישו כי מגיעים זמנים קשים, ושכדי להתחזק עליהם היה להביט פנימה ולחפור לתוך הנפש שלהם כדי שיוכלו להתרפא.

זו היתה שנה שהותירה לנו פרידות מאהובים שעזבו עם רדיוהד ופרנק אושן, פרידות מאהובים שמתו עם ניק קייב וטרייב, ושנה שבה מתינו נפרדו מהחיים – דיוויד בואי ולאונרד כהן, שעדיין לא נתפשו אצלנו בראש.

זמנים קשים עודם כאן, והמעבר ל-1.1.2017 לא העלים אותם באורח קסם; אבל ברגעים שהכל מסביב נראה חסר היגיון, נשאר לנו רק להודות לכל האנשים שהפכו את השנה לנסבלת כשיצרו מוזיקה שמסוגלת לתמוך בנו, ולחכות לאלבומים חדשים שירימו אותנו שוב.

שלכם,

שי אצלן.

 | אלבומי השנה, 2015 | שירי השנה, 2015 | אלבומי השנה, 2014אלבומי השנה, תשע״ה | מיני-אלבומי השנה, תשע״ה |

שירי השנה, 2016 |

cm-mangy-love

25 // Cass McCombs – Mangy Love

את מצעד האלבומים שלנו סוגר (או פותח, תלוי מאיזה צד אתם קוראים) קאס מק'קומבס. אם עוד לא שמעתם את השם, אנחנו שמחים להיות אלה שפותחים  לכם את הדלת אל העולם המוזיקלי שלו. מק'קומבס הוא מוזיקאי ותיק שניגן בשלל הרכבים וגם עם כמה אמנים מוכרים יותר כמו ארקייד פייר ואריאל פינק. האלבום Mangy Love שיצא השנה הוא אלבום פולק-רוק-פסיכדלי (וגם אמריקנה, פופי, ג'אזי, בלוזי ואפילו לטיני), כזה ששולח ידיים אל מחוזות של עננים רכים מצד אחד ואל ריפים רפיטטיביים חורקים ומלוכלכים מצד שני. קולו של מק'קומבס ענוג, מרחף, לעיתים כל כך עדין שהוא כמעט רק נשיפה. ועדיין הוא מגיש לנו טקסטים שעוסקים במחאה על ההרג ברחובות בידי הכלבים הלבנים, על נשים, אחיות וזנות כפמיניזם: "Don’t call my sister no concubine, she is the Mother of Creation", על מוות, מלחמה ושלום. ומן הצד השני טקסטים על מוזות, ציפורים ומגנטים על מקררים, רציני וכועס, ציני ומצחיק והכל בנשימה אחת. נגינתו הנוגה על הגיטרות והקלידים הנמוגים מייצרים אלבום כובש, יפהפה, שסופו בשיר שובר לב כהרגלו של מק'קומבס. תקשיבו לו, יש לו מה לומר, והוא ללא ספק יודע כיצד לנגן את זה.

“No, it ain't no dream, it’s all too real
How long until
This river of blood congeals?
Bum bum bum”

Bum Bum Bum

— דנית צמית

preoccupations

24 // PreoccupationsPreoccupations

אלבומם השני של Preoccupations (לשעבר Viet Cong, שינוי תמוה שנעשה בעקבות תלונות על חוסר רגישות מצד המעריצים) תופס את הלהקה במקום מוזר. אתגר האלבום השני הוא אחד הקשים שכל להקה חווה, וזה נכון במיוחד במקרה של פראוקיופיישנז. אלבומם הראשון היה אחד מהאלבומים המרתקים והאמיצים של השנה שעברה לטעמי. גם בשעותיו הגדולות פוסט פאנק תמיד היה ז'אנר שוליים – הוא קשוח ומנוכר ולא מתמסר בקלות, תכונות שמרחיקות מאזינים שמעדיפים צלילים רכים ונגישים יותר.

ואכן, אם האלבום הראשון של ההרכב הנהדר הזה הציג סאונד מחוספס וגולמי, לאלבום השני הם מגיעים בוגרים ומנוסים יותר. ההפקה נקייה ומצוחצחת בהרבה, הרעיונות בשלים יותר והתחושה הכללית היא של הרכב שיודע מה הוא רוצה להגיד, אבל הנסיון לימד אותו איך להגיד את הדברים. את אווירת הרבאק והכאוס שהכתיבו את הצליל באלבום הקודם, החליפו רגישות מוזיקלית גבוהה יותר יחד עם מיומנות טכנית משופשפת. זה בולט בעיקר בשירתו של הסולן מאט פיגל, ובמקום שלה במיקס – אם באלבום הקודם הוא היה עוד שכבה בתוך עומס הרעש והבלאגן, הפעם הוא נמצא מקדימה. וזה נהדר לחלוטין, כי פיגל הוא מבצע נהדר ומלא רגש שמצליח לנפוך במוזיקה אווירה אפוקליפטית נבואית ומלאת עוצמה שמעצימה את האימפקט הרגשי של האלבום. ניכר שגם שאר חברי ההרכב למדו כמה טריקים חדשים, והשירים עמוסים ברעיונות מוזיקליים ופראפראזות על הז'אנר יחד עם הברקות הפקתיות (אחת הבולטות בהן נמצאת בשיר Memories, בדמות סינת' באס שמבצע מודולציה כרומטית הזויה שמחברת בין שני חלקים שנדמים כבלתי קשורים ותופר אותם במיומנות) שיוצרים חוויה שלמה שלא משעממת לרגע. אז נכון, זו עדיין מוזיקה קשה ונישתית שלא תתאים (וגם לא מנסה להתאים) לכל אחד ובמובנים מסוימים, מדובר באלבום נגיש עוד פחות מקודמו (בעיקר בגלל מחסור בסינגל עם פזמון המנוני, כמו Continental Shelf מהאלבום הראשון), אבל בחיי שמדובר במוזיקה נהדרת.

Anxiety

— און יוספי

yz-yoncalla

23 // Yumi Zouma – Yoncalla

כששואלים אותי איזו מוזיקה אני אוהבת, עולות לי לראש בעיקר להקות בסגנון של יומי זומה הניו-זילנדית. להקות שמנגנות אלקטרו-פופ נעים ואינטליגנטי, להקות ששומעים שהן מתגעגעות לאייטיז גם אם חברי הלהקה אפילו לא נולדו אז. כמו שני ה-EPs שהקדימו אותו, גם Yoncalla הוא כולו שיר הלל לסינתיסייזרים ולעולם מוזיקלי שהרבה מנסים לחקות, אבל רק מעטים מצליחים לעשות זאת בהצלחה. נראה שיומי זומה פיצחו את הנוסחה, והם מצליחים לעטוף גם טקסטים מעט קודרים בהפקה קופצנית ומרקידה. במובן הזה הם יוצקים לתוך המוזיקה שלהם את כל מה שהיה טוב באייטיז (משפט שהוא סוג של אוקסימורון, אבל תזרמו איתי) – עומק ניו-וייבי מחד וקצב אלקטרוני מאידך. מה שיצא להם בסוף הוא אלבום אוורירי, שנשמע כאילו הוקלט בתוך ענן, עם קולות מרוחקים מעט ואלקטרוניקה לא תובענית אלא מרחפת. כל היצירה המקסימה הזאת היא בדיוק מה שחובבי פופ כמוני יכלו לאחל לעצמם לשמוע השנה.

Keep it close to me

— הילה מנס-מילר

rw-golden-sings

22 // Ryley Walker – Golden Sings That Have Been Sung

אלבומו השלישי של ריילי ווקר, חביב הקהל הישראלי (שביקר אותנו בשנה שעברה וגם החודש), מסמן בעיני את מציאת קולו הייחודי. האלבום ממשיך את הקו שהתווה אלבומו הקודם והמצוין Primrose Green שיצא אשתקד, פולק-רוק גיטרות קשוח א-לה ואן מוריסון וג'ון מרטין. אבל ווקר מרגיש בשל יותר, כנה יותר וגם מלנכולי יותר. שיריו הזהובים טובלים בעצב נוגה, ג'אזיים, איטיים. אולי היה זה מסע ההופעות העולמי ואולי ההצלחה לה זכה בשנה שעברה, ניכר שווקר התבגר כאן. ואולי הוא גם מנסה לחמוק מזרקורי המיינסטרים אל משהו קשה יותר לעיכול, משהו שדורש מהמאזין השקעה, אורך רוח.

ווקר הוא נגן גיטרה מחונן, אבל את זה ידענו כבר. כאן מוצא ווקר את קולו או נכון יותר את מילותיו והן הופכות חשובות משהיו בעבר, מתחרות עם צלילי הפריטה על האוזן והקשב. אם באלבום הקודם ווקר מיעט לשיר והעדיף לתת לגיטרה את התפקיד המרכזי, כאן השירה נמצאת במרכז, ולפרקים הגיטרה נעלמת כליל. הוא מתאר עצמו לאורך השירים באלבום אישי מאוד, כטיפש, ליצן, איש קשה, שיכור, מאוהב, מתחבט, מחפש. את הגיגיו הוא עטף ברוק פולקי-פרוגרסיבי בסגנון השמור לסצנה השיקגואית אליה הוא משתייך. סגנון וירטואוזי משהו הנשען על היכולת האינסטרומנטלית של הנגנים ועל שיתוף הפעולה ביניהם ליצירה של משהו חדש וג'אמי בהווייתו.  הסאונד כאן מלא, חם, רווי צלילים וכלים כמצופה מווקר, אבל הפעם הוא גם רווי מילים. האם תצליחו לאהוב את ווקר בגלגולו הנוכחי? עומד בצומת הדרכים המקצועית והאישית שלו, מוצא את דרכו.

The Roundabout

— דנית צמית

pb-sometimes

21 // Peter BroderickPartners

פיטר ברודריק הוא עוף מוזר. במשך שמונה השנים האחרונות הוא הוציא מספר אלבומי סולו בהם הוא גרם לז'אנר הפולק להישמע מעניין ורלוונטי: שירים שנשמעו בתחילתם כמו קלישאות צפויות קיבלו לפתע צורה של פוסט רוק ואמביינט, והפכו לעתים להרפתקות גדולות וסוחפות, ולעתים לקטעים אווירתיים שלא נשמעים כמו שום דבר אחר בז'אנרים האלו. ב-Partners, אלבומו השביעי במספר שהוציא השנה, הוא בחר לשים את שירי הפולק שאפיינו אותו בצד ולהתקרב יותר לזרם המוזיקה המינימליסטית. כך קיבלנו שישה קטעים אינסטרומנטליים לפסנתר (כאשר אחד מתוכם הוא עיבוד ל-In a Landscape של ג'ון קייג'), ושני קטעים בפתיחה ובסיום. יחד הם תוחמים את אותן יצירות למסגרת של אלבום המהווה את היצירה הבוגרת והמתאגרת ביותר בקריירה היחודית למדי של ברודריק, שהחל כחבר ב-Efterklang ועבר בהמשך ליצור אלבומי סולו ופרויקטים משותפים עם אמנים שונים בחוגי המוזיקה הניאו-קלאסית והמינימליסטית של הלייבל Erased Tapes. לאחר לא מעט שיתופי פעולה עם נילס פרהם ואולבור ארנלדס, שניים מהאמנים הבולטים ביותר כיום הפועלים בתוך הז'אנרים האלו, נראה שברודריק סוף סוף עלה רמה ומיקם את עצמו כשווה להם במקום כשחקן תומך. הטיפול שלו בפסנתר קרוב למושלם – הוא נשמע חי ונושם, כמעט כמו זמר בעצמו, ומשחקים עדינים ומדויקים עם אפקטים, קולות שירה וסאונדים שונים העוטפים אותו גורמים ל-Partners להיות אחד האלבומים החורפיים והאווירתיים ביותר של השנה.

Up Niek Mountain

— שי אצלן

woods-2016-city_sun_eater_cover

20 // Woods – City Sun Eater In The City of Light

שחררו, קחו מה שאפשר, התמסרו לשמש, לאוויר, לאדמה. אל תקחו את עצמכם ברצינות, נקו את הלכלוך האסתטי שמלווה את חייכם, היו פשוטים. תאהבו, תחוו, תהיו. אם אפשר לסכם באופן חופשי לחלוטין את הגישה של וודס, זה אולי סיכום ראוי ואם זה מזכיר קצת את טימות'י לירי, כנראה שזו לא מקריות.

בקול פלצטו, משקפיים גדולות, זקן ארוך, חולצה משובצת וגיטרה, ברור שגיטרה, ג'רמי ארל מזמן אותנו באמת, לוותר על הציניות והמסכים. העולם המוזיקלי של וודס הוא פולק ששולח ידיים אל מוזיקת עם מסוגים שונים, רוק אמריקאי, גרוב לטיני, ג'אז אפריקאי. בונגוס וכלי נשיפה, גיטרות וקלידים. לעיתים זה פופי, ואחרי כן אמריקנה טהורה, מנענע ישבנים ומזיז את הראשים. אני חוזרת אל האלבום הזה ובכל פעם אני חשה תענוג גדול, המוזיקה של וודס מהנה וכיפית. ממקורות הלו-פיי מהם נוצר הפרויקט הזה בידי ארל לבד, היא צמחה וגדלה אבל שימרה את הפילוסופיה הקרובה לטבע, היא לא מתנשאת על המאזין, נותנת לו בדיוק את מה שהוא מבקש – פשוט מוזיקה טובה. היופי שבפשטות התפתח והתנפח במובן החיובי של המילה, נוספו לו אלמנטים מוזיקליים אקזוטיים שהעשירו את פלטת הצבעים של הלהקה ומקצועיות יצירתית אבל הקווים הבסיסיים נותרו בעינם. מי שלא מכירה את הלהקה החרוצה הזו ויש לה זיקה ולו הקטנה ביותר לפולק-רוק, שתרוץ להקשיב ולהתאהב.

Sun City Creeps

— דנית צמית

1-fofbyqedmnldslhmkjj5uw

19 // Chairlift – Moth

רגע לפני סוף השנה נחתה עלינו עוד בשורה מעציבה – הצמד צ'יירליפט, הם קרולין פולצ'ק ופיטר ווימברלי, מתפרק. בסוף הטור של אביב 2017, כל אחד מהם ילך לדרכו – פולצ'ק להמשך קריירת הסולו שלה ו-ווימברלי להפקת אלבומים במשרה מלאה. בעשר השנים שבהם תיפקדו כלהקה, צ'יירליפט הוציאו תחת ידם שלושה אלבומים, האחרון שבהם, Moth, הוא עירבובייה משמחת בין פופ אורבני לבין אינדי מהורהר, אקספרימנטלי כמעט. אם הסאונד המשונה והכבד יותר איפיין את האלבומים הקודמים, הפעם צ'יירליפט עטפו את הקול המופלא של פולצ'ק ואת האלקטרוניקה הבוסרית שלהם בהפקה מלוטשת יותר, כמעט פופית למהדרין. הסינגל הראשון והמעולה מתוך האלבום, Ch-Ching, נשמע כמו להיט רדיו לגיטימי לחלוטין. ועדיין, מבין ענני הקוּליוּת החדשה שלהם צצו להם רמזים למסתוריות ולשורשים המשונים של צ'יירליפט. כשפולצ'ק שרה באחד השירים המכשפים ביותר באלבום, Ottawa to Osaka, את השורות:  "Chasing the rising tide, I am the light at your side… Racing beyond the islands of desire and time", הקסם שתמיד היה שם חוזר לחיים, וצ'יירליפט, מאירים ומהירים, מחזירים אותנו איתם הביתה.

Ca-Ching

— הילה מנס-מילר

porches

18 // Porches. – Pool

הפרויקט המוזיקלי של ארון מיין עבר הרבה גלגולים עד ששיחרר את האלבום Pool, שזכה השנה לתשומת לב משמחת מצד המאזינים והמבקרים. בתחילת דרכו, נשען מיין בעיקר על צלילים מוכרים למדי מעולם האינדי רוק והפולק, ואילו Pool הוא אלבום סינת'פופ, חד וחלק. גרטה קליין, סולנית ההרכב המוצלח Frankie Cosmos ובת זוגו של מיין, מנגנת בגיטרה בס ומצטרפת לקולות בחלק מהשירים, ויחד עם הסינת'יסייזרים, התופים האלקטרוניים וקולו הבלתי מתאמץ של מיין, יוצרים פורצ'ס אלבום בוגר ומעניין. "I wanna be a part of it all," שר מיין בשיר Be Apart, ובכך מציג לנו את הדילמה שלו עצמו: רוצה לשחות בבריכת הפופ של הגדולים מחד, ורוצה להישאר מופרד בבועת האינדי שלו, עם האולפן המאולתר בחדר השינה, מאידך. אמנם קצת קלישאתי, אבל בהחלט עובד.

Be Apart

— הילה מנס-מילר

parquet_courts-2016-human_performance_hi_res

17 // Parquet CourtsHuman Performance

כשאומרים לי את המילים "ניו יורק" ו-"רוק", Parquet Courts הם הדבר הראשון שעולה לי לראש. הם חכמים, מהירים ונשמעים כאילו לא אכפת להם, לא מפוליטיקה ולא אם הבחורה שלהם באה או הולכת, למרות שברור לנו שכן. כל זה אפשר לשמוע באלבומם החמישי Human Performance, אלבום שמתחלק באופן שווה בין הנשמה, שירים קליטים, חוכמת חיים וקצוות חדים. כבר בפתיחת האלבום עם "Dust" אפשר לשמוע את כל החלקים: מנגינה מהפנטת על השחיקה היומיומית הלא נגמרת, ערימת גיטרות קליטה ואורגן דרון שמרחף מעל קצב פועם שמרגיש כאילו זה לעולם לא יפסיק. לכל אורך האלבום הלהקה מלאת חרדה, שני זמרים של הלהקה מנסים לנער את הרגשות מתוך עצמם בזמן שגיטרות עפות לעברם כמו תיל. הם מנסים לשמור על עצמם שפויים בקרב ההמולה של חיים עירוניים מודרניים: "One Man, No City" היא על האנונימיות שמרגישים בתוך המון, "Paraphrased" מפרט את תסכולם בלהיות לא מובנים. הלהקה מודעת לעצמה, אולי יותר מדי – גם הם, כמו רבים מאיתנו, מתקשים להתגבר על חוסר הנוחות שלהם, להעמיד פנים, ולהתנהג כמו בנאדם אדם נורמליים.

Dust

— איתן רייס

lemonade

16 // Beyonce – Lemonade

אלבומה האחרון של קווין בי שיצא השנה היה סנסציה מיידית, ונדמה שמכל הסיבות הלא נכונות. בעוד עולם התרבות והפופ התעסקו בסיפור הצהוב שבמרכזו של האלבום הזה, נדמה שהם העלימו עין כמעט מכמה Lemonade מוצלח בלי שום קשר לרכילות שהוא ייצר. מאז שהחלה לעבוד בלי אביה ברקע, ביונסה הולכת ומתפתחת מבחינה סגנונית ומבחינת התוכן בשיריה, ואלבומיה הולכים ומשתכללים. Lemonade הוא אלבום וויזואלי משגע, המכיל בתוכו הרבה יותר מאוכל לצהובונים – הוא דוגמא מובהקת למה שביונסה הפכה להיות, וזה קול נשי חזק בקהילה השחורה. ההפקה יוצאת מן הכלל, שיתופי הפעולה מעוררי השתאות, השיח הער והרלוונטי על פמיניזם וכוח שחור נכלל גם הוא, וסיפור בגידה אחד שמלכד את הכל והופך את האלבום הזה לאלבום האישי ביותר של ביונסה עד כה.

All Night

— יעל וולובלסקי

a0323868651_10

15 // Kishi Bashi – Sonderlust

הרבה מילים כבר נשפכו על כמה ששנת 2016 היתה מחורבנת ועל כמה שאנחנו רוצים שתיגמר. הדיכאון לא פסח גם על עולם המוזיקה. נפרדנו מאייקונים שהלכו לעולמם וביכינו יחד עם ניק קייב את מות בנו. שמענו מוזיקאים שכתבו על מה שמכעיס אותם ומה שעושה את העולם הזה מסריח, והנהנו בהסכמה. והנה הגיע האלבום הזה של קישי באשי והזכיר לנו שאפשר גם לעשות מוזיקה שמחה, אופטימית, אוהבת ומאוהבת. מותר לכתוב על אהבה ולא רק על כעס, מותר לרצות לחיות ולא רק למות. קישי באשי (שנולד בשם קאורו אישיבאשי בסיאטל, למשפחה ממוצא יפני) הוא בוגר להקת אוף מונטריאול, מולטי-אינסטרומנטליסט מוכשר בצורה יוצאת דופן, שאוהב לאהוב. הוא אוהב את העולם, אוהב אנשים, ולא מפחד לכתוב על זה. אפשר להבין את זה כבר בשיר שפותח את האלבום, M'lover, בו קישי באשי כמעט מתחנן שיאהבו אותו:

I want to say what lovers say to you

I want to feel what lovers feel with you

I want to do it with you

Would you be my lover?

מוטיב הצימאון לאהבה חוזר על עצמו גם בשירים נוספים, כמו Say Yeah, בו מבקש קישי באשי "One last chance as your lover"; השיר Hey Big Star, בו האהבה הופכת ליסוד שמיימי ממש: “I'm in love with you, I'm your comet tonight // Swept me away in your blinding sun // We'll melt someday into each other”. ובכלל, אם ננסה לספור כמה פעמים המילה Love על שלל הטיותיה מופיעות בעשרת שירי האלבום, נבין עד כמה הרגש הזה תופס מקום משמעותי בחיים ובכתיבה של קישי באשי, שזהו לו אלבומו השלישי. כמו באלבומים הקודמים שלו, יש באלבום הזה של קישי באשי עושר מוזיקלי ועושר רגשי גדול כל כך, שנדמה שעוד רגע הלב והאוזניים יתפקעו. אין הרבה יוצרים שמצליחים להעביר את התחושה הזו, של לב שעולה על גדותיו, לב שמח ואוהב, שהיה כל כך חסר לנו השנה.

Say Yeah

— הילה מנס-מילר

nj-three-sides-of-nazareth

14 // Nicolas Jaar – Sirens

Sirens של ניקולס ג'אר הוא אלבום קלאסיקה מודרנית, שאופף את מאזיניו בחלל אפל ורווי בניגודים. בעזרת חיבור של אלמנטים קלאסיים עם הפקה אלקטרונית מדויקת, האלבום מייצר עומק ובאותו הזמן קלילות, כמו גם נוקשות ובמקביל רוך. ג'אר מתייחס ל- Sirens כחלקה האחרון של טרילוגיה הכוללת את ה-EPs Nymphs ואת Pomegranates. הקשר בין Sirens לשאר הטרילוגיה מאד לא אינטואיטיבי, במיוחד עם האלבום האחרון. בשנה שעברה, ניקו שחרר את Pomegranates פסקול אלטרנטיבי לסרט אוונגרד רוסי מ-1969. מהאזנה לאלבום אשתקד, נדמה היה שניקו כבר איננו מוזיקאי אלא אמן. כשמוזיקאי הופך לאמן ויוצר סאונד כה אקספרימנטלי, אפילו שניתן להעריך את התוצר, ההנאה פוחתת. לכן, במובנים אנוכיים, ההקלה הייתה גדולה כאשר Sirens שוחרר וסיפק לנו משהו מוזיקלי יותר. לצד הפסנתר, מקצב תופי המטאל והשכבות הרבות הנוספות שמרכיבות את האלבום, ב-Sirens ג'אר מעיז לתת לווקליות תפקיד מרכזי. בעזרת ליריקס בספרדית ובאנגלית, ג'אר חושף זיכרונות, מחשבות וביקורת פוליטית על העבר המדמם של מולדתו צ'ילה. החלל המוזיקלי מספק מסגרת הולם לנארטיב האוטוביוגרפי שמובע בעזרת הווקליות. Sirens הוא אלבום עוצמתי, רווי ברפרנסים פוליטיים, שמעומעמים תחת שכבות מוזיקליות המופקות לשלמות.

The Governor

— ליאור וינרייך

ctr-coloring-book

13 // Chance the RapperColoring Book

Colouring Book הוא אלבומו ה-3 במספר של צ׳אנס והוא בוגר, שלם וקונסיסטנטי יותר משני המיקסטייפים הקודמים לו, ״10 Day״ השובב והילדותי ומיקסטייפ הפריצה שלו למיינסטרים, ״Acid Rap״ מ-2013. ב-Colouring Book צ׳אנס מתחיל להבין שהוא לא נהנה מאותם הדברים שנהנה מהם אז, נפרד מכמה חברים והתבגר. היום הוא אדם שונה עם מבט פנורמי יותר אל עבר העתיד. הדבר שהופך את האלבום הזה לכל כך מוצלח הוא היכולת של צ׳אנס לייצר לא רק מונולוג אישי, אלא גם לבנות דיאלוג עם הקולקטיב ואפילו עם אלוהים. השיח באלבום בוחן גבולות ושובר כמה מוסכמות בהיפ-הופ מתוך כבוד והערכה כמובן, מה שמוכיח שההיפ-הופ יכול להתחפר עמוק יותר בשורשיו ולהתפתח.

בשנים האחרונות קיים מעין הייפ סביב צ׳אנס. הוא נהיה מעין סנסציה חמודה וטיפה מעצבנת שצצה בכל הזדמנות. מסנסציית מיקסטייפים בפלטפורמות ענן הוא הצליח לטפס על פודיום המיינסטרים, ובאלבומו החדש ברור איך הוא הגיע כל כך גבוה. יש לילד כנראה המון צ׳ארם ואנרגיות טובות, כי האלבום כולו נשמע כתפילת גוספל עשירה והרמונית שבוקעת מתוך מעין תיבת נוח שהוא בנה במו ידיו. האלבום כולו הוא חוויה דתית בוגרת ושמחה שבה צ׳אנס שופך טונות של וייבים טובים על העולם, מדבר עם אלוהים ומחלק לשטן ממתקים כמו שיר "All We Got" (שאליו גם הצטרפה מקהלת הילדים של שיקגו וקנייה ווסט בכבודו ובעצמו). אלבומו החדש מדומה למעין תיבת נוח משום שהוא אורז בה את כל מה שיש לו ושט אל מקום לא ידוע בעתיד. בתוך התיבה הוא בנה לעצמו בקפידה מקהלת גוספל מגוונת המורכבת מאמנים פופולריים שעם חלקם עבד בעבר וחלקם האחר שמחו לפרגן לו, כמו קנייה ווסט, ליל ויין, ג׳סטין ביבר, אנדרסןן פאק ועוד.

המסיבה השמחה בתיבה של צ׳אנס שטה לה ללא התערבות של חברות תקליטים. חשוב לזכור שצ׳אנס הוא אמן האינדי הגדול ביותר כיום, ובשיריו הוא ממשיך להזכיר לחברות התקליטים להרפות מהחיזורים אחריו, כמו בשיר "Mixtape" עם Young Thug ו-Lil Yachty: "Time and time again they told me no/They told me I wouldn't go…/Fuck them reviews that they put in the paper/Did what I wanted, didn't care about a hater/Delivered my tape to the world as a caterer". צ׳אנס הוציא אלבום מעולה שהוא סוג של חוויה דתית מרוממת נפש שמצליחה לגעת ולרגש. הוא נפרד מעברו, משנס מותניו בהווה ומרים מבט אל עבר העתיד, וכך בעדינות הוא ממקם את עצמו על במת המיינסטרים כראפר מוערך.

No Problem

— שירה נחומסון

nc-i-need-you

12 // Nick Cave and the Bad SeedsSkeleton Tree

מספר חודשים לפני שבנו ארת'ור נפל מצוק ונהרג, ניק קייב החל לעבוד על שירים לאלבום חדש. אחד מהשירים הראשונים להיכתב היה Jesus Alone, שפותח את האלבום בנבואה שהתואר "מצמררת" יהיה עבורה אנדרסטייטמנט: “You fell from the sky / Crash Landed in a field near the river Adur”. ללא הכנה מוקדמת וללא משחקים, קייב מקבע את האלבום בזמן ובחלל – מנקודת השקפה של האדם שנשאר תקוע על פני האדמה, בעוד עולמו וכל היקר לו חרבים עליו.

Skeleton Tree הוא אולי הקשה ביותר לפיענוח מבין אלבומיו של קייב. השירים בו מובאים בצורה שיתכן כי היא החיה, הגולמית והבלתי מרוסנת ביותר שהוא הוציא במהלך הקריירה שלו, וזה גרם ללא מעט מעריצים אדוקים לגרד בראשם בתהייה מה היתה כוונת המשורר. זוהי לחלוטין אינה בעיה במאזינים, אלא חלק בלתי נפרד מהאלבום, וזאת מכיוון שהוא דורש עבודה והשקעה רבה יותר מאלבום סטנדרטי. זה מתברר במהלך הצפיה בסרט המלווה אותו, One More Time with Feeling, שמתגלה כחלק בלתי נפרד מההאזנה המלאה לאלבום. שורות כמו "I had such hard blues down there in the supermarket queues", שנשמעות כמעט תלושות בהאזנה בלבד, מקבלות את מלוא משמעותן האמיתית בסרט עצמו, וכך גם עוד מוטיבים וסיטואציות המתוארות באלבום על ידי קייב, שבמשך רוב האלבום מדוקלמות ולא מושרות.

זה אלבום קשה, זר ולא מתפשר ששווה כל רגע מההשקעה בפיענוח שלו, וחושף את עצמו כיצירה הכנה, האישית והכואבת ביותר בקריירה של ניק קייב (אדם שהודבק לו בתחילת הקריירה הכינוי "נסיך האופל", כן?). קיים סיכוי סביר שהוא יחלוף לרוב מאזיניו מעל הראשון בשמיעות ראשונות, אבל במבט רחב יותר זה אלבום שחורג מגבולותיו ולובש צורה של מסמך תיעודי שמציג שבר אמונה תהומי, ובעקבותיו – בחירה מחודשת בחיים.

Jesus alone

— שי אצלן

km-i-have-been-to-the-mountains

11 // Kevin MorbySinging Saw

אלבומו השלישי של קווין מורבי, האקס-בסיסט של וודס (שמיוצגים במצעד בעצמם) והפרונטמאן של הבייביס, הוא אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה לדעתי. יש בו את האיכות הנדירה של אמן צעיר ורענן והפקה משובחת שמצליחים לחבר את כל המרכיבים ולרקוח עולם העומד בפני עצמו, אלבום שמושך אותך אליו לאחר שמיעה ראשונה, משום שנעים ומעניין בו. רק בן 28 ומורבי מצליח לייצר אלבום קסם, שבו הכל נמצא במקום הנכון, פולק-רוק במיטבו עם פריטות רכות ומילים חדות. יש בו מינון נכון של שירים עדינים לצד שירים אגרסיביים, כזה שמעלה ומוריד את המאזין ויוצר סוג של מסע לצד טקסטים מעוררי מחשבה.

זהו אלבום בתנועה, הוא מזמן תנועה והוא יוצר תנועה במרחב. הפולקיות שבו היא בראש ובראשונה במישור המוזיקלי אבל גם במישור הליריקלי, מורבי שר לנו על טבע ויופי ואלו נמזגים בתוך אמנות בכלל ובתוך מוזיקה ושירה בפרט: “Thought I saw a singing saw / Cut down a song tree”. מוטיבים מוזיקליים כמו הבס המקפץ, חוזרים בין השירים, כך גם כלי נשיפה וכלי מיתר, מפוחית מבליחה ונעלמת. מילים חוזרות על עצמן והופכות מנטרות. מורבי מודע לאפקט שנגינתו מייצרת ואף מזכיר אותה במפורש. בתנועה שלו הוא הולך ומתנתק, מחובר לאדמה אך מנותק מהאורות. מדובר באלבום מעולה שנוגע בפוזיציה של מחצית החיים, בהיות האדם מוזיקאי, בקבלה של אדם את עצמו. אלבום שנוגע בנפש המחפשת, בנפש המתחברת.

Singing Saw

— דנית צמית

drake-views

10 // Drake – Views

נדמה שמאז פרץ לחיינו בסערה ב-2009 עם So Far gone, לא הייתה שנה בה דרייק היה נפקד-נוכח כ-2016. יש או אין זוגיות עם ריהאנה? יש או אין אלבום עם קנייה? ומה עם הלייבל, ומה עם ניקי? דרייק רגיל לחדירה המתמשכת לפרטיות שלו והוא מתכתב איתה ביחסי אהבה-שנאה ההולמים את מי שמכיר היטב את האורות החמקמקים והמנצנצים של התהילה, שמלווים אותו מגיל 15, אבל נראה שב-Views דרייק מנסה ולראשונה לא לגמרי מצליח לאזן בין המורכבות. ובכל זאת, הרגעים המבריקים ב-Views מחפים על האורך הבלתי סביר והפילרים השזורים בו כתכשיטים. ואיזה רגעים – One Dance, בצדק אחד מהמנונים הגדולים של השנים האחרונות, Too Good החמקמק עם האקסית/חברה/ארוסה בסתר ריהאנה, Faitful בתצוגת תכלית מרשימה של dvsn הקנדים (רצוי וכדאי לשים עליהם כסף למצעד 2017) וכמובן, כמיטב המסורת הדרייקית, Keep The Family Close – פתיח שקובע את הטון לאלבום כולו ומזכיר – שהשמנת לא תטעה אתכם, אני עדיין ילד רחובות. באלבום שבו דרייק התחבר יותר מתמיד למוזה שלו, ההום-טאון שלו, טורנטו – דווקא הרגעים האישיים, האנטי-בומבסטיים, הלכו מעט לאיבוד. טוב שישנם רגעים שמזכירים לנו למה אנחנו דובקים בו, אלבום אחרי אלבום, בדרך למעלה. רק שלא יפול.

One Dance

— ערן

bi-22-a-million

9 // Bon Iver – 22, a Million

הכאה על חטא: 22, a Million, האלבום השלישי של בון איוור, הוא גם האלבום הראשון שלו ששמעתי. מאז עלייתו בשנים האחרונות להיות אחד מחביבי המבקרים ויקירי הסצינה האלטרנטיבית, תמיד פטרתי את בון איוור בתור זמר פולק נוסף שעוטף תבנית ישנה של שירים משעממים בציפוי חדש ומושך. ובכן, הסטירה שהאלבום הזה העיף לי לפנים בשמיעה הראשונה הגיעה לי בצדק. 

זה התחיל ב-22 (OVER S∞∞N) הפותח את האלבום – שיר שנשמע כמו שיחזור מדויק של הדקות הראשונות מרגע פקיחת העיניים לאחר שנת הלילה. דיסאוריינטציה, רעש מסנוור ותחושת בלבול כללית מקיפה את ההאזנה לשיר, כשמגוון החתיכות המרכיבות אותו מקבלות צורה ומתבהרות כשאנחנו מתאקלמים ליום החדש המתחיל – כמו מעין Everything in Its Right Place גרסת 2016. הבלבול המלווה את השיר הזה ממשיך גם לאורך האלבום, ושמות השירים מצביעים עליו ומסגירים את העיסוק שלו במתמטיקה, הנמצאת בכל רעש, סימפול ואפקט השזורים לאורכו בצורה מדוקדקת ומחושבת. על פניו, הכאוס הזה נשמע מרתיע וכתוצאה של מוזיקה מנוכרת, אבל כבר מהשמיעה הראשונה אי אפשר להתכחש לכך שמשהו באלבום הזה סוחף. הביטים הכבדים, השירה המרוחקת של ג'סטין ורנון ומאות הרעשים והסימפולים המרכיבים את השירים – כולם נותנים לאלבום גוון קר וכמעט מכאני, אבל הגדולה של האלבום התחוורה לי רק בהאזנות החוזרות. על אף המעטפת המתמטית המחושבת והאלקטרונית, האלבום כולו נמצא בקרב על איזון בין אותה אווירה לבין הצלילים הטבעיים של כלי המיתר והנשיפה, ושל הגיטרה והבנג'ו שמקבעים את השירים של ורנון לשורשי הפולק שלו.

על אף אורכו הקצר, בון איוור לוקח אותנו באלבום הזה ממקום מעורער, קשה וקר עד לנקודה המשקיפה מרחוק על הטבע ועל העולם המקיף אותנו שמגיעה בסופו. זהו מסע לא פשוט, אך נקודת המבט האינטימית שממנה הוא מגיע עוזרת לנו להרים את המבט ולספוג אותו, גם אם בצעדים קטנים.

33 "God"

— שי אצלן

ap-malibu

8 // Anderson Paak – Malibu

מהרגע הראשון ש- The Bird, השיר הפותח את אלבומו השלישי של אנדרסון פאאק מתנגן, אי אפשר שלא להילכד. פאאק, יליד החוף המערבי, הוא אחד הראפרים המרתקים שנראו בתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות. הוא התארח בלא מעט אלבומים חשובים בשנים האחרונות, דר. דרה כלול, אבל העוצמות האמיתיות שלו ככותב, מלחין ומבצע טמועות באלבומים שלו, ו-Malibu הוא גולת הכותרת של יצירותיו עד כה.

Malibu הוא אלבום אוטו-ביוגרפי עוצר נשימה, שפוגע בכל המקומות הנכונים. זה סיפור על התחלה קשה, על מאבק, על התבגרות והתבגרות, על הגשמה עצמית. לצד כל הכאב שאנדרסון פאאק מציג בשיריו, חיה בהרמוניה  תקווה וחלום אדיר, ובין כל אלה שזורים סיפורי שברון לב ואהבה. שירים כמו Put Me Trhu הפ'אנקי מתקיימים בחן לצד טראקים גרוביים כמו Am I Wrong הסקסי ו-Room in Here המלטף והחלקלק. לעומת Venice, אלבומו הקודם, Malibu מהווה התקדמות מוזיקלית אדירה ויחד עם זאת מראה צדדים אישיים והרבה יותר עמוקים אצל האמן ממה ששמענו עד כה. הוא מלוכד וקוהסיבי, ונשאר מגוון ומפתיע לכל אורכו. Malibu הוא האלבום הטוב ביותר שפאאק הוציא אי פעם, וכל שנותר הוא להילכד בשיר הראשון עד תומו של הצליל האחרון.

Come Down

— יעל וולובלסקי

kate-tempest-let-them-eat-chaos

7 // Kate Tempest – Let Them Eat Chaos

הפעם הראשונה שבה באמת שמעתי את Let Them Eat Chaos היתה במהלך נסיעה לילית הביתה, באוטובוס מתיש מתל אביב לכפר סבא, שכאילו עושה דווקא ועושה את הדרך הקצרה הזו באופן הכי ארוך שיש. כדי להשאיר את עצמי ערה, בחרתי לצפות בקייט טמפסט מבצעת את כל האלבום המופתי הזה בהופעה חיה. והנה היא, עולה לבמה, נראית צעירה בהרבה מ-30 שנותיה, יורקת טקסטים מדהימים באופן מדויק ומפלח כל כך. הקשבתי לכל מילה שהיא הוציאה מהפה, אפילו שלפעמים היה קשה לי לעמוד בקצב שלה. המילים שלה הן יותר מחריזה שיושבת על ביט, הן מספרות סיפור שצריך להקשיב לו, סיפור שרץ בקצב שאפילו טובי הראפרים של ימינו בקושי יוכלו לעמוד בו. טמפסט מתארת את חייהם היומיומיים של זרים באופן חי כל כך, שאתה מוצא את עצמך נשאב לתוך הקיום העלוב למדי שלהם. זה קיום שמתכתב עם התמונה העגומה שטמפסט מציירת, תמונה של עולם שהולך לעזאזל. 

השעה 4:18 בבוקר, ודרכיהן של שבעה אנשים עם סיפורים שונים ועולמות משלהם עומדות להצטלב בשעה שהרוחות מתחזקות וענני סופה מצטברים מעל לונדון. מסביבם הזמן קופא מלכת כשאירופה הולכת לעזאזל בזמן שכולם מסתכלים על המסכים שלהם – בין מסיבות וקוקאין לפליטים בבתי חולים, בין סקס שעוזר להפיג את הדיכאון לפושעים עם נשמות של משוררים, והכל קורה מתחת לריק החלל שמאירה השמש.

זו התמונה שקייט טמפסט מכניסה אותנו אליה באלבומה השני, Let Them Eat Chaos, בתצוגת תכלית של כישורי ספוקן וורד וראפ שהפכו נדירים יותר ויותר בשנים האחרונות. בעוד שאלבומה הראשון התאפיין בביטים כבדים וסאונד עמוס (וגובל במתיש), הפעם כל המגרעות נופו. בעזרת הפקה שנשמעת חדשה ועדכנית אבל מלאה בביטים מהאולד-סקול, כל הכישרון והעוצמה של הטקסטים החדים והחזקים של טמפסט מתבלטים ונותנים לה את המקום להפגין טור-דה-פורס של חריזה ופלואו שלופתים אותנו לכל אורך האלבום, שמרגיש שלם ומאוזן להפליא. קשה להפריז בכמות המקוריות והכישרון שמתבטאים באלבום הזה, ובמיוחד באופן החי ונושם בו טמפסט מציירת את תמונות הנוף והסצינות במהלכו, כמו שילוב של אלבום ראפ עם ספר עב כרך ועם סרט קולנוע.

Let Them Eat Chaos לופת מההתחלה ועד הסוף – מתמונת הריק של החלל שפותחת את האלבום ועד לשיא הרגשי העצום בבית האחרון של Tunnel Vision, השיר הסוגר את האלבום אשר מפגיש את כל הדמויות שנבראו במהלכו.החריזה הבלתי פוסקת והמילים הבלתי מתפשרות של האלבום הופכים את קייט טמפסט לאיתן טבע, והיא ממצבת את עצמה כאחת הראפריות החשובות ביותר של ימינו.

Picture a Vacuum

— הילה-מנס מילר, שי אצלן

bo-freetown-sound

6 // Blood Orange – Freetown Sound

שנת 2016 היתה שנה חשובה מבחינת השיח בנושא גזענות נגד שחורים באמריקה, הן בתקשורת והן בתרבות הפופולרית, בעיקר בגלל מקרים מזעזעים של ירי ללא סיבה ומקרי מוות מיותרים רבים מספור שהעירו את תנועת Black Lives Matter. עם כל הצער המלווה את השיח הזה, הוא הוליד מתוכו השנה כמה יצירות פאר מוזיקליות שהושפעו ממנו רבות, ו-Freetown Sound אינו יוצא מן הכלל.

אלבומו השלישי של דב היינס כ-Blood Orange ממשיך את הכיוון האלקטרוני המתקתק של המוזיקה שמאפיינת את היינס בשנים האחרונות, אך לשירי האהבה ושברון הלב הממכרים התווספו שירי מחאה, נאומים על כוח שחור ושיוויון, כולם שברונות לב מסוג אחר לגמרי – על עולם לא צודק וחברה מעוותת ושיכורה מכוח. "לאף אחד לא באמת אכפת מה Thug Life אומר", היינס שר ב-Chance, אחת הבלדות הבולטות באלבום, שבו לא חסרות פנינים – Hands Up שמסכם לתוכו את הנושא העיקרי עליו נשען האלבום ואחד השירים היחידים בו אין ליווי של אמנים אחרים ורק קולו השבור של היינס נשמע לכל אורכו, E.V.P. בו מתארחת דבי הארי האגדית, שיתוף פעולה שהיא צריך לקרות כבר לפני שני אלבומים אם תשאלו אותי, וישנן גם כמה סוכריות פופיות יותר שמזכירות את היינס של Cupid Deluxe כמו Best to You המהפנט,  Desiree ו-Love Ya החלומי.

הכוח של האלבום הזה נשמר בשיתופי הפעולה הנשיים של דב היינס עם מספר ווקליסטיות מעולות, דבי הארי היא רק שם אחד מרשימה מרשימה המכילה את נלי פורטדו, קרלי ריי-ג'פסן ו-Empress Of. היינס נשאר נאמן לסגנון האמנותי שלו, ובו זמנית ממלא את Freetown Sound בתכנים ההופכים אותו לאחד האלבומים הרלוונטיים והמרתקים ביותר שיצאו השנה.

Augustine

— יעל וולובלסקי

radioheadfrank-ocean-blonde

5 // Radiohead – A Moon Shaped Pool | Frank Ocean – Blonde

אולי אחד הדברים האחרונים שחסרים כרגע זה טקסט נוסף על כמה שרדיוהד היא ככל הנראה הלהקה החשובה ביותר בעולם כיום, שמקרבת בין המיינסטרים לאלטרנטיב, בין הסחים להיפסטרים ובין האלקטרוניקה לרוק. כבר 15 שנה ישנו ריטואל שחוזר על עצמו בכל פעם שיוצא אלבום חדש של רדיוהד, שנדמה שכבר אפשר לסכם אותו בשלושה צעדים:

  1. התרגש, חווה התלהבות טוטאלית והחל לרטוט בחוסר פרופורציה בכל הגוף;

  2. שמע את האלבום (לאחר כמויות מגוחכות של הייפ וטיזינג);

  3. הבע את דעתך ברשתות החברתיות כי "זה האלבום הכי טוב/גרוע של רדיוהד ב- __ שנים האחרונות, אבל בת'כלס הם לא הוציאו אלבום באמת מדהים מאז In Rainbows/Hail to the Thief/Amnesiac/Kid A/OK Computer/The Bends" (הקף את התשובה הנכונה בהתאם לגיל).

ובכן, זה מתיש. כבר 19 שנה, מי היה מאמין, שרדיוהד עובדים בלעמוד בחזית החדשנות, בלדחוף את המיינסטרים למחוזות שנראו קודם לכן מפוקפקים, וכבר תקופה ארוכה מזאת שהם צוברים מעריצים אדוקים שנשאבים איתם מחדש לכל אלבום. אותו ריטואל חזר גם השנה עם צאת אלבומם התשיעי במספר, A Moon Shaped Pool. היו אנשים (לא רבים במיוחד, יש לומר) שזעקו כי הוא משעמם ולא מעניין, אך גם הפעם הם הצליחו לשבות בקסמם מעריצים ישנים כחדשיםעל פניו, הריטואל הזה גורם לרדיוהד להיראות כמעט משעממים ומתישים, אבל בסופו של דבר מגיע הרגע בו לוחצים פליי לראשונה, מקשיבים לאלבום באמת – והכל נשכח. מהכינורות של ג׳וני גרינווד ב-Burn the Witch, החלומיות והערפילאיות של Daydreaming, הטראנס ההזייתי של Ful Stop שנשמע כמו הכלאה בין Myxomatosis ל-Weird Fishes/Arpeggi, שובו של הסולו גיטרה ב-Identikit, המקהלה של Present Tense, הקליימקס של Tinker Tailor והסיפוק המרגש מ-True Love Waits שחיכינו לו שנים – האלבום הזה אחראי לכמה מהשירים והרגעים היפים ביותר של השנה המסריחה הזאת, באופן דומה מאוד למה שעשה פרנק אושן ברגעיו היפים ביותר של Blonde. על אף שיתכן כי הוא האלבום הכי אישי ועצוב שלהם עד היום (טענה שמתחזקת בעקבות פטירתה של רייצ'ל אוונס בימים האחרונים – אשתו לשעבר של ת'ום יורק, שהגירושין שלהם עוטפים כל שיר באלבום), הוא עדיין מצליח לגרום להתעלות שנוצרת כשמקשיבים ל(כמעט)כל אחד מהאלבומים הקודמים של רדיוהד, וכמו בכל אלבום חדש שלהם מאז Kid A, הוא לא מה שציפינו לו מהם – הוא צעד קדימה נוסף של אחת הלהקות המצליחות והמאתגרות בו-זמנית בעולם.

— — —

האישי הוא תמיד, בראש ובראשונה, פוליטי. האדם פועל בקונטקסט תרבותי-אישי, שחלקו מוכתב לו וחלקו מאומץ על ידיו בבחירות אותן הוא עושה – הציבוריות, האישיות, המוזיקליות. באלבומו השני, הבחירות של פרנק אושן ממשיכות להפתיע. הבחירה שלו לצאת מהארון מקבלת באלבומו זה מימד חדש לגמרי של עמימות מינית מרתקת, פוסט-מודרניסטית כמעט עד כדי כאב. הבחירה שלו לשתוק לאורך רוב ההתרחשויות בארה"ב בשנתיים האחרונות, בתקריות המחרידות, החוזרות שוב ושוב של אלימות משטרתית כנגד שחורים, משתנה לקריאת מחאה כבר בשיר הראשון באלבום, Nikes, בהתייחסות המרעידה לטרייבון מרטין, שהמוות המחריד שלו בפלורידה ב-2012 היווה את אחד הזרזים המשמעותיים להיווצרות תנועת Black Lives Matter.

אבל כשם שהאישי הוא פוליטי, כך גם לפוליטי יש פן אישי, וכמו תמיד, צריך להכיר את האדם כדי לחשוף את אישיותו. את תהליך ההיכרות עברנו עם פרנק אושן בסערה באלבומו הראשון, Channel Orange, וכעת הגיע המקום שלו לחשוף את מה שנמצא מתחת למעטפת. כתוצאה מכך, קיבלנו אלבום פחות קונסטרוקטיבי ויותר מרחף, שמשוטט בין חדריו הפרטיים של מוחו של אושן. חוסר מבנה שכזה נותן פתח ליצירה מבולגנת ותלושה בה הכל מופשט ומרגיש כמו בליל רעיונות, בדומה למה שעשה קנייה השנה – אושן אמנם מושפע מאוד מקנייה, וזה נשמע במספר קטעים באלבום בהם האנכרוניסטיות שלו יוצאת לחופשי; אך אם האלבום הזה הבהיר לנו הבדל משמעותי אחד ביניהם, זהו היציבות והעומק הרגשי שיש לפרנק אושן.

בהאזנה ראשונה לאלבום, נדמה שכמעט וכלום לא קורה בו. הוא יפה מאוד ומרגיע, נכון, אבל האם לשם זה התכנסנו? עוברות כמה האזנות, והשירים מתחילים להתחדד. במקום הביטים הקבועים של ההיפ-הופ והאר-נ-בי, נהיה ברור שהגיטרה, הנמצאת באחורי רוב השירים באלבום, מחליפה את מקומם; האזכורים החכמים, שלעולם אינם נדחפים החוצה יתר על המידה, מתחילים להתבהר; כל שיר מתחיל להישמע כמו עולם ומלואו שבאותו הזמן ממלא תפקיד בתוך עולם גדול יותר, ומאלבום שלא נשמע מרשים כמו פריצת הדרך שלו ב-Channel Orange הוא הופך לאלבום בעל שיאים גבוהים יותר מאותו אלבום ענק – כי כשם שהעמקנו בנפשו של אושן, כך הצלחנו לעוף איתו יותר גבוה משציפינו. זה קרה ב-Nikes, זה קרה ב-Self Control, זה קרה ב-Nights, זה קרה ב-Siegfried, וככל שהזמן יעבור יתווספו אליהם שירים נוספים.

שנה לאחר מועד היציאה המקורי של האלבום, היה חשש כבד שנקבל מאושן אלבום נפוח שקורס תחת המשקל של עצמו, כפי שקרה לכמה אמנים בשנה האחרונה – ההמתנה אפילו הניבה ציפיה שנקבל אלבום דומה יותר למשנתו של קנייה. אבל בסופו של דבר, קיבלנו אלבום מהורהר שמשוטט בין נבכיו, שמזכיר מאוד את האופן בו קיבלנו אלבום כזה מרדיוהד. אולי, אחרי הכל, לא היינו צריכים להיות מופתעים כשלא הצלחנו להחליט בין שני האלבומים האלו על המשבצת החמישית במצעד – בשנה בה גיבורי תרבות שלנו מתו אחד אחרי השני והשאירו אותנו להתמודד, התמודדנו באמצעות האלבומים שנתנו לנו את המקום הכי עמוק לצלול בו – במוח של בן אדם אחר.

Daydreaming | Nikes

–שי אצלן וערן גלובוס

atcq-we-got-it-from-here

4 // A Tribe Called Quest – We got it from here… Thank you 4 your service

מדהים לראות מה קורה להיפ-הופ בשנים האחרונות – הז'אנר שנולד בסמטאות והחצרות של הגטאות השחורים בארצות הברית הפך עם השנים לבדיחה עצובה על עצמו. העניים והנדכאים הפכו בשנות האלפיים המוקדמות למלכים, ועם המעמד החדש הגיעו כל הרעות החולות של הנובורישיות. במקום כאב וכעס נגד הממסד, מנעד הרגשות שהמיינסטרים של הז'אנר הנפיק הצטמצם למיזוגניה דוחה ותרבות בלינג, והיה נדמה שכל מה שנשאר ממנו זו פארסה אחת גדולה. ופתאום משהו קרה. פתאום התחילו לצוץ קולות אחרים, כאלו שהזכירו לנו שעל כל ראפר שמופיע ב-MTV עם שרשראות זהב ומכוניות יוקרה, יש עשרות אלפים שעדיין חיים בעוני. כאלו שהזכירו שבזמן שקנייה ווסט הפך ליקיר הריאליטי וסנופ דוג הפך לקיסר הפופ, מתחת לפני השטח גועשים קולות אחרים. ולפני שבכלל הרגשנו – הכל התפוצץ לנו בפנים. זה קרה בעולם האמיתי עם תנועת הבלאק לייבס מאטר, ועבר תמורה לעולם המוזיקה שחבטה לנו בפנים בדמותו של קנדריק למאר בשנה שעברה. המכה האדירה הזו התניעה משהו, כנראה, כי לא הספקנו להתאושש ומיד קיבלנו חבטה נוספת, הפעם מההרכב המיתולוגי A Tribe Called Quest, שאמנם נופלים מקנדריק בכל מה שקשור לוירטואוזיות מוזיקלית, אבל מצליחים להזכיר שהז'אנר הזה הוא קודם כל זעם טהור.

עברו 18 שנה מאז אלבומם האחרון של טרייב, ו-25 מאז שהם שינו את פני ההיפ-הופ בשלושת האלבומים הראשונים שלהם. ב-18 שנה האלו הם הספיקו לריב, להשלים, להתאחד, להתפרק וחוזר חלילה, עד שבערב הפיגוע בפריז לפני שנה הם החליטו להקליט אלבום חדש. ואז הגיע חודש מרץ, שלקח איתו את פייף דוג. בשנה כל כך מרובת אירועים חברתיים דרמטיים ומוות של גיבורי תרבות, נראה ששני האירועים החשובים שיצרו את ה-DNA של האלבום הפכו אותו בדיעבד לאלבום המכיל בתוכו את התמצית של השנה הזו יותר מכל אלבום אחר. תחושת השליחות החברתית שהניעה את שלושת חברי השבט להתאחד כדי להגיד את דברם בפעם האחרונה נמצאת בכל אחד מהשירים באלבום, והצליחה לפרוץ את מחסומי התרבות של ההרכב (שמאז ימי הזהב שלו נשאר יותר ליודעי הדבר) עם We the People. עם מילים שבאו ברגע הכי נפיץ בשנה החולפת בארצות הברית, קיו טיפ, עלי שאהיד ורוחו של פייף דוג הביאו את מה שהציבור היה צריך לשמוע.  השליחות הזו והפרידה מפייף הגיעו לנקודת מיזוג בשיר האחרון, The Donald. ניצחונו של דונלד מרחף מעל האלבום כנבואה שהגשימה את עצמה, אבל זו רק אירוניה שלשיר אין קשר לטראמפ, אלא לכינויו של פייף דוג, Don Juice. בצירוף גורל כמעט מצחיק, זו חותמת אחרונה לאלבום שבתזמון מדויק מצליח לזקק לתוכו שנה סוערת במיוחד ובסופו של יום עדיין לשמור על פאסון.

We The Peole

— שי אצלן, און יוספי

kw-life-of-pablo

3 // Kanye West – The Life Of Pablo

במובנים רבים, נדמה היה כאילו המוות הממתין מכולם השנה היה של קניה ווסט, שיבדל לחיים ארוכים. לעיתים היה נדמה כי ווסט, מי שטלטל שוב ושוב את המיינסטרים האמריקאי, מי שההיבריס שלו שווה רק לגאונות המוזיקלית שלו, נמצא בסחרור לעבר התחתית. שוב ושוב היה נדמה שווסט, ששרד את בוש ואת סוויפט, את ההצטרפות לשבט המוגחך ביותר באמריקה ואינספור סכסוכים, הולך להפסיד לאויב הגדול ביותר שלו – הוא עצמו.  האשפוז הכפוי לפני מספר שבועות רק חידד את התחושה המפחידה שקניה הוא הבא בתור. האם הוא בכלל עוד איתנו?

אם זהו אכן מסע הרס עצמי מפואר, The Life Of Pablo, אלבומו השביעי והפנומנלי – הוא יומן-מעבדה, טלאים-טלאים של קונפליקטים בלתי נגמרים שהם ליבת עולמו הנפשי-מוזיקלי של ווסט, שנקרע שוב ושוב בין הרצון להיות מייקל ג'קסון הבא, הכוכב הגדול מכולם, לבין הדחף לירוק שוב ושוב בפני הממסד, בפני כל מי שעומד בדרך – המאזין, התעשייה, אפילו מ"האח הגדול", ג'יי-זי. התוצאה, כמובן, מרתקת כתמיד. אף אלבום בקריירה היחידה-במינה של ווסט לא הכפיף זה לזה צדדים מורכבים כל-כך שלו בהרמוניה כזאת, שבין רגעים זמניים, של תרבות העשיו, לבין תובנות קיומיות מעמיקות. ב-The Life Of Pablo אנחנו פוגשים את קניה האומלל והבודד (Real Friends), את קניה הדווקאי, המכעיס, בוחן הגבולות (Famous), את קניה המצחיק והמודע-לעצמו (I Love Kanye), את קניה המגונן על אשתו וילדיו (Wolves) ואת קניה המתנצל, מבקש המחילה, המבין שאם הוא לא יעצור – הכל עלול לקרוס. (FML).

המכנה המשותף הוא, כמובן, החיים לצידה של קים קארדשיאן. ווסט, חצי מהזוג המדובר בעולם, לא זר לעיסוק בתהילה – MDBTF הוא אלבום שנוצר בגלות ציבורית עקב תקרית תקשורתית, ועוד יכתבו ספרים על התמות הספרותיות-מוזיקליות שמרכיבות את יצירת המופת ההיא. ב-Yeezus מאמץ ווסט שוב ושוב סימבוליקה דתית-משיחית, מתכתב כמעריץ עם ישו, מבקש כח לעמוד גם הוא באתגרים אדירים כפי שעמד ישו. השנה ווסט לוקח צעד אחד קדימה ומצהיר על נכונותו לשלם, כישו, את המחיר האולטימטיבי בעבור האמת שלו.

כפי שכתבתי בפברואר, בצאת האלבום [בהתאמות קלות]:

"הם לא רוצים לראות אותי אוהב אותך", שר קניה ווסט חצי שעה לתוך אלבומו השביעי והמגה-מצופה, The Life Of Pablo. השורה הזאת מסכמת בצורה הטובה ביותר את הסטייט אוף מיינד בו נמצא קניה, את התמה המשמעותית והחשובה בחיו וכפועל יוצא, גם ביצירתו – מערכת היחסים המתפתחת-תמיד עם קים קארדשיאן, והמשפחה החדשה שהקימו יחדיו.

שנתיים וחצי עברו מאז Yeezus, אלבומו הקודם והמבריק של ווסט. תמורות רבות חלו בחייו מאז – לידת בתו הבכורה נורת' ובנו סיינט. רבים ניסו לנתח את השינויים הכמעט מופרכים שעבר ווסט מאז אלבומו הקודם. יותר מהכל, נדהמו רבים לראות פרפקציוניסט מושבע כווסט הופך את שחרור האלבום המדובר של השנה לקרקס מביך וצהוב, מפגן טעם רע וחוסר כבוד למעריצים – כאלה שנשארו פעם אחרי פעם עם הזין ביד, בזמן שווסט היה עסוק שוב ושוב בעולמות שמעניינים אותו יותר […] כך נראה כי נקודת הפתיחה של The Life Of Pablo היא הנמוכה בקריירה של ווסט […] האזנה קפדנית ומדוקדקת תחשוף את המורכבויות הרגשיות של TLOP, בהן האיש שהביא את ההתערטלות הרגשית הטוטאלית להיפ-הופ מספק כמה מהרגעים הכנים בתולדותיו – תובנות מרתקות וחשופות עד כאב על משפחה [מאביו ועד ילדיו], אהבה והעדרה, אלוהים, ההשפעות ההרסניות של התהילה ועוד ועוד ועוד. הוא מזנק בפראות בין ווסט העשיר-עד-כאב, מנהיג ״הג'קסונים החדשים״, כפי שהוא קורא לקלאן הקרדשיאן-ג'נר ב-Highlights, אחד מרגעי השיא של האלבום, לבין קניה החרד לעתיד משפחתו, המגונן והפצוע, […] ואכן, ב-TLOP  קניה משכלל לדרגות חדשות את אמנות ההזדהות הרגשית. אל היוהרה המכעיסה [היא עודנה כזאת] הוא יוצק מימדים חדשים של פחד, של תחינה, של כנות קרובה לשלמות. העיסוק המדמם בזוגיות המדוברת בעולם בצורה כזאת היא לא פחות מאקט של אומץ, והנכונות של ווסט להקריב כל שבריר ממעט הפרטיות שנותרה לו בשביל האמנות שלו היא כמעט אבירית.

[…] לעת עתה, אפשר לסכם בפשטות – The Life Of Pablo הוא האלבום המבולבל והמסחרר ביותר של ווסט, כזה שמוכיח שקניה ווסט משחק לפי הכללים של קניה ווסט בלבד, ועושה זאת טוב כל-כך, שלעיתים נדמה שהוא בליגה משלו, לבד בפסגה. באלבומו השביעי הוא מדגיש רגעים בקריירה המפוארת שלו, בוחן אותה כפי שלא בחן מעולם. זהו אלבום האיפוס שלו, הEndgame – סופה של המערכה הראשונה. יומיים בלבד לתוך מה שוודאי ייוודע בדברי הימים כמערכה השנייה, ויתכן בהחלט שהאחרונה, ניתן רק לחכות בציפיה דרוכה לפרק הבא בקריירה והחיים [הלוא הם היינו הך במקרה הזה] של המוזיקאי הגדול ביותר של זמננו."

Fade

— ערן גלובוס

anohni

2 // Anohni – HOPELESSNESS

בדיעבד, בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית הייתה בלתי נמנעת. העולם כועס. כועס על ממשלות שמשקיעות יותר מדי פה ולא מספיק שם, כועס על שוק העבודה שבמרדף אחרי רווחים אין סופיים שולח משרות למדינות אחרות ומשאיר מאחורה רק אוטומציה וחציי משרות. כועס על התקשורת שלעולם תגיד שמדובר בגשם, לא משנה מי משתין עלינו מלמעלה. 2016 היתה השנה שבה ההמונים התעוררו והבינו עד כמה הבור שמצאו את עצמם עמוקה כלכלית, בטחונית וסביבתית. כאשר הוצגה לעם בחירה בין עלייה קבועה איטית החוצה ולפוצץ את החור, האמריקאים, כמו שהבריטים עשו בברקזיט, וכמו שהגרמנים והצרפתים עלולים לעשות בשנה הקרובה, בחרו לפוצץ את הבור.

Anohni מתעלת את הכעס הזה באלבום שלה Hopelessness. היא הסירה את שכבות הבארוק הפולקיות של להקתה הקודמת, אנטוני והג'ונסונז, והתחברה למפיקים אלקטרוניים Hudson Mohawk  ו- Oneohtrix Point Never ליצור מוזיקת מחאה שקרה כמו סינתיסייזר שהשאירו בחוץ בחורף הגרעיני. לאורך כל האלבום היא תוקפת מלחמות מל"טים של אמריקה, האסון הסביבתי הקרב ומדינת המשטרה שעוקבת אחרי כולנו. היא עושה זאת עם תשומת לב לפרטים הכי קשים. המילים שלה משלבות בין קבלת הארורים את גורלם ולבין כעסם על חוסר יכולתם לשנות את מה שקורה. בשיר הפתיחה "Drone Bomb Me" היא שרה מנקודת המבט של ילדה קטנה באפגניסטן שאיבדה את כל משפחתה בתקיפת מל"ט. היא איבדה את הרצון לחיות ורוצה שיהרגו גם אותה, שיפוצצו את "מעי הקריסטל" שלה. בהמנון הסביבתי "Four Degrees" היא זועמת למען החיות ורוצה לשרוף את העולם עד ליסודות על כך שמאפשרת לדגים "להתפגר בים."

האלבומים הקודמים של  אנוני התאפיינו בצליל פופ קאמרית שופע. ב-Hopelessness היא מחליפה את הסאונד הזה למען ביטים אלקטרוניים מלוכלכים וסינתיסייזרים צורמים. זהו שינוי המאפשר לה לשיר בעוצמות שהיא מעולם לא הביעה לפני. קולה בו זמנית חלק וצורם, מרגיע אך מרחיק. היא בוכה בייאוש ורותחת מזעם, לפעמים באותו שיר. זה הקול הזה ואינסטינקט מלודי שגורם לשיר על עונש המוות להישמע מתוק ובו זמנית לערער על הטענה של אמריקה להיות ארצם של בני החורין על ידי השוואתם לסין וניגריה, כולם חברים במועדון עונש המוות והחלום האמריקני. זעם זה מגיע לנקודת רתיחה ב-"Obama." כמו רבים מאיתנו שראו באובמה דמות מעצבת, מישהו שיוביל  את אמריקה והעולם אל ימים שקטים יותר. קולה של אנוני מלאה באכזבה כשהיא מספרת על הפעמים שאובמה הורה "להרוג ללא משפט" ולהעניש את "מי שמספר את האמת." אובמה עשה הרבה דברים גדולים, אבל דבר אחד הוא לא יכל לעשות זה וזה להחזיר את הזמן אחורה, והבוחרים הענישו את "הממסד" בגלל זה. בפה של אנוני, ולאורך כל האלבום, "אובמה" הופכת למנטרה של כעס, קללה לעולם שבדרך לאסון וחוסר היכולת וחוסר הנכונות של בעלי השררה לשנות משהו. בדיעבד להילארי לא היה שום סיכוי. בעולם ללא תקווה רק הבריונים שורדים.  

4 Degrees

— איתן רייס

blackstar-copy

1 // David Bowie – Blackstar

אני מתיישב לכתוב את הביקורת על Blackstar, האלבום המופלא והאכזרי ששחרר בואי ימים ספורים לפני שהלך לעולמו ומיד נתקל בשתי בעיות. האחת – מה כבר אוכל להוסיף על הרי המלל שנכתבו עליו במהלך השנה? השניה – איך מפרידים את הביקורת על האלבום מההתייחסות למותו של המוזיקאי הגדול של דורנו. האם בכלל צריך להפריד? יצירתו של בואי תמיד תפסה נפח גדול יותר מהמימד המוזיקלי, תמיד הכילה אלמנטים ויזואליים וקונספטואליים שהרחיבו אותה לכדיי דבר שהוא לא רק מוזיקה. האם ראוי לשפוט יצירה לא רק על פי התוכן הממשי שמרכיב אותה, אלא גם תוך התייחסות לסיפור שמאחוריה? וכדיי לענות על השאלות האלו, אני מוצא את עצמי שואל שאלה חדשה – האם במנותק ממותו שובר הלב של בואי, בלאקסטאר עדיין נשמע כמו אלבום מופת, כזה שמצדיק את בחירתו לאלבום הטוב של השנה?

התשובה המיידית היא כן, ברור שכן. אבל זה לא עד כדיי כך פשוט. וככל שמקשיבים לאלבום יותר מתגלים עוד דברים בנוגע אליו. התובנה הראשונה היא, שזהו אלבום פגום מיסודו. הוא פגום משום שאלמלא הידיעה בדיעבד על התהליך שהוביל את בואי לכתוב את שירי האלבום, יכולה להתקבל מחלקם תחושת פאתוס כמעט מוגזמת, כזו שהייתי מצפה לשמוע באלבום של יוצר צעיר ולא מנוסה אבל לא מיוצר כמו בואי. זה בולט במיוחד בשני הסינגלים ששוחררו מהאלבום – הסינגל באותו השם והשיר בעל הקליפ המצמרר Lazarus. ואכן אלו למעשה שני השירים החלשים של האלבום. Blackstar הוא שיר ארוך ומורכב, שאלמלא ההגשה המושלמת של בואי כנראה שלא היה זוכה אצלי להאזנה נוספת. ולזרוס לעומתו נשמע מצוין, אבל כוחו האמיתי טמון דווקא בקליפ המציג את בואי הגוסס. דווקא השירים האחרים, בהאזנות חוזרות הם אלו שנגלים לי פתאום בשיאם.

זה מתחיל בשיר השני, Tis a Pit y She Was a Whore שמציג מקצב רועם המלווה בבליל רעשי סקסופון ובליריקה קריפטית, מתגבר בSue האינדסטריאלי בעל אווירת הרפאים וממשיך אל Girl Loves Me עם ההוק המלודי-יודלי הנהדר שיושב על גבי באס רועם ותופים רצחניים. אין באלבום רגע אחד שנשמע דומה לקודמו, והקו היחיד ששוזר אותם יחד לכדיי יחידה שלמה היא הפטאליות שבהם, זו שמביטה למוות בעיניים ולא מסיטה את המבט לרגע. וכל הרגעים האלו מתחילים לענות על השאלה שלי – כן, לא רק שמדובר באלבום הטוב של השנה, אלא באלבום מופתי שראוי להימצא ברשימת האלבומים הגדולים של העשור ואולי גם בראש רשימת האלבומים הטובים של בואי. והוא ראוי לכך בגלל שהוא מציג תמונה מוזיקלית-ויזואליות אדירה, כזו שמתיכה קריירה שלמה של רוק, ג'אז ואלקטרוניקה לכדיי יצירה אחת קוהרנטית להפליא. המוזיקה באלבום אפלה, ברוטאלית, ייצרית, זה לא יאומן. מדובר פה ביוצר מבוגר (כמעט כואב להגיד זקן) והנה הוא מעז לצלול לעומקם של הדברים פי כמה מכל יוצר צעיר אחר שנמצא בסביבה, לרדת לעומקים מוזיקליים אמיצים וחדשניים גם בנשימותיו האחרונים ללא פחד וללא יומרה.

אבל לא כאן טמונה גדולתו האמיתית של האלבום, לא כאן אלא בהבנה פשוטה בהרבה – זוהי אולי הפעם הראשונה לכל אורך חייו של בואי, בה אני באמת שומע את דיוויד בואי שר. אין פה חייזר טרנסקווירי, אין פה אסטרונאוט נרקומן, אין פה רוזן ערפדי. המוות המאיים אילץ את בואי להסיר את הכפפות ואת המסכות ובפעם הראשונה להציג בפנינו את הדמות המסתורית מכולן – הוא עצמו. ולכן, כשהוא שר I'm a blackstar, אפשר לשמוע את כאב הדעיכה האמיתי. וכשהוא שר Everybody knows me now, השורה מסתחררת במעלה עמוד השדרה ומהדהדת שוב את עומקו של הכאב. ולבסוף בשיר שנועל את האלבום, חוזרת על עצמה השורה I can't give anything away ומכה כמו פטיש של שני טון. והכאב הוא עצום בגלל שהשורה הזו חושפת לבסוף את האמת הבסיסית ביותר של בואי – ברגעיו האחרונים, לאחר חיים ארוכים ומלאי עשיה אמיצה, התשוקה לחיים עדיין בוערת בו, בעוצמה שאפשר רק להתקנא בה. היה שלום, בואי. תחסר לנו מאוד.

All Of Me Wants All Of You

— און יוספי

— — —

על המצעד

בסיכום השנה השתתפו תשעת חברי המערכת. ההצבעה נמשכה כחודש ימים. כל חברה בחרה את אלבום השנה שלה [5 נקודות], שלושה סגנים [3 נקודות], ועוד שתי סדרות של שלוש [2 נקודות] וחמש [נקודה אחת] דירוגים. בסך הכל חילקה כל חברי 25 נקודות ל-12 מקומות.  המצעד מדורג לפי מס' נקודות כפרמטר ראשי ומס' מדרגים כפרמטר משני. ניקוד זהה הוביל לסבב הצבעה פרטני וכאשר לא הושגה הכרעה בו, הדירוג נשאר כתיקו. השתבצות הכותבות לאלבומים נערכה וולנטרית, כבכל מצעד במגזין.

מערכת: ערן גלובוס, יעל וולובלסקי, ליאור וינרייך, הילה מנס-מילר, שי אצלן, און יוספי, שירה נחומסון, איתן רייס ודנית צמית. תודה ענקית לשי אצלן והילה מנס-מילר שהובילו את המצעד הזה ועשו פלאים. גרפיקה: ערן גלובוס

— — —

מילה לסיום: אנדי, כפי שידוע לכולם, נמצא בימים אלה במעין תנומה. למרות זאת התגייסו כל חברי המגזין למצעד, לקחו על עצמם משימות, שמעו טונות של מוזיקה, התווכחו עליה, כתבו וערכו וכתבו שוב, מתוך תשוקה אמיתית למוזיקה, תשוקה שהובילה אותי להקים את המגזין הזה ותשוקה שהובילה כל חברה בו, בעבר, בהווה ובעתיד, לקחת חלק. ההתגייסות הזאת לא מובנה כלל מאליה ואני רוצה לנצל את הבמה כדי להודות לאנשים היקרים שמרכיבים את המגזין הזה. לאן שאנדי ילך, הוא ילך בזכותכם. תודה.

ערן.