שירי השנה 2015
יש שנים שקל לאפיין. בחלקן יש תנופה של פופ אלקטרוני, בחלקן האחר דווקא רוק שמרני ובחלקן מהפכה שחורה. רוויי מהפכות ומטושטשי-גבולות נדמה שפגשה אותנו שנת 2015: שנת 2015 לא נתקפה דחף להניף דגלים אדומים ולשעוט אלי קרב כדי לפרוץ ביצורים מוזיקליים. לא; החומות הז'אנריות כבר נפלו, ומה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא גלישה של עולמות חסרי-הפרדה אלה אל אלה. פסיכדליה טיים-אימפלית גולשת אל שדות פופ וגרוב זרים, אלקטרוניות פריקית-אינדסטריאלית מבית גריימז נוסעת אל הפופ והראפ העתידיים בטיוואן ועוד אינספור מקרים בלי נגמרים. אנחנו לא אומרים שתם עידן הסגנון המובהק: הוא שם והוא מנצח, אבל מה שברור הוא שקשה, צלילית, לדבר על "השנה של".
את הפלורליזם הזה, שנחגג החודש ובצדק בכל העולם, ניסינו גם אנחנו לרקוח בפלייליסט מגוון. כל שיר נבחר בקפידה ובאהבה, ולצד השמעה הכרחית שלו, כתבנו עליו באופן הכי מאיר שיכולנו. תשמעו, תקראו ותיהנו, לפחות כמו שאנחנו נהנינו להרכיב את המצעד הזה; אבל תשאירו בבטן מקום להפתעות שייחשפו במצעד האלבומים שלנו. יקרה שם משהו אחר לגמרי.
האורות כבים מעל 2015, ואורות כבים, יודע כל ילד מתבגר, מבשרים בעצם על מסיבה. את האור אנחנו מכבים גם באנדי – אבל רק כדי להדליק אחד חדש. כשנסיים עם חגיגות הסיכומים נתנקה מהקונפטי, נחליף נורה ונפגוש אתכם במגזין רענן ומתחדש. ועד אז – כריסמס שמח, ונתראה בעוד שבוע במצעד האלבומים.
ערן, שירי והילה, עורכים.
— — —
40 // Kendrick Lamar – The Blacker the Berry
Blacker the Berry, המקום האחרון במצעד השירים שלנו, הוא יותר מרק שיר. הוא התגשמותה המוזיקלית של BlackLivesMatter#. הוא מוחה נגד אלימות משטרתית, מתעמת עם בני ברית וביקורתי כלפי עצמו ויריביו. במקצב מאיים, מלווה תופי מלחמה, קנדריק למאר בוחן את המשמעות של להיות גבר שחור באמריקה של 2015. "You never liked us anyway, fuck your friendship", הוא אומר בבית הפותח. זוהי מערכת יחסים שהיא לעתים קרובות חד-צדדית, עם אמריקה שאוהבת אמנות ותרבות שחורה אך לא את השחורים עצמם. "You vandalize my perception but can't style from me", הוא ממשיך. ראפר הדאנסהול אססין מגיע לפזמון בשביל לתת הצהרה מוחלטת: השחורים אמנם החליפו את שלשלאות העבדות בשרשראות זהב, אבל הם בכל זאת אזוקים.
זה שיר זעם, מהטובים ביותר מבתי מדרשו של קנדריק ובכלל השנה. כזה שתוקף כל בית, עם ההבהרה סופית – הכעס שלכם על הריסתה וחורבנה של אמריקה השחורה, לצד שותפות באלימות היומיומית, הוא צבוע. "So why did I weep when Trayvon Martin was in street when gangbanging make me kill a nigga blacker than me?" בלאקר דה ברי הוא יותר מעוד שיר. הוא זעקה של עם שלם.
— איתן רייס
39 // Girlpool – Ideal World
לאחרונה ניהלתי ויכוח עם חבר – האם גירלפול הן להקה לצעירים? הראש אומר וודאי. הצלילים אומרים ברוקלין, האסתטיקה פיצ'פורקית. ההייפ בהתאם – מפה לאוזן, מבלוג לפיד. אך צלילה מעמיקה לנבכי עולמן השפתי והמילולי של הרמוני טיבידאד וקליאו טאקר (עם הרגישים לשמות זוועתיים הסליחה), צמד הנשים המרכיב את גירלפול, תגלה זוג מתבוננות זקנות, אשר מעיפות מבט אחרון בעולם שחלף, נאנחות בהקלה מעורה בצער. העולם הלא אידיאלי חלף ועכשיו נותר רק לפנטז, בחתכי דיבור ששייכים לבנות 20 שהיו ואינן, על מה שיכל להיות. בעולם אידיאלי אין מלחמות התשה ולב שבור. בעולם אידיאלי יש רק אותך ואותי.
— ערן גלובוס
38 // Chvrches – Clearest Blue
הנה הוכחה שלפעמים פופ עשוי כהלכה יכול להשפיע גם על מי שאינם החשודים המידיים: יום אחד חזר בן זוגי הביתה, וסיפר לי שנחשף בגלגלצ ל-Clearest Blue, שיר חדש של צ'רצ'ס (הוא תמיד מסתלבט עליה וקורא לה צ'וורצ'ווס, כפי שמכתיב האיות ההיפסטרי) ושלמען האמת, מדובר בשיר ממש טוב. או שאחרית הימים הגיעה, או שהתמהיל המדויק של קצב מדבק, אלקטרוניקה שופעת והקול הקטן אך הנוכח של לורן מייברי, הסולנית, עשה את שלו. Clearest Blue, על הפאן הטהור שהוא, הוא בקלות אחד מחמשת השירים הטובים באלבום האחרון של צ'רצ'ס, עמוס אנרגיה ומשכלל לכדי שלמות את אותו השטיק הקבוע, את האלקטרופופ הנוצץ והשמח – וכשעושים אותו כל-כך טוב, מי אנחנו שנתלונן.
— הילה מנס
37 // Susanne Sundfør – Fade Away
סוזן סנדפור היא דיווה, וב-Ten Love Songs, אלבומה השישי שפתח את השנה בתרועת סינתיסייזרים, היא מספרת על עשר צורות לאהוב. חלקן מלודרמטיות להכמיר ומנגנות על המיתרים האפלים של הלב, אך זהו דווקא החלק האחר – המגולם במיטבו ב-Fade Away – שקבר אותי בצמר-גפיוניותו וכבש אותי בעונג מתקתק. ב-Fade Away שרה סנדפור בכל-כך הרבה קולות (בחיי, בכל רגע נתון יש לפחות שלושה) על אהבה שנחרץ זה מכבר גורלה המר. בבית הראשון מפצירה סנדפור באהובה להיעלם – להתפייד, אם להצמד ללשונה, אך בבית השני היא כבר פונה לעצמה ושמה עליה את אחריות ההתפיידות והנסיגה משדה האהבים הקוצני. אלא דווקא כשנדמה שתמה הסאגה ושלפנינו עוד זמזום "תתפייד אהובי, תתפייד" ושעטיפת השיר מהודקת ללא רבב וכל שמתחשק הוא להתפלש עוד ועוד במימיה, זורקת סנדפור את הרציונל לעזאזל ושרה בכיף שאין גדול ממנו את הרגע שכולנו מכירים: הרגע בו שני הצדדים יודעים שהם לקראת טעות איומה, אבל בחיוך חוצה ראשים ובעיניים בורקות לברכה מחליטים לקפוץ עמוק אל אהבתם הכושלת.
כשמסיימת סנדפור לשטוח את טיעוניה האנטי-לוגיים בעליל ("זו אהבה שאף פעם לא יוצאת מהאופנה! אתה תמיד תחכה, ואני תמיד ארצה לחזור") בהתרגשות שמביסה את השכל הישר, מגיע הצליל של השנה, הוא צליל המיקרוגל העולץ (1:47. עשו לעצמכם טובה) ואחריו ריקודו של סינתיסייזר דבילי ומאושר. גדוש בתזמורת קולית מפוארת של סנדפור, נקישות רפאים, סינתים מרחפים ועוגב שאיכשהו מצטרף לסיפור הסוכריני הזה מבלי לגרוע מחנו, מתפקד Fade Away על תקן שיר החולשה הכיף ביותר של השנה.
— שירי ללוש
36 // Joanna Newsom – Sapokanikan
הסינגל הראשון מאלבומה הרביעי והנהדר של ציפור השיר מהווסט קואוסט הוא אחד הרגעים היפים ביותר שנוגנו השנה וללא צל של ספק, שיא חדש ביצירתה של ניוסום עד כה. ניוסום, שסגנון כתיבתה המעורפל וההלחנה המורכבת שלה מתעתעים במאזין שוב ושוב, יצרה שיר שנשמע תחילה שיר אהבה/שנאה לניו-יורק, והופך לאחר מספר האזנות למסה פילוסופית שלמה על הזיכרון שאנו מותירים אחרינו בעולם ועל המשמעות האמיתית של גדולה, לעומת אפסיות כוחנו נוכח כוחו של הזמן. הלחן היפיפה, עוצר הנשימה לרגעים; המילים שקורצות לפואמה "אוזימנדיאז", פואמה אמריקאית מפורסמת מתחילת המאה ה-19; קולה של ניוסום שנשמע טוב מאי פעם והרגש הטהור הנשפך לכל מילה שנאמרת – כל אלה הופכים את Sapokanikan לאחד מהשירים היפים של השנה.
— יעל וולובלסקי
35 // Jamie XX – Loud Places
האלבום של ג’יימי XX מתנדנד לכל אורכו בין רחבות מועדונים אפלוליות לרגעים קיציים ושמשיים במיוחד, ו-Loud Places נדמה, דווקא, כנקודת מיזוג בין שני הקצוות האלה באלבום. עם הופעת אורח של רומי קרופט, חברתו ל-XX, השיר נשמע יותר כמו רצועה עזובה ויפיפיה של להקת האם, ה-XX, אשר מצאה בדרך לא דרך את דרכה לאלבום הסולו הראשון של ג'יימי; אבל הגוון האלקטרוני והאפלולי שלו מהדהד את שאר האלבום, וזורק את המאזינים ללילה בלונדון, כשהמדרכות עוד רטובות מגשם והרחובות עוד מלאים בבליינים שיכורים, ואיכשהו בתוך כל זה מזוקקים רגעי חן של שלווה והתעלות.
— שי אצלן
34 // Jamie XX – I Know There's Gonna Be (Good Times)
כששומעים בפעם הראשונה את Good Times עשויים לחשוב שנפלה טעות. זה כיוון ש-Good Times הוא ציפור מוזרה יחסית לשאר In Colour, אלבום הבכורה המשובח של ג'יימי. גוד טיימס הוא עוד מין עוף חריג בשילוב המדוד והמדויק בין מינימל עוצמתי, דוגמת קטע הפתיחה Gosh, לבין קטעים יפים ומלנכולים שיכלו להשתלב בקלות באלבומי ה-XX. אבל למרות ואולי בזכות החריגות, Good Times הוא אחד הנאמברים המדבקים והנפלאים של השנה. השילוב של הווקלז של יאנג ט'אג ופופקאן עם הטקסטורות המתמוססות של ג'יימי הוא שיוצר את הקסם הזה, שגם רדיו המיינסטרים מתקשה לעמוד איתן מולו. כמה לא מובן מאליו למצוא קטע שטומן בתוכו כזו שמחת חיים, שאפילו שמו מעלה קונטציות אופטימיות, באלבום מסוג זה. וכמה טוב שזה קיים.
— ליאור ויינרייך
33 // Ryley Walker – Primrose Green
שיר הנושא הפותח את אלבומו השני של ריילי ווקר הוא מסוג השירים שמתפקדים כ"מבוא" לאלבום כולו. זה לא אלבום קונספט (אם עדיין קיימים שרידים שכאלה), אך המרכיבים המהותיים שבאים לידי ביטוי בשיר, הם אלו שמלווים את האלבום כולו ואף מתרחבים לאורכו. הראשון שבהם הוא הגיטרה של ווקר. יש הרבה גיטריסטים שיודעים לנגן פולק-רוק טוב טכנית, אבל רק מעטים מהם יודעים להעביר דרך הפריטה והטכניקה את הרגש שאוצרים בחובם המיתרים והאצבעות. הנגינה וההגשה הקולית של ווקר יוצרים מכלול שהוא, בהיעדר מילה פחות נדושה, פשוט מרגש. למכלול הזה מצטרף עושר כלי וצלילי, מקורו בשילוב בין מיני הגיטרות לקלידים והוא ממלא את האזניים ומהווה מרכיב מהותי נוסף.
באלבום מנגנים מגוון מוזיקאי ג'אז, מהטובים שבסצנה של שיקגו. כך מתחבר ווקר למסורת של אמנים (בעיקר משנות ה-70) שייבאו לאלבומי הרוק שלהם נגני ג'אז ויצרו פולק-רוק עשיר בכלים ואלתורים. זוהי לא הנקודה היחידה בה משחזר ווקר מסורות פולק רוק: השחזור קיים גם בנגינת הגיטרה שלו, בעיבודים ובגווני השירה. היו שטענו כי הפנייה אל המסורות היא עקב האכילס של ווקר: בין היתר, שאין כאן חידוש אלא חיקוי שאינו מאתגר את המקור ואף מייבא מאפיינים לא רלוונטיים (כמו מניירות בריטיות) אל עולמו המוזיקלי של ווקר, או שווקר אינו מצליח לעמוד (בעיקר מבחינה תמלילית) בסטנדרטים שהציב לעצמו. בעיניי, מוזיקת הרוק נעה מאז ומתמיד בין מקורותיה לחידושיה והפנייה של ווקר אל המסורות הללו היא שהופכת את האלבום והשיר הזה למוצלחים כל כך. אולי זה משום שווקר פונה לאבות המזון המוזיקליים שלי לצורך השראה, אבל אולי זה פשוט משום שכשזה טוב, אז זה טוב. נסו להקשיב לווקר מהלך בין הפרחים בשדה המוריק; חזרו איתו בזמן דרך הפריטה העדינה על הגיטרה, דרך ההתענגות על אהבות נושנות.
— דנית צמית
32 // Bjork – Black Lake
בתחילת המערכה השנייה של אלבום הפרידה של ביורק, שרבים כבר הספיקו לשכוח ששוחרר השנה, אנו צוללים עמוק אל לב האלבום שמציף את השבר הסופי שבו, שהתרחש כחודשיים לאחר הפרידה. מספיק מבט חטוף בקריירה המפוארת של ביורק כדי לדעת בבירור – מדוברת באחת הזמרות החשופות והכנות שפועלות, מאז ומתמיד. כאחת שמעולם לא פחדה להוציא את כלל הרגשות שלה בשירה ובמילים. פה היא מציגה גישה אחרת, שמרגישה כנה יותר מהשירים האחרים שרגילים לשמוע אותה בהם.
נטולת שטיקים, פומפוזיות ואקסצנטריות, אך עם קול עדין שנמצא על סף שבר, ביורק מטיחה בבעלה לשעבר את כל הרוע, כל הכאב וכל הרפש של הרגשות בהם היא שוחה מאז הפרידה הקשה. לשמוע את השיר הזה זה כמו לקרוא את המכתב הזועם שכתבת אבל אף פעם לא שלחת כי זה היה חשוף מדי, יצרי מדי. את ביורק זה לא מעניין, והיא חושפת את זה בפנינו בלי בושה לאורך 10 דקות שלמות, עם תפקיד כלי מיתר כל כך עדין שעוטף אותה בפצעים שלה, וביט עמוק שמשאיר אותה תוך כדי חסרת יכולת להתאושש מהכאב הזה, וגם אותנו, לכל אורך השיר. בצעד אמיץ שקשה לתפוש עד כמה הוא טוטאלי, ביורק חוזרת אל הנקודה בה היא מצאה את עצמה שוכבת על קרקעית אגם שחור ומשחזרת את התחושות הקשות של פרידה כמו שלא נשמעו במחוזותינו לא מעט זמן.
— שי אצלן
31 // John Grant – Grey Tickles, Black Pressure
יש משהו מוזר בשיר הנושא מתוך האלבום הנהדר הזה של ג'ון גראנט. האלבום עצמו עמוס כמעט לכל אורכו ברעשי גיטרות, אלקטרוניקה אפלה ואינדסטריאל קשוח, ועם זאת החליט גראנט לפתוח אותו דווקא בשיר היפהפה הזה, שמרגיש כמעט לא קשור לשירים שמגיעים אחריו.
ב-Grey Tickles, Black Pressure יש מלודיה נפלאה על גבי עיבוד פסנתר ומיתרים דרמטי כשמעליו קולו של גראנט מלא נוכחות, מצליח לרחף מעל המוזיקה כשהוא עירום וחשוף מעיבוד או אפקטים. השיר מהווה מעין נקודת עוגן רגשית שהייתי מצפה לשמוע דווקא באמצע האלבום. הליריקה משקפת אדם בוגר (שלא לומר מבוגר) שלא מסוגל שלא להרגיש את העייפות הקיומית על כתפיו ומתאר אותה בציניות יבשה. כשגראנט שר את השורה הנוראית והנפלאה "יש ילדים עם סרטן / עם זה אני לא יכול להתחרות" קשה שלא להזדהות איתו, והבחירה לפתוח את האלבום דווקא עם השיר הזה (שכאמור, רחוק במהותו וצליליו מהבאים אחריו באלבום) מרגישה כמו הצהרת כוונות ברורה. בזמן ששאר האלבום עוסק בעיקר בתלונות – על נשים, שיעמום וזקנה – השיר הראשון דואג להזכיר לנו שכל התלונות שיבואו בהמשך הן צרות קטנות, בהסתכל על התמונה הרחבה של הקיום. מפה והלאה האלבום הולך ונעשה מוזר, נסיוני ומבולגן יותר ויותר, אבל העוגן הזה שנזרק כבר בתחילתו שומר אותו מחובר לקרקע. זה עובד רק בגלל שלפני הכל, זה שיר כל כך יפה, פשוט ומרגש.
— און יוספי
30 // Neon Indian – Annie
בחודש מאי, רגע לפני שהקיץ הגיע אלינו במלוא הכוח, ניאון אינדיאן הכירו לנו את אנני. מהר מאד השיר הזה הפך לפסקול של הקיץ שהייתי רוצה לעצמי – נוצץ, אקזוטי ושמח. אבל לאלן פאלומו, האיש שמאחורי המוזיקה הניאונית השמחה הזאת, היה רעיון אחר בתכלית. המילים על אנני מספרות סיפור שונה מהלחן שפאלומו החליט להדביק לה, סיפור על אהובה שנעלמה מבלי להשאיר אחריה רמזים. הסאונד, הסיפור והאווירה, כולם שייכים לסדרת מתח מהאייטיז. פאלומו משאיר לאנני הודעות במשיבון, מכונה שכבר נעלמה מן העולם, וברקע מככבים הסינתיסייזרים עם דגימות הסאונד שנשמעות כאילו הוקלטו בג'ונגל על אסיד. זה לא מונע מהסינגל להיות אחד הכיפיים שיצאו השנה, שיר שגרם לי להרגיש לרגע במסיבת תיכוניסטים בסרט של ג'ון ווטרס. מעבר לזה, מדובר בהקדמה נפלאה לאלבומם השלישי של ניאון אינדיאן, VEGA INTL. Night School, שכולו אלקטרו כיפי לא מתנצל שאינו לוקח עצמו ברצינות מיותרת, ועם זאת מלוטש ומהודק – בדיוק כפי שפופ טוב צריך להיות.
— הילה מנס
29 // EL VY – Paul is Alive
מאט ברנינגר, בימים רגילים סולן הנשיונל, הוא ללא ספק אחד היוצרים והמגישים היותר עמוקים על גבול הדכאוניים בתעשייה. במפתיע, אלבום הסייד-קיק שלו ושל ברנט קופ אקס ממנומנה, הוציא ממנו צדדים שחובבי הנשיונל לא ידעו על קיומם: צדדי קלילות ולעתים אף – רחמנא לצלן – אושר. Paul is Alive, השיר הטוב באלבום, אמנם לא נמנה על הקלילות הזו אך נותר רחוק מלהזכיר את הרצינות התהומית של הנשיונל.
Paul is Alive הוא שיר נוסטלגי על ילדות בסינסנטי עם רפרנסים לאמני עבר כמו הסמית'ס, הביטלס ופול מקרטני בפרט, שמככב בכותרת בהתייחסות הומוריסטית לשמועות העבר על מותו. בשילוב מצויין בין רוק לאלקטרוניקה, עומק לקלילות ועם הגשה מושלמת, Paul is Alive הוא אחד השירים המשובחים שיצאו השנה.
— ניר אבן
28 // Torres – Sprinter
Sprinter, שיר הנושא מאלבומה השני של מקינזי סקוט הידועה בשם טורס, הוא שיר על חיפוש של זהות עצמית וחופש. טורס שרה על הניגודיות בין ההערכה להוריה המאמצים ולחינוך הנוצרי-בפטיסטי שקיבלה מהם לבין הרגשת אי השייכות שלה, והרצון שלה למרוד ולצאת לחופשי.
מהאזנה לאלבום כולו ול- Sprinter בפרט אפשר להבין שטורס גודלה טוב והצליחה למצוא את החופש שלה. Sprinter מנוגן ומושר בקצב קבוע של תופים וגיטרות מנסרות שמשתלבים מעולה עם המילים הכל כך אינטיליגנטיות של טורס ועם השירה הזועמת והבועטת שלה, ואף מצליח לחמוק מקיטש ובנאליות במהלכים שבדרך כלל גוררים תחושות כאלה, כמו ניסור גיטרות שמבליח מדי פעם או מעברים דינימיים בין קצב ועוצמה גבוהים למקבילותיהם האיטיות-חלושות. בשורה התחתונה, Sprinter הוא המנון רוק אמיתי, שנותן הרבה כבוד ליסודות המוזיקליים של הז'אנר, כזה שהיה גורם לי לנענע את הראש למטה ולמעלה אם רק היה לי עדיין שיער, כזה שכמעט ולא נשמעים כמותו וחבל.
— ניר אבן
27 // Kanye West – All Day
זאת הייתה שנה קשה עבור אוהדי קנייה ווסט. לאחר עשור של שליטה ללא עוררין במפת ההיפ-הופ העולמית ואינספור שערוריות וסיקור תקשורתי בלתי פוסק, ווסט ירד למחתרת – לפחות מוזיקלית. מי שהכריז לא מכבר על כוונתו להתמודד לנשיאות ארה״ב ב-2020 לא שחרר אלבום מאז Yeezus הסוער אך שנוי במחלוקת שלרוב הזניח את ההפקה המקסימליסטית והפזמונים הסוחפים שמעריציו אהבו בתמורה לסאונד אלקטרוני מלוכלך וקומפוזיציות שבורות. ווסט העביר את השנה האחרונה בפיתוח קריירה כמעצב אופנה. אי לכך, כשדלפו החדשות שווסט עובד על אלבום חדש עם לא אחר מפול מקרטני, הציפיות זינקו לשמיים. Only One חשף צד רך יותר משראינו מאמן כבר ידוע כרגשני וריהאנה כיכבה ב-Four, Five Seconds, ככל הנראה הביצוע הווקאלי הטוב שלה מעולם. למרות הצלחתם במצעדים, שני השירים גרמו להרבה מעריצים לחשוש שנישואים ואבהות קלקלו את ייזי, שניזון מעימות, ושהזמן של קנייה אולי עבר.
All Day השקיט את כל הלחשושים הללו. לאחר אינטרו של מזמור כדורגל, השיר מציג סינטים מנסרים, קצב פועם שלא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן ואת תצוגת הראפ הטוב ביותר של ווסט בקריירה שלו כולה. קניה שורף את הבתים הקלאסטרופים לצד מקצבי דריל וקולות דאנסהול רפאים. כאשר הקצב פוסק על מנת לחשוף את פול מקרטני, הישר משנת 1969, שורק את מנגינת הפתיחה של השיר, המאזין נלקח למקום הרבה יותר רגוע ושטוף שמש. מקרטני מהר משנה צורתו למפלצת סינטיסייזר ושר על תרבות הפפראצי עד שהוא נמוג. “All Day”, הוא חיה מוזרה שמשלב את המוזרות של הביטלס עם הפקת היפ הופ מודרנית, שמגבירה את הציפייה, הגם ככה בלתי אפשרית, לאלבום המתקרב של ייזי. כמה זמן אנחנו מוכנים לחכות לו? כל היום והרבה מעבר.
— איתן רייס
26 // Father John Misty – The Night Josh Tillman Came To Our Apartment
זה לילה, בהיר אך קריר, בפאב חמים, כוסית רודפת כוסית והכל נראה יפה מעיניו של האב ג'ון. בחורה אחת חוצה את החדר מהקצה שבו ישבה עם חבריה, ומתיישבת לצדו. היא מדברת, הרבה, הוא לא באמת שומע, אולי רק חצאי מילים. אבל היא יפה, הקול שלה נעים, מזה באמת משנה מה היא אומרת, ממילא הוא לא יכול לקלוט. אליה? עכשיו? למה לא, שורה והולכים. אצלה בבית, פחות חמים, יותר קריר, היא עדיין מדברת? ג'אז ברקע, מיטה, זה לא עומד, זה לא יושב, זה לא הולך. זה מטשטש, מסך שחור, החוויה נעלמת.
אבל ג'וש טילמן מתעורר יום אחד, אולי היא מזכירה לו ואולי הוא נזכר בעצמו. באותה בחורה, באותו הערב. וכמו על כל דבר שחוצה את חייו הוא כותב שיר שמתנגן בראשי, עם מילותיו הפומפוזיות והתמונות הבהירות. טילמן אולי מרטש בלילה הזה את הפרסונה של אותה בחורה, אבל בו בזמן הוא כותש גם את עצמו (העיפו מבט בקליפ של השיר). כמו בשיריו האחרים הציניות מופנית לכל הכיוונים וקודם כל היא מופנית פנימה והיא עטופה בשנינות הזו שהוא כה אוהב וכה שונא. ואוי כמה זה נעים המעטפת הקסומה, המעופפת של הכומר המרחף בין כינורות וכלי הקשה, מושך אותנו בקולו הענוג כשהוא חותך אותה לאלף חתיכות. פולק ברוטלי, דיסוננס בין קולות למילים, אבל כתמיד אצל המיסטיקן, הנאה צרופה.
— דנית צמית
25 // Girlpool – Before the World Was Big
בשניות הראשונות של Before The World Was Big, שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של קליאו טאקר והרמוני טיבידאד שמרכיבות יחד את ההרכב הצנוע גירלפול, נוקש בפיגור חינני קסילופון. מה שנשמע לשבריר שניה כנעימה ילדית הופך בן רגע לתינוק מגושם שצעצועיו מפוזרים בכל מקום ואיבריו השמנמנים, הזרים לו, קורסים עליהם בחוסר שליטה. אל הקסילופון המגמגם והמתכתי חובר ליין מעגלי-כפול של גיטרה חשמלית ובס, אינפנטיליים לא פחות, ואו-אז מגיחים קולותיהן הצורמים בחן של טאקר וטיבידאד ורותמים אליהן את הפעוטון. השיירה יוצאת.
השיירה הזו טהורה ומסורה לילדות ולנעורים ויוצאת לתור אותם מחדש, רגע לפני שהעולם הפך גדול. השיר כרונולוגי לעתים אחדות ומקרין נאמנה שקפי התבגרות צבעוניים, ובעתים אחרות הוא שטף אסוציאציות בלתי-רצוניות, מעין הבלחות בגרות מדוכאות, מפי בנות שבצד הכשרון הבלתי רגיל שלהן להשמע לעברן צועדות כבר ביודעין בעולם המבוגרים. בצד הנוסטלגי תראו את פחי הזבל שליוו אתכם בדרך לבית-הספר ואת הסדקים הקבועים במדרכה; בצד המפוכח והמקונן, תמצאו מחשבות-בזק מלאות אשמה כי שוב שכחתם להתקשר להורים וערמתם, מבלי להתכוון, את החול על גופת הילד הקטן שהייתם.
האלבום של גירלפול בכללו והשיר הזה כמייצגו העיקרי משחזר את הנעורים. במרבית האלבום השחזור נצמד לעבר ומצליח לבודד אותו מהאור הכבה של הבגרות, והתחושה נוסטלגית ועילאית; אלא שב- Before The World Was Big הביצורים סביב גיא הנעורים נבקעים, וקלשונות-אור חודרים דרך החומה ומסנוורים בנאורות מזויפת את העיניים היחידות בחיינו שהשכילו לראות באמת. אני לא בטוחה שלאובדן הזה יש תרופה, אבל הדים שלה מצויים, אולי, בשיר הזה.
— שירי ללוש
24 // Mac Demarco – Another One
ב-Another One מק דמרקו, הנסיך המדליק מבל איר, הגיש לנו את ליבו על צלחת. במיני LP שהוציא דמרקו השנה, בעל השם הזהה לשיר, הוא מתמודד עם הפרידה מאהובתו קיקי. אפשר להאזין ל-Another One בחוסר מודעות נהדר לליריקס ולהינות מהקול הנעים וממקצבי הסינתיסיזר שדמרקו עשה פלאים איתו. אך מעט תשומת לב למילים מגלה לנו תוכן עמוק, עצוב ומרגש, שמגיע דווקא ממי שלימד אותנו שהחיים הם משהו שאין סיבה לקחת ברצינות.
המיני LP מגולל את סיפור הפרידה כפי שהוא מתרחש במוחו של מק דמרקו. The Way You'd Love Her שפותח את האלבום הוא מעין הכנה לשיר הנושא בו אנחנו עוסקים, ומדבר על האופן שבו היית אוהב מישהי אם הייתה ניתנת לך הזדמנות. Another One שמגיע אחר כך הוא קטע פרנואידי ונוגה, בו שר דמארקו על הפחד שמא מצאה אהובתו מישהו חדש למרות הכחשתה. אי אפשר שלא לרחם על הגיבור שבור הלב ולהזדהות איתו.
— ליאור ויינרייך
23 // Beirut – Gibraltar
יש משהו מאוד מחייב בשירים ראשונים בכל אלבום (או ספר שירה, לצורך העניין): הם מה שיגרום למאזין להחליט אם להמשיך להקשיב לאלבום באותו רגע או לזנוח אותו בצד שיימצא, אם בכלל, זמן מתאים. נראה שגיברלטר, השיר הראשון באלבום האחרון של ביירות, No No No, ממלא את מחוייבותו בהצלחה – לא רק שהוא מעורר סקרנות להקשיב לאלבום במלואו, הוא אף עושה זאת כבר מהצליל הראשון של תיפוף עדין ואוושת גלים. אלו מעלימים את קירות החדר ופותחים בפני המאזין שמים תכולים ונקיים מענן, שהופכים אט אט לריקוד ואלס ספרדי-אפריקאי. גיברלטר לוקח את המאזין ועושה לו טרנספוטינג לשלושה מקומות בו זמנית: אמריקה, אפריקה וספרד, תוך שהוא גובר על חוקי הפיזיקה ומערבב בתוכו ריחות וצלילים, ואם עוצמים עיניים – אפילו טעמים.
— ילי ורדי
22 // Tame Impala – The Less I Know the Better
The Less I Know the Better הוא השיר הכי טוב שחמישיית ג'קסון היו יכולים להוציא אי שם בסבנטיז, אבל נבצר מקווין פארקר לכתוב אותו כי באותן שנים הוא היה רק פנטזיה מטושטשת בתוך מוחה של אימו. פאסט פורוורד לשנת 2015: טיים אימפאלה מוציאים אלבום שונה לגמרי בשם "Currents", פיסה שכולה מבוססת על צלילים שכבר שמענו מהם, שלקוחים מספקטרומים שונים לגמרי משני האלבומים שקדמו לו – ספקטרום האראנדבי, האלקטרוני והפופ של מייקל ג'קסון. "The Less I Know the Better" הוא המייצג של המאפיין השלישי עם הבס הגרובי, הליריקה הפשוטה שמתחרזת כל כך יפה ומדגדגת באוזניים, וכמובן – הפזמון בקול הפלסטו שמנסה לגעת באותה רכות שהייתה פעם לג'קסון, ואף מצליח. אבירי הפופ הפסיכדלי עלו על סקטים ותלו את כדור הדיסקו המנצנץ על רחבת הריקודים, כך שנותרה רק ברירה אחת: להזיז את הטוסיק ולהאשים את הבוגי.
— חן הוניג
21 // Deerhunter – Living My Life
פריטות גיטרה של גלשנים נהיו פריט נדוש להלביש איתו שיר וגם האקססוריז האלקטרונים נהיו צפויים בתוך הלחן המלודי, אבל אפשר לסמוך על דירהאנטר שיצליחו לעצב שיר שיגרום לכל העזרים הללו להישמע רעננים, במעין קולקציה שנשמעת רק שלהם.
בתוך גלי הגיטרה החולמניים, ברדפורד קוקס כתב מילים מטאפוריות על חיים שיכולים להיות של כל אחד מאיתנו, גולשים מעלה ומטה בקצבים שמשתנים כמו מצבי רוח, כמו רגעי הקיצון שבאים מבחוץ ומבפנים. "אני חי את החיים שלי", חוזר קוקס לאורך השיר, כאילו זו מנטרה שמטרתה לגרום למאזין להבין כי חיים הם חיים: הם הפחד, החושך, המרחק, השאלות האינסופיות, ובסופו של דבר ההתגברות על כל אלה: אלה, הרי, החיים שלנו; אנחנו נכריע מה יצא מהם. ההארה יכולה להגיע עוד בהתחלה, ואולי אלו דווקא הגיטרות הזורמות בסיום של השיר שיכווינו את המאזין למסקנה הזו, ויגרמו למעריצי המוזיקה להאמין – שוב – ביתרון הרפואי של המוזיקה על הנפש.
— חן הוניג
20 // Susanne Sundfør – Memorial
באופן שאינו פרופורציונלי בשום מידה, Memorial של סוזן סנדפור הוא האפוס השני במצעד השירים שלנו שאורכו עשר דקות, שמושר בידי זמרת סקנדינבית ושמתעסק במערכת יחסים הרסנית, לצד ביורק. מה הסיכויים.
סוזן סנדפור כבר הוכיחה את עצמה באלבומה הקודם, The Silicone Veil, שזכה לשבחיהם הרבים של יודעי סוד ותואר כיצירת פופ נדירה, מאחוריה יוצרת שהיא אחת מכותבות השירים המוכשרות של התקופה. באלבומה החדש, Ten Love Songs, עומדת סנדפור ברף שהציבה לעצמה, ואין דוגמה ראויה לכך מ-Memorial, בו היא משחררת את עצמה לחלוטין מכל מגבלת צניעות באמצעות שיר אהבה סוחף ושובר-לב שלא מפחד לתאר סיטואציות ברומו של עולם לצד תחושת השפלה אישית עמוקה. בחצי השיר הראשון, שבנוי כהמנון Power-Ballad פופי שיכול להחזיק אצטדיון שלם, מתוארות לנו מלחמות קוסמיות בשמי מרום על גבי לחן שלא מרפה בעוצמתו, אבל אלה לא מעניינים את סנדפור: עיקר מעיינה בגעגוע ובכאב נורא שנגרם לה, כי שמלתה – כך היא שרה – הופשטה ממנה, ולעולם לא תולבש בחזרה.
אחרי החלק הראשון והיפיפה, שיכול לעמוד כשיר בפני עצמו, מגיע החלק השני. בצעד שנשמע טבעי לחלוטין, הוא הופך לאינטרלוד מרהיב של תזמורת סימפונית שנשמעת כמו שילוב בין רונדו של בטהובן ל"פנטזיה אימפרומפטו" של שופן שמוזגו באורח פלא ליצירה מודרנית של פיליפ גלאס, בהלחנה מושלמת של סנדפור עצמה יחד עם אנתוני גונזלס מ-M83. ממוריאל הוא רכבת הרים רגשית סוחפת, שמגיעה לשיא אחד ומיד אחריו מתעלה לעוד חמישה שיאים נוספים.
— שי אצלן
19 // Axel Krigyer – Hombre de piedra
בי.בי קינג אמר פעם בראיון לתכנית טלוויזיה בערוץ ארגנטינאי שהמסורת בה מתאפיינים בלוזיסטים מרחבי העולם, היא היכולת שלהם ללמוד זה מזה ללא הבדל דת, גזע, מין או ותק מוזיקלי. הסיבה שאני כותבת את זה היא בשתי מילים, אקסל קריגייר – מולטי אינסטרומנטליסט, מפיק וזמר ארגנטינאי שהוציא בשנה האחרונה את אלבום האולפן החמישי שלו, Hombre de piedra. שיר הנושא של האלבום (גבר מעידן האבן, בתרגום חופשי) הוא הוכחה ניצחת לכך שהיכולת ללמוד ולקבל השראה מאחרים מאפיינת לא רק בלוזיסטים, אלא היא נחלתו של כל מוזיקאי טוב.
Hombre de piedra, הן כשיר והן כאלבום הוא תוצר של למידה וחקירה בלתי פוסקות. ארבע הדקות וחצי בהן השיר נמשך מגלמות בתוכן הן את התהליך שעבר קריגייר כאדם והן כמוזיקאי ומצביעות על הנטייה של קריגייר לערבב הכל מכל: Hombre לבדו כולל בתוכו שלושה ז'אנרים מוזיקליים שונים. השיר הזה הוא משחק הילדים האהוב בו לוקחים את כל שנמצא במטבח, החל במלח וכלה בסירופ שוקולד, שופכים הכל לתוך קערה גדולה ומערבבים. ההבדל הוא שהפעם התוצר הוא לא רק אכיל אלא גם טעים, ומשאיר את המאזין עם רצון לבלוע בשקיקה את כל מה שייצא תחת ידו.
— ילי ורדי
18 // Donnie Trumpet & The Social Experiment – Go
שני שירים נפלאים, העונים לשם Go, ניפקה לנו 2015. נקודות ההשקה מעטות ומופלאות. שניהם סינגלי בכורה, שניהם המנוני גרוב. אחד לקוח מאלבום הקאמבק של אחד ההרכבים האלקטרונים החשובים של שלושת העשורים האחרונים. השני הוא סינגל בכורה מבריק, שיקגואי בכל רמ״ח איבריו, של פרויקט הג'אז המדובר והמצופה ביותר של השנים האחרונות. דוני טרמפ והסושיאל אקספרימנט, הלוא הם ניקו סגל וחברים, כולל אחד, צ'אנס דה ראפר שמו, עומדים מאחורי המנון הראפ הזנוח של השנה, זה שנקבר מתחת למכונת יחסי הציבור וההייפ של הגדולים – קניה, קנדריק, דרייק. אבל חדי העין שמים עין ואת הכסף שלהם דווקא על הבחור הזה – תשאלו את המעריצה טיילור סוויפט.
Go, יותר מכל שיר אחר, מסמן את הרוח הכללי של אלבום הבכורה הבוסרי והיפיפיה הזה. את האנרגיות הטעונות, את הקריאה הנואשת לתשומת לב, בשיר הזה, בדמות יציאה לקרב אחד אחרון על אהוב שהיה ושהפליג הלאה, השאיר צל קלוש של עצמו להתנחם עימו. ולקול הנשי המתחנן משיב הגבר השחור החדש, אותו אחד שמהדהד לא רק באלבום המופת של קנדריק אלא גם בקומפטון של דרה, New Slaves ו-All Day של קניה, North North של וינס סטייפלס – הגבר האמריקאי שמשתוקק לכח אבל רוצה להאבק על הקהילה שלו, כפי שתיאר במדויק גיאחה בתכניתו האחרונה בקצה. מעניין איך ישמע האלבום הבא של דוני טרמפט. מעניין כיצד ירגיש ואיפה יהיה הגבר הזה בעוד כמה שנים.
— ערן גלובוס
17 // Foals – What Went Down
What Went Down הוא מהשירים הנדירים שמעבירים צמרמורת עמוקה, כזו שמורידה את טמפרטורת הגוף בכמה מעלות. אי אפשר להשאר אדישים אליו, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת המסר שלו. זה מתחיל בשניות הראשונות של השיר, כשמתחיל צליל שמזכיר עוגב כנסייתי. זה מתגבר כשהקול של יאניס פילפקיס חודר לנשמה כשהוא ממלא את החלל עם המילים "קברתי את ליבי בחור באדמה". התחושה היא כמעין רכבת הרים שעולה עם קולו של יאניס ויורדת בתלילות עם התופים. מעבר לפן המוזיקלי, מבחינה לירית, כל משפט ב-What Went Down מרגש ומחריד בפני עצמו. המילים מדהימות ואפלות, עשירות בקונוטציות של קבורה, יריבות, צרות עין, בדידות, מחלות נפש, ואובדן אמון. העוצמה מגיעה לשיאה עם מה שמרגיש כמו זעקה אקזיסטנציאלית במילים: "כשאני רואה גבר / אני רואה שקרן". נדמה שהשיר מבטא כאב הנובע מנסיון חיים קשה ומר של מישהו שאיבד כל תקווה. הקליפ של השיר בביומו של נייל אובריין לובש את התחושות האלו בצורה מושלמת, כשלאורך כל אורכו ישנה ציפייה וקבלת גורל, לכך שיגיע הרגע של מימוש הסצנות האלימות שנגלו בפני הצופה לאורך הקליפ בהילוך איטי.
הרגש תמיד היה מרכיב קריטי במוזיקה של פולס, שלא היססו לבטא זאת בצורה החורגת מסכמות ליריקניות שהורגלנו אליהן, אך עם השנים הביטוי של הרגש השתנה. Foals התקדמו והתבגרו, ואם בהתחלה הם שמו דגש על מוזיקה עם אלמנטים של חוסר אינטגרציה מכוונת בין חברי הלהקה, What Went Down הוא קטע שמרגיש הרבה יותר אחיד, בשל ונכון להם עכשיו. באלבום הבכורה שלהם Antidotes הם קיבלו את תשומת לבנו בזכות קטעי אינדי רוק ממוקדי גיטרה, שמתאימים לסגנון של עוד להקות שעלו באותן שנים כמו ה-Wombats ו-Two door Cinema Club. אך הם לא נשארו במשבצת הזו, ומהמקום של הרוק ממנו הם התחילו, צצו ניצני ביקורת ותחכום באלבום Total Life Forever. באלבום הבא, Holy Fire הם חזרו לשורשי האינדי רוק, אבל גם פה אפשר להבחין בחתירה אל עבר היותר מופשט והאקספרימינטלי. What Went Down, שיר הנושא של האלבום מ-2015, מתבסס כפסגת העומק והעוצמה של הפולס, ומעניין כיצד ולאן הם יתפתחו מכאן.
— ליאור ויינרייך
16 // Majical Cloudz – Are You Alone?
שיר הנושא מתוך אלבומם השלישי של דמון וולש ומת'יו אוטו, Are You Alone? נפתח באותו זמזום מונוטוני ומינימליסטי שאופייני למוזיקה שלהם, זו שנכנסה לעולמנו ב-Impersonator מ-2003. הזמזום מתגבר אט-אט, ובשנייה השישית מתגנב לפתע יסוד נוסף, זר לאוזן הקלאודזית: אור. תיפוף קצבי מסיט את הוילון מעל החלון בחדר המחניק של הצמד הקנדי, ומברך קרני שמש שמכות ישר על פנים לבנות וחיוורות.
וולש, נחוש ורציני כהרגלו, מרפרר ל- Motion Picture Soundtrack של רדיוהד – השיר הסוגר מ-Kid A, ופותח גם הוא בשורה על כדורי השינה והיין האדום. אלא שאצל יורק, השורה העוקבת היא התרסקות ובכייה מפורשות: "תני לי לחזור לזרועותייך", יורק מתחנן שם – ואילו וולש, מצוייד במנה נאה של הומור חולני אך בריא, מחליף אותה ב"You're gonna die but you're here still". וולש לש את הטון האובדני מ-Motion והופך אותו, בדרכו הכנה והמחויכת, לעקר. הרפרור לרדיוהד ממשיך גם בבית השני עם הסקס הזול והסרטים העצובים, ושם תורם וולש גם את עצמו למדע: "I'm gonna leave, so I say, but I'm here still".
וולש ממשיך ושואל: "Are you alone?" ומפרק את העצב ממטענו הגורלי בקביעה קלה על גבול המזלזלת, לפיה העצב הוא בסך הכל עייפות מכמה רגשות כמוסים. "You feel okay", הוא קובע, והצליל הולך ומתעשר, הולך ומתחזק, צובר בטחון ומאדים גחלת, עד שלא נותר, אלא, לענות לשאלה הזו ב"לא".
— שירי ללוש
15 // Braids – Miniskirt
לאחרונה עלתה בינינו השאלה מהו המנון. כמה אלמנטים עלו על השולחן: פופולאריות רחבה, תפישת רוח זמן וניסוח רחשי חברה, עיבוד גרנדיוזי. ניסינו לבתר כמה גופות ברוכות צפיות ביוטיוב ולשלות מהן מאפיינים כמו ארכיאולוגים נמרצים. לבסוף לא העמדנו די אן איי ברור, והמעבדה שלנו נותרה עקובה מדם, מבולגנת ונטושה. פנינו להתעסק בדברים אחרים.
כש"מיניסקירט" שוחרר בפברואר השנה ובישר על האלבום השלישי של טריו האינדי-פופ הקנדי, הוא הימם אותי בצליליו: בריידס, עד אז הרכב מינימליסטי ומאופק, יצרו שיר ורסטילי ונטול עכבות. רפאל סטנדל-פרסטון, הסולנית, חושפת שם איכויות קוליות חופשיות מכלוב הזהב של הפקות אלקטרוניות חדשניות, מרחפת מעל פסנתר בודד וערום. שתי דקות לתוך השיר והוא כבר משהו אחר: לא רק קולה של פרסטון אלא גם מפלצת פורצת את הכלוב הזה, ופרסטון החמושה פורקת כל עול ומִשנה בעיבוד אגרסיבי ולוחמני שבא לבער רעה חולה אחת – שנאת נשים והחפצתן.
השיר מחולק לשני חלקים: הראשון, חף וטעון, הוא מניפסט אישי אך כל-כך ציבורי – פרסטון שרה בזעם על הרעבה עצמית, בושה וקטלוג חברתי פוגעני שמופנים כלפיה רק בגלל אותה חצאית-מיני שעל שמה קרוי השיר, שכמו צובעת אותה באדום והופכת אותה למטרה נעה בעיני גברים רעבים. בבית השני ובאדרת חדשה, מתוּפפת להתפקע ועבה עד שזולגת מהרמקולים, היא נזכרת בילדות שלה ובאמה, שנעזבה על ידי החוסה הזכר התורן ברגע שהעיזה לצייץ והופקרה למסכת השרדות יגעה. דיכוי הנשים נכתב אפוא במונולוג מגובש של פרסטון המחוזקת, אך ניטל מיובשו בזכות לחלוחיות הילדות שלה, רכות ופגיעות, ואולי גם בניגוד לרצונה בזכות שאריות של חולשתה העכשווית: "אני לא שונאת גברים", היא ממהרת להצהיר בפתיחת השיר – כמבקשת לגיטימציה ומבטיחה את הקשב של אלו שהשתיקו אותה, ועלולים לעשות זאת שוב.
גם ב-2015, כפי שכותרות העיתונים מוכיחות בתדירות תכופה מדי, אלימות נגד נשים היא סוגיה מוכרת וחיה. "אין אישה שלא הוטרדה מינית", מתעקשות נשים אמיצות במדיה – והן צודקות. מיניסקירט הוא קולן של הנשים האלה ושל דורשי שלומן, ומעבר לעושר מוזיקלי יפיפה מאחד האלבומים הטובים של השנה, הוא קריאה חשובה, חושפנית ונצרכת בימינו. אני קובעת ביני לביני שהוא המנון חרף היקפו היו-טיובי, עוקרת את ורידי הפופולאריות מהגופה המנותחת שלפני וזורקת אותם לפח עם הבושה.
— שירי ללוש
14 // Kurt Vile – Pretty Pimpin
קורט וייל הוא מסוג המוזיקאים שאני שומרת להם חסד נעורים. כששמעתי את האלבום הרביעי שלו, Smoke Ring For My Halo, משהו קרה. גיליתי את גיבור הגיטרה המודרני הזה ופתאום הפכתי לגרופית, כמו אלה מהסרט "כמעט מפורסמים". משהו בוייל מרגיש כמו כוכב רוק של פעם, למרות שאין לו שום מניירות כאלה. הוא לא גדול מהחיים, לא יפה במיוחד, אין לו קול שמנפץ זכוכיות ואין לו אטיטיוד של אחד ששוכב עם מעריצות. להיפך, הוא איש משפחה צנוע ומקסים, כפי שמשתקף מראיונות איתו. ועדיין, כל מה שהתחשק לי זה לעשות טיול מים אל ים בארה"ב, באיזה וואן מאובק, בעודי עוקבת אחריו מהופעה להופעה.
הסינגל Pretty Pimpin נטע בי תקוות עצומות לקראת האלבום האחרון של וייל, B'lieve I'm Goin' Down. הוא קליט בטירוף ונשען כרגיל על הגיטרה הנפלאה של וייל. וייל מספר בו על איזושהי חוויה חוץ גופית, מין הבנה שהוא לא באמת רוצה להיות האדם שהוא. רובנו יודעים איך ההבנה הכואבת הזו מרגישה, הרצון הזה לא לדפוק חשבון ולחיות חיים של מישהו שלא אכפת לו מה יגידו. זו תחושה שמתקשרת לי עם ימים של גיל ההתבגרות, ימים שבהם עדיין לא ברור לך לחלוטין מי אתה- וגם וייל מתייחס לעצמו בתור ילד בשיר הזה, ילד שהוא לא מזהה במראה. יתר האלבום אמנם לא נשמע בדיוק כמו Pretty Pimpin, אבל הוא כן מוכיח שקורט וייל כאן והוא מתכוון להישאר כאן. הוא פשוט טוב במה שהוא עושה, ואני מתכוונת להיות הגרופית שלו כל עוד הוא ימשיך לעשות בדיוק את זה.
— הילה מנס
13 // Kendrick Lamar – King Kunta
באלבומו השלישי, To Pimp a Butterfly, אחרי ההצלחה המסחררת של קודמו, Good Kid, M.A.A.D City, קנדריק לאמאר לא מתעייף ולא נח על זרי הדפנה, ו-King Kunta הוא ההוכחה החותכת לכך. לא, זה לא השיר הכי טוב באלבום המפוצץ הזה, תוכלו למצוא שם דברים אדירים בהרבה, אבל זה השיר הכי סוחף, ממכר, פ'אנקי ובועט שיש בו, וחשוב מכך – הוא לא פחות ממבריק.
לאמאר לוקח השראה מדמותו של קונטה קינטה, לוחם פיקציונלי מהולל שהפך לעבד בעולם החדש אך רוחו המרדנית לא נשברה, היישר מהרומן "שורשים: סאגה של משפחה אמריקאית". קנדריק לאמאר יוצר ממנו משל על חייו שלו: המלך קונטה, העבד שהגיע לגדולה. ממש כפי שקומפטון הפכה מעיר מוכת פשע לדבר הכי טוב שקרה לסצינת הראפ, ממש כפי שקנדריק לאמאר עצמו הפך מסתם עוד בחור בשכונה לאחד השמות הלוהטים ביותר בתעשיית המוזיקה, או במילים שלו: מפשוט עם, לנסיך, למלך מזויין. אין דרך טובה יותר לתאר את סיפורו של לאמאר פוסט-Good Kid, M.A.A.D City, אז נשאיר למוזיקה לעשות את שלה.
— יעל וולובלסקי
12 // Shamir – On The Regular
על פניו, On The Regular הוא לא שיר שאופייני לרשימות כגון האחת שיצרנו כאן: הוא אינו מונומנטלי כמו שירים אחרים שתתקלו בהם פה, הוא אינו עותק נשימה וגם לא מגדיר תקופה, אבל הוא ללא ספק בשורה מהסוג המשובח ביותר. שמיר ביילי, צעיר פוחז מלאס וגאס, רק בן 20, הצליח לגרום לכל מי שזכה להיתקל בו ברחבי האינטרנט להתמכר. הסינגל הראשון מתוך אלבומו הנהדר שיצא השנה הוא לא פחות מפצצת אנרגיה חסרת תקנה ונטולת מעצורים. זו הפעם הראשונה שרבים מאיתנו זכו להכיר את המוזיקאי המוכשר, והנה, שיר ההיכרות הראשון שלנו, הדייט הראשון שלנו עם שמיר, הוא תענוג צרוף – יש כאן ווייב צעיר, ביטים טריים, מלא גרוב שלא נראה כדוגמתו מאז שנות ה-80, יש כאן אוזן מצויינת לאסתטיקה שמצליחה לשלב בפחות משלוש דקות הרים של השראה מכיוונים שונים, בין אם זה ראפ או סול. תענוג כבר אמרנו?
— יעל וולובלסקי
11 // Natalie Prass – Bird Of Prey
לפעמים מגיח שיר שמכתיב סדרי עולם, מכריח את המאזין ההמום לבחון את הווייתו מחדש. כך הרגשתי השנה ביתר שאת סביב שיר אחד בן חמש וחצי דקות שמכיל, כנראה, את תצוגת הכריזמה המוזיקלית המבריקה ביותר שנתקלתי בה מזה שנים ספורות. נטלי פרס היא משוררת הלב השבור הטובה ביותר שאתם עוד לא מכירים, והגיע הזמן לשנות את התמונה הזאת.
בשנה עמוסה באינספור אלבומי פולק ופופ מינורים ומלנכולים, הדרמה המאופקת של פרס היא אבן חן מלוטשת למחצה, בוהקת בכל מצב: תחת שמש עזה של קיץ קטלני ועמוס ריגושים; בגשם האפור, בערפל שעוטף את חדרי הלב, בירידה במדרגות מדירת הקומה השישית בבניין ללא מעלית. אבל שהבוסר לא יטעה את המאזין המתוחכם – פרס מחושבת ומדויקת, וכל רגע במאסטרפיס הבכורה שלה מתוכנן בקפידה כבהצגה המאה וחמישים, זאת שהקהל מתעקש לבוא ולהרעיף בה פרחים שוב ושוב, אף על פי שהם נבולים מזמן. Bird Of Prey הוא המגנום אופוס של האלבום, השיר שמחבר את קצותיו לאהבה אחת נואשת, חסרת אונים, אלימה במקצת בטלטלותיה ועוצמתה המתפרצת ללא רחמים.
״לא השארת לי ברירה״, שרה פרס, ולא נותר לנו אלא לדמיין את גופת הקבר במוטל בצד כביש 66. היא מבקרת את כולם, פרס, בעודה חוצה את ארה״ב, קוטפת מנגינות נושנות, פורטת על נימים של היסטוריה ידועה ומספרת אותה מזווית חדשה, חפה ממסיחים ופילטרים. אלביס ודילן, רייגן וקנדי, כולם הותירו בה חותם. ברגעי התזמורת המופלאים של Bird Of Prey, בחצוצרות והרמוניות הפסנתר, היא מודה לכולם: למין הגברי, לאוכלוסיית העולם; לכל מי שהשתמט מאהבה, שבר לב של אחר וגילה שהאקט הותיר בו פצע משונן. Bird Of Prey הוא הפצע הזה, אות הקין של נטלי פרס, וכמו אנשים דגולים באמת, היא נושאת אותו בגאווה.
— ערן גלובוס
10 // Alabama Shakes – Don’t Wanna Fight
פאנק, בלוז, רוק שורשי. כולם נטועים עמוק באדמה רווית התוים המדממים של אלבמה ודרום ארה"ב והם חלק בלתי נפרד מהעולם המוזיקלי של המשקשקים מאלבמה. האלבום השני של השייקס כבש את פסגת מצעד האלבומים האמריקאי כשיצא השנה וקידם את הלהקה למרכז הבמה בניכר, אך במחוזותינו מעטים מכירים את הלהקה – וחבל שכך. בראשה עומדת הסולנית האדירה בריטני האוורד. האוורד זכתה ליכולת ווקלית מרטיטה, שמעלה בדמיון זמרות גדולות בהיסטוריית הסול האמריקאית. אני אוהבת נשים שיודעות לצעוק את קרביהן החוצה, שלוחשות בעדינות מילים של כאב ויוצרות כאוס אדיר כאשר הן צווחות לשחרורו. הצעקה הנשית מזרימה ויברציות תת קרקעיות, היא שורשית כמו הסול, שטנית כמו הבלוז, מהדהדת דורות, מחברת קצוות. כשבריטני מבקשת בקול צרוד להפסיק את המאבק, כשהיא מבקשת לשמר את חייה הנפרדים, כשהסיזיפיות הכואבת של עולמה פוגשת את זו של נשים דורות אחורה, זה אמיתי וכובש. המניפסט הפמיניסטי הזה מחוזק דרך להקה שיודעת ליצור רוק פאנקי, כזה שמזיז את הרגליים גם מבלי שנרצה ומקיים כמו מוזיקת סול אמיתית את הפרדוקס האנושי, שנע בין ההתמסרות לכאב לגיוס הכוח שבצעקה.
— דנית צמית
9 // Tamaryn – Cranekiss
תמרין, ניו זילנדית במקור וניו יורקרית בהווה, היא אחת התגליות שלי בשנים האחרונות. אלבום הבכורה שלה, The Waves, וגם Tender New Songs ששוחרר שנתיים אחריו עמדו בסימן שוגייז מעולה ומאוורר, נשי וסקסי, באווירה מדברית-קודרת משהו. מצויינים שניהם, הם ודאי שלא הכשירו את הקרקע ל- Cranekiss ששוחרר באוגוסט השנה וטלטל אותי לחלוטין. ב- Cranekiss צירפה תמרין, לצד חברה לצמד – שון דורקן, ובליווי והנחיית המפיק ג'ורג' אלברכט (אריאל פינק, צ'יירליפט) – יסודות פופיים מובהקים אל לבת הגיטרות המבעבעת שלה, ויצרה אלבום, ובעיקר שיר נושא, מופלא.
הסמפלרים והסינתיסייזרים הבולטים בקריינקיס לא בלבד שמסמיכים ומרבדים את היצירה, אלא גם נושאים את הוייב החדש של תשוקה וצפרירי מימושה. בקריינקיס שרה תמרין, על רקע צרימות מתמרות שנדמות לעתים כמו התנעתו של עולם, על נשיקת זהב – כזו שמאריכה את צווארי המתנשקים עד פסגת השמים, עד זריעת גרגירי שמש בעיניהם ועיוורם המענג והמוחלט. הנשיקה הזו היא פורקן כואב שעתידו להפסק כשהשניים ימשיכו הלאה, אך ידיעת הסוף קורסת תחת המשקל הכבד של היצר – שמקריס גם הוא, כשהשיר נגמר, את תמרין סתורת-האהבה והחשק חזרה אל תוך עצמה.
— שירי ללוש
8 // Youth Lagoon – Rotten Human
טרוור פאוורס, או בשם הבמה שלו Youth Lagoon, מוכיח כבר בגילו הצעיר יחודיות יוצאת דופן. נדמה שהבחור במסע תמידי של חיפוש וחקירה עצמית והמוזיקה שהוא יוצר בהתאם. הקול שלו, השירה, המילים והצלילים, לעתים מגרים את המחשבה, לעתים לא ניתנים לעיכול ולא מעט, לא מובנים. אלבומו השני שיצא השנה, Savage Hills Ballroom, לא יוצא דופן מבחינה זאת. לא אחיד, לא לגמרי מובן ולמען האמת, מכיל מספר קטעים קשים לעיכול. אך לפעמים, מתוך חקירה וניסויים שכאלו, עולה וצומח משהו באמת מופלא כמו Rotten Human. השיר הזה בנוי כמו ששיר אמור להיות, נבנה לאט לאט, מפתיע, עמוק, חודר ומרגש ביותר.
טרוור מביא בשיר את מחשבותיו לגבי הדרך שעבר, טעויות שעשה, דברים שאמר בלי לחשוב, אנשים שהעליב. על הנטייה שלו ושל אנשים בכלל לרוץ קדימה ולשכוח את הדברים הפחות טובים שיצאו מהם. גם שם השיר וגם מילותיו הם הסתכלות עמוקה, בוגרת וכנה על העליבות והרקיבות שקיימים באדם, על טעויות, התמכרויות שונות והפתרונות המלאכותיים לשכוח ולהמשיך הלאה, אם ע"י תרופות או הדחקה. מבחינתי דווקא השיר הזה, שמציף בצורה אמיצה צדדים פחות יפים Youth Lagoon עצמו ובני האדם בכלל, דווקא הוא מראה את הכנות, החוכמה, היצירתיות, הרגש והיופי שיכולים לצוץ ולהרים ראש מתוך כל הריקבון הזה. דווקא היכולת הזאת שלו ובתקווה של כולנו, כן לעצור ולהסתכל אחורה באומץ, להביט גם בדברים הפחות טובים שעשינו, בחולשות והטעויות שלנו, להכות על חטא מצד אחד וללמוד מזה להמשך מצד שני, זאת אחת הגדולות שלנו כבני אדם.
אין הרבה דרכים יפות יותר להציף ולשקף את כל זאת מאשר שיר שכזה. לחן קרוב למושלם לבדו משתלב במילים בצורה מושלמת כשלעצמן. את הבתים שמתרכזים במקובל (כאמור, הטעויות והנסיונות לשכחם) הוא שר בצורה עדינה על גבול הבכי, עם מיעוט כלים, כמעט אקפלה. והפיזמון בו פאוורס מסרב לקחת חלק במשחק ומתעקש להתבונן ולא לשכוח, מושר בצורה חזקה, התרסתית משהו, עם הצטרפות הדרגתית של תופים וצלילים. שיר השנה מבחינתי – ומי שחושב אחרת הוא אדם רקוב.
— ניר אבן
7 // Julia Holter – Betsy on the Roof
לקראת סוף האלבום היפיפה של ג'וליה הולטר, Have You In My Wilderness, מגיע Betsy on the Roof. לאורך האלבום הולטר מספרת סיפורים שונים ומשונים על גיבורי שוליים, כשחלק מהסיפורים כרונולוגי ומעשי בעוד שהחלק האחר שונה בתכלית ורווי באימפרסיוניזם חמקמק. אבל זה דווקא הרושם חפוי-הראש הזה, המסוכך והפרשני, שלוכד את הדקויות האנושיות במלואן.
Betsy on the Roof נמצא בקצה העמום הזה של הסקאלה. בליריקה שנעה בין אנחות ייאוש לקרעי דיאלוג מחד, ובפסנתר סוסטנוטי חנוק מאידך – רק לא לפצוע את בטסי ואהובה בנקישות הפסנתר הברורות – מביטה הולטר בשניים, שמתמודדים בשיר עם חוסר אונים גמור. לא ברור מה קרה לבטסי וצללי-זעקות הם כל שהיא חולצת מקרבה, אבל את הגשם שהיא זקוקה לו הדובר לא יכול להוריד. הוא גם לא מסוגל לעמעם את האורות בשמיה כדי לחסות עליה בתנומה.
בשיר שמתפתח לאורך שש דקות אני לא יודעת כמעט דבר על בטסי, על הגג שלה או על זה שמלקה את עצמו משום שלא יכול להציל אותה, אבל הידע הזה לא הכרחי: זה המתח בין דוושות הפסנתר,זה הכאב שמתלחשש לרגע בשירה של הולטר ומזדעק בחספוס בזה שאחריו ואלה הדי המצוקה העייפים, נשברים בעצלתיים כמו גלים הדופים על סלע, שכובשים אותי בחולשה של בטסי ועמיתה. ים הדממה של הולטר פולט סודות; ים רועש מדי עלול היה להחמיץ אותם.
— שירי ללוש
6 // Courtney Barnett – Pedestrian At Best
קורטני בארנט היא, לטעמי, הדבר הטוב ביותר שקרה למוזיקה ב-2015. האלבום בעל השם הבלתי אפשרי Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit אמנם רחוק מלהיות מושלם, אבל לא רחוק מדי. בארנט נשמעת באלבום כמו שילוב בין בוב דילן, קורט קוביין וג'וליאן קזבלנקס – ליריקה בלתי נגמרת שופעת חרוזים מחוכמים ואזכורים תרבותיים, מתובלת בציניות ושעמום קיומיים והכל על מצע של גיטרות, באס ותופים רועמים. בלי סימפולים, בלי מכונות תופים, בלי סינתיסייזרים. רוק'נ'רול, בדיוק כמו שהוא אמור להשמע, אבל גם בלי להיות מיושן או קלישאתי.
ואם האלבום עצמו נהדר, הסינגל הראשון מהאלבום הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר בו. השיר הזה מכיל את כל האלמנטים שיוצרים שיר גדול. הוא מתחיל בריף גיטרות גרובי שנשמע פשוט בהקשבה ראשונה, אבל עוד האזנות מגלות בתוכו שכבות מלודיות מורכבות יותר. אחריו בארנט מתחילה לשיר ופשוט לא עוצרת. כמות המילים שהבחורה הזו יכולה לדחוף לתוך השיר בלי לשעמם או לחזור על עצמה פשוט מעוררת קנאה. המילים עוסקות בשיממון הקיומי שבארנט חווה, בדגש על מערכות היחסים. היא לועגת לכל מה שקשור ליחסי בינה לבינה (בארנט היא לסבית מוצהרת), לצורך של בת הזוג שלה להאדיר אותה ובעיקר לעצמה ולבלאגן שרץ לה בראש. אין שום דרך שלא להעריך שורות כמו "I must confess I've made a mess of what should be a small success", והשיר מפוצץ בהברקות לשוניות כמו זו שפשוט טסות לה מהפה אחת אחרי השניה.
אז נכון, אין בשיר הזה חידוש מוזיקאלי חוצה זמנים ותרבויות, רק כמה בתים, פזמון מצוין בין לבין וריף שמדביק הכל יחד. בסך הכל, רוק'נ'רול גס, רועש, פרוע ומטופש. אבל היי, מי צריך יותר מזה. אין פה נסיון מצד בארנט להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט רצון עז להגיד את מה שיש לה להגיד, ויש לה הרבה. מלבד הליריקה המעולה, הניצוץ בשיר הוא הכנות חסרת העכבות של בארנט: היא שרה על עצמה, בלי להתנצל ובלי להסתיר את החלקים המכוערים, הטיפשיים וחסרי הביטחון שבה. אם תשאלו אותי – זוהי תמצית הרוק'נ'רול.
— און יוספי
5 // Drake – Hotline Bling
מה מרכיב המנון? מה הופך שיר ללהיט? כל אחת משתי השאלות האלה מעסיקה רבים וטובים מאז ומעולם. כל אחת מהן היא שאלת מיליון הדולר – ונראה שלדרייק, יותר מכל מוזיקאי אחר בסביבה, יש את התשובות לשתיהן. אין דרך אחרת להסביר כיצד הוא הפך רצועה שולית לאחד מהשירים החשובים של השנה, ואם יורשה – של העשור עד כה.
Hotline Bling חשוב במיוחד בגלל הדרך שעשה לפסגה. לה לא היה נתיב של שושנים, מסלול מתוכנן היטב – הוטליין היה אחד משלושה שירים ששוחררו במסגרת תכנית הרדיו של דרייק ב-Beats 1, תחנת הרדיו של אפל. באזכורים הראשונים שהבליחו מיד לאחר מכן, עיקר תשומת הלב התקשורתית הוקדשה ל-Charged Up, עוד פרק (ויש שיגידו, עוד מסמר בארון הקבורה) בביף המתמשך עם Meek Mill. אבל הרשת הכריעה. אזכור ועוד אזכור בטוויטר הצטברו למאסה קריטית. בלייבל של דרייק קלטו שמדובר בזהב ושחררו כסינגל. כמה ימים מאוחר יותר הגיעה ההכתרה הרשמית, בדמותם של אלפי צעירים ששרו את הפזמון ב-OVO Fest, משולהבים ומחוברים לשיר משל היה הלהיט הגדול ביותר מהאלבום המצליח ביותר ולא שיר קטן מהאינטרנט שהושק בתכנית רדיו סתמית. כל אלה לא שינו יותר דבר. באותו הערב בטורנטו, לרגע קצר בירת העולם החופשי, תופעה תרבותית חדשה נולדה.
אם כך, מה יש בו, ב-Hotline Bling, שהקפיץ אותו מהפינות הנידחות של האינטרנט למקום השני במצעד הבילבורד 100? אולי נכון יותר להגיד, מה אין בו. אין בו מילים מפוצצות על כסף או אושר. אין בו התחנפות למאזינים או למגמות, ״טרנדים״, בלשון המלעיזים (יש להגיד: הייטרים). הוטליין בלינג הוא הילד טהור של מקצב לטיני (גנוב/מושאל מ-D.R.A.M, תלוי את מי שואלים) מהפנט ומסחרר בזרותו ושל קריאה, כמעט תחינה חסרת אונים – היית והלכת, איפה את היום. הגדילו ועשו – חפשו שבריר יומרנות קנייאית או התרברבות ג'ייזית בשיר. הוטליין בלינג חף מאלה. במקומם, הוא מלא הומור – הקליפ כמו נוצר כדי להפוך ל-Meme, והמתמודדים לנשיאות ארה״ב לא איכזבו. הרמיקסים והקאוורים זרמו – מג'סטין ביבר ועד סופיאן סטיבנס, מאריקה באדו ועד, בקרוב, אדל.
בעולם מסונתז עד דק, דרייק מתקשר עם כולם בלי מסננים – ולא משנה אם מדובר באקסית או בחמישה מיליון עוקבים באינסטגרם. בעולם מתוקשר ומיוחצ״ן לעייפה, האותנטיות של דרייק עוד תהפוך אותו לכוכב הפופ גדול מכולם. לא ג'סטין טימברלייק, לא דה וויקנד. אם דרייק ימשיך לשים אפס זין על כל הכללים, על חברת התקליטים שלו, על האקסיות המפורסמות, על התעשייה שמכתיבה לו לאיזה שיר יש סיכוי בגראמיז ולאיזה לא – הוא עוד יהפוך ליורש האמיתי לגדול מכולם. מייקל ג'קסון, מאחוריך.
— ערן גלובוס
4 // Unknown Mortal Orchestra – Multi Love
אם יש משהו ש-Unknown Mortal Orchestra (מעתה, UMO) בראשותו של רובן נילסון הוכיחו באלבום האחרון שלהם, זה שהם קודם כל להקה גדולה. וכשאני אומר להקה גדולה, אני מתכוון לכך במובן הישן והכמעט מיושן של המילה – כזו שמורכבת מצוות מוזיקאים מיומנים, שכל אחד מהם תורם מהסאונד והאישיות שלו לעבודה המוזיקלית עד שמתקבלת תמונה מורכבת ומגוונת מבלי לאבד מהקוהרנטיות שלה. ההופעה שלהם בהאנגר 3 בנמל תל אביב לא מזמן חיזקה את ההבנה הזו – חברי הלהקה עלו לבמה וביצעו באנרגיה בלתי נגמרת שיר אחר שיר, כולם בעיבודים שונים מהמקור עם דגש משמעותי על סולואים, ג'ימג'ומים ונגינה הרבה יותר חופשית בהשוואה לסאונד המהונדס של האלבום.
את כל זה היה חשוב להגיד כדי לחדד את ההבנה ששיר הנושא מהאלבום (והסינגל הראשון ששוחרר ממנו) הוא לא רק השיר הכי מוצלח באלבום, אלא זה שגם מייצג את הסאונד של UMO בצורה הטובה ביותר. הוא כולל פתיחה של סולו קלידים פסיכדלי סטייל Light My Fire, בתים נהדרים וחלליים, פזמון פופי להחריד ואולי את כניסת התופים הכי מגניבה של העשור האחרון. מדהים איך החבר'ה של UMO הצליחו לבנות שיר כל כך הזוי ומורכב, שעוסק בקשר הפוליגמי של נילסון עם אשתו וחברה נוספת ועדיין מצליח לשמור על אווירת פופ נגישה. למעשה, השיר הזה כל כך קליט ששמעתי אותו מתנגן ברמקולים של מתחם שרונה הכה אופנתי, מרחב ציבורי שנדיר להיתקל בו במוזיקה שלא מגיעה ממעמקי המיינסטרים. זה הישג לא טריוויאלי בכלל כשמדובר על להקה כל כך ייחודית וניסיונית והוא לבדו מוכיח לטעמי את הכישרון הרב שעומד מאחורי השיר.
לסיכום עניינים, אם צריך לנסות ולהשוות את השיר הזה למשהו, אפשר להעמיד אותו אל מול Uptown Special של מארק רונסון, ספציפית מול השיר In Case of Fire. בשני השירים יש איכות פ'אנקית כיפית, מלודיות מרחפות והפקה מלוטשת. רק שבזמן שרונסון לא מצליח לנפץ את גבולות הפ'אנק-אייטיז הידוע והמוכר, UMO מצליחים לשבור את המחסום ובגדול.
Multi-Love הוא דוגמא נהדרת להרכב שלוקח ז'אנר ישן, עייף ועמוס קלישאות, מערבב לתוכו פסיכדליה ניו-זילנדית (מה הם לוקחים שם בפסיפיק?) ויוצר משהו גדול מסך חלקיו, מוזיקה שההשפעות שלה ברורות לגמרי אבל לא מונעות ממנה להישמע חדשנית ועדכנית. Multi-Love הוא לא סתם שיר, הוא הצהרת כוונות והגדרת סף. הוא הדרך של נילסון וחבריו להראות לכל העולם איך עושים את זה. ומה אני אגיד, הצליח להם.
— און יוספי
3 // Panda Bear – Mr. Noah
מהשניות הראשונות של Mr .Noah, השיר השני באלבומו המעולה של פנדה בר, Panda Bear Meets The Grim Reaper, עולה אווירה של אימה. שני ניצבי-לילה זקופים איתן, צווחים צווחות של סכנת חושך, כשייללות כלב אומלל צוללות ביניהם. הרחשים האלה נפרצים באחת על ידי המהומים שמנמנים, נוטפי אירוניה, והשיר המפחיד הופך בן רגע את פניו.
פנדה בר הוא נח לנוקס, יוצא האנימל קולקטיב וחיה סינגולרית בפני עצמו. לנוקס מציג את הכלב המיילל: הכלב הזה ננשך, הוא מסביר; הוא פצוע ומסרב לצאת מהמיטה. מהכותרת ומהשוואה לחלקים אחרים באלבום ברור שהכלב הוא לנוקס עצמו, שכורע תחת מעמסת המציאות ונכשל כשלון חרוץ מול אתגרי היומיום. מנטרת הכלב הפצוע חוזרת כמה פעמים, הולכת ומתעבה בשכבות לנוקס מנחמות וביקורתיות במקביל. השירה הדרגתית – כל משפט מסתיים בירידה כרומטית במדרגות חצאי-הטונים, כאילו מקרב בעדינות, שלב אחר שלב, את המסקנה הכואבת מנשוא: לוזריות מוחלטת.
וטריפ הלוזריות של לנוקס הולך ומסתעף. הכלב קבור במיטתו ומסתמם, נרקב בחולשתו; תודעתו מטשטשת ואופסת, ומגיעה לשפל-שיא על רקע מה שנשמע כמו קצר חשמלי פנימי. התאונה הקולית הזו אמנם יוצרת אווירה מימית טרופה, אבל לנוקס הוא הרי ההפך מכלב מעוך, כפי שילך ויפנים בהמשך האלבום, וככזה הוא דאג להשליך עוגני קצב שמגנים על השיר מהתפרקות מוחלטת. גם אתם, כשתהזו איתו לגמרי, תצליחו בכל זאת לשמור על שיווי המשקל.
— שירי ללוש
2 // Viet Cong – Continental Shelf
Continental Shelf היא יצירה מבריקה ומורבידית שתופסת אותך בקישקע. ניתן לומר ש-Continental Shelf מקבילה במשמעותה ליצירות האמנות מהז'אנר ההולנדי של ה"Vanitas" (הבל הבלים). היצירות האלו, בהן הופיעו תכופות דימויים ריאליסטיים של פירות רקובים לצד שעונים וגולגולות חיוורות, סימלו את גורלם של בני התמותה, מהירות החיים וארעיותם והמוות. מטרתן הייתה להעצים את רצון האדם, לשים דגש על חיי הנפש במקום לסגוד לחומריות. האפקט הזה של Continental Shelf מודגש גם ויזואלית בקליפ הממגנט שלו. הקליפ לשיר מזעזע ובו זמנית אסתטי, ובו דוגמניות נחנקות מיריעות ניילון, ידיים קטועות אצבעות ניגשות ללהבות של נרות, ולכך מצטרפים עוד מראות קשים של אובייקטים שעוברים דפורמציות. אי אפשר שלא לחשוב על פגיעות חריפות ועל המוות.
את הסאונד של ויאט קונג באופן כללי, ובפרט ב-Continental Shelf, ניתן למקם על הסקאלה בין פוסט פאנק לרוק. ההרגשה היא מאד מכנית והרבה פחות אישית, והכל עובד בזכות ההובלה הכריזמטית של מאט פלגל. את קולו של פלגל ניתן לתאר כמשהו שנשמע בין הקול שנצפה לשמוע מנביא ובין זה שנצפה שיפיק רובוט. ב-Continental Shelf סיפור המסגרת הוא הגיטרה בצורתה הנקייה יחסית, היוצרת את המקצב הממגנט. הגוף מורכב מההופעה הווקאלית הסמכותית של פלגל, כשברקע שכבות של דיסטורשן עם תופים שנותנים את הטון, אם כי נשמעים מעומעמים. כל זה נדחס למעט יותר משלוש דקות אך מרגיש כמו עולם ומלואו.
יחסית לשאר האלבום, Continental Shelf נשמע כמו קטע יחסית קליל, אך אל תתנו לקלילות להטעות אתכם – יש כל כך הרבה עומק בליריקס של השיר הזה. הבתים של השיר מציירים סיטואציות אבסטרקטיות של חרדה, חוסר יכולת להתמודד עם העולם, תחושות של חנק, אפתיה, רצון להכחיש, חוסר זיכרון ועוד. מה שמביא את התוכן לרמה אחרת הוא הדימויים הוויזואליים העשירים בפזמון, שכוללים אזכורים לקצות אצבעות המלטפות זהב נוזלי, קרח על האופק, שמיים מתקפלים ועוד, כשכל זה נחתם במים המתנקזים מהמדף הקונטיננטלי. Continental Shelf הוא קטע שמשאיר אותך עם פה פעור מכמה בחינות: הוא נשמע כל כך טוב ונדמה שהוא נגמר מהר מדי, הקליפ מזעזע למדי, והמילים גורמות לך לראות תמונות מטרידות שהן יפיפיות בו זמנית.
— ליאור ויינרייך
1 // Tame Impala – Let it Happen
מה הופך שיר לשיר השנה? מה הוא אמור להגדיר, להפריך? האם שירי שנה הם הקפסולה שלתוכה מתנקזים הרגעים הגדולים של השנה שחלפה, או אולי הם כאלו משום שהם מייצגים דווקא את הדבר ההפוך? אולי זה השיר שלו ציפינו זמן רב ואולי דווקא השיר נבחר משום שהוא מפתיע אותנו, תופס אותנו, מנענע, מזעזע ומשאיר חותם?
טיים אימפלה תפסה את הישראלי הפסיכדלי הממוצע, אם לא ב- Innerspeaker אז ב-Lonerism, והשם שלה עבר בין חסידי הרוק הפסיכדלי והרוק בכלל כמו שאכטה באינדינגב. לו רק ידעו שם באוסטרליה כמה אוהבים אותם בישראל, אולי היו באים לבקר. לכן היה האלבום השלישי כה-מצופה וכה-מדובר ולא רק במחוזותינו כמובן. הוא מתחיל את דרכו בשיר, או יותר נכון, המנון שהוא תחינה – תנו לדברים לקרות. קווין פרקר (מנהיג הלהקה, שהפכה באלבום למעין פרויקט סולו) מדבר על הרחש-לחץ הזה מסביבנו, על הקדחתניות של החיים הללו ומבקש להשיל מעליו את הרעש, לבחור בדרך אחרת, אולי טבעית יותר, ובכל מקרה שונה. פרקר מבקש להזכיר שהכוח הטבעי חזק יותר מהרעש הסינתטי. הוא קורא לנו לתת לכוח הזה לסחוף אותנו, לצאת איתו אל מסע הזרמים. וכשהוא מרשה לעצמו להיסחף, בגשר, המוזיקה משתנה. כמעט שאפשר לדמיין אותו כאסטרונאוט שממריא אל מחוזות אחרים, לאו דוקא במטרה לחזור עם בשורה. כמו שמתאר משורר הרומנטיקה, ג'ון קיטס:
“Like some watcher of the skies // When a new planet swims into his ken…”
אולי זהו בדיוק העניין עם פארקר והאימפלות שלו, לסחוף אותנו אל תוך העולמות הפסיכדליים, אותם הוא מפרש כל פעם מחדש, מבחינה מוזיקלית, כאשר הוא נע בין סגנונות שונים. אולם גרעין החיפוש, אחרי מה שנמצא מעבר למוכר, נותר קבוע. גם כאן, ההמנון Let it happen עובר בין פאזות שונות, מיני כלים ומקצבים, אך משמר את הריף הבסיסי, כשם שהוא משמר את רעיון השינוי והחיפוש המתמיד. המנון שהוא מסע מוזיקלי ורעיוני, וסופו במנטרה: הסביבה מקשה עלינו ואנו מקשים על עצמנו, אבל אנחנו מוכנים לעזוב, להשתחרר, לתת לזה לקרות. זוהי בדיוק המהות של הרעיון הפסיכדלי ואין זה משנה איזו מעטפת מוזיקלית סובבת אותו. פרקר, גאון מוזיקלי אמיתי, משנה את עורו כזיקית, מחפש את דרכו. לזיקיות המוזיקליות לא רק שיש את היכולת ליצור בכל פעם אחרת, אלא גם לשרוד בתוך עולם מוזיקלי משתנה ולהישאר תמיד רלוונטית, עיין ערך דיוויד בואי. הראייה המוזיקלית של פרקר ודאי מוכיחה את עצמה כאשר מלהקה-של-איש-אחד בחדר, הוא הפך למנהיג להקה שצובעת בגוונים כה יפים ומרעננים את המיינסטרים של העולם המוזיקלי וכבשה השנה, ללא תחרות, את פסגת המצעד הלועזי שלנו.
— דנית צמית
— — —
על המצעד
בבחירת שירי השנה השתתפו 13 חברי המערכת. היא נמשכה כחודש ימים. כל חברה בחרה את שיר השנה שלה [5 נקודות], ארבעה סגנים [3 נקודות], ועוד שתי סדרות של שש [2 נקודות] ושש [נקודה אחת] שירים. בסך הכל שבעה עשר שירים ו-35 נקודות. המצעד מדורג לפי מס' נקודות כפרמטר ראשי ומס' מדרגים כפרמטר משני. צוות העורכים הכריע במשותף כאשר שירים מרובים זכו לניקוד זהה. השתבצות הכותבות לאלבומים נערכה וולנטרית, כבכל מצעד במגזין.
מערכת: ערן גלובוס, ילי ורדי, יעל וולובלסקי, ניר אבן, נוה כליל החורש, ליאור וינרייך, הילה מנס, שירי ללוש, שי אצלן, און יוספי, איתן רייס, חן הוניג, דנית צמית. גרפיקה: עידו נינבורג.
