רוק וורכטר - יומן מסע - חלק א'

רוק וורכטר – יומן מסע – חלק א'

עבור אנשים כמוני, שחיים את תרבות הפסטיבלים, עונות השנה שונות מאצל רוב האנשים. עונת הציפייה מתחילה מחודש ינואר ועד מרץ בה מתפרסמים הפסטיבלים, הליינאפים והחדשות. עונת ההתרגשות מתרחשת מחודש מרץ ועד יוני, בה בדרך כלל סוגרים את הדיל לפסטיבל (אלא אם כן אתם כמוני, ואז הדיל סגור כבר בינואר) ומתחילים לספור לאחור את הימים,עד לעונת הפסטיבלים – יוני- אוגוסט. שאר חודשי השנה? מספטמבר עד דצמבר זה החורף הארור שבו כולנו ישנים את שנת החורף שלנו ונכנסים לדיכאון עמוק.

מכיוון שעכשיו אנחנו ביולי ובשיא עונת הפסטיבלים, החלטתי שהגיע הזמן לנסות להסביר למה אני בוחרת כל שנה לטוס לפסטיבל Rock Werchter ולהוציא לכולם סביבי את העיניים. ״רוק וורכטר הוא סיפור של זמנים משתנים. ההיסטוריה שלו היא ההיסטוריה של תעשיית הרוק. הם גדלו יחד, עם עליות ומורדות. רוק וורכטר הוא סיפורם של אנשים ורגעים.״ – כך בחרו מארגני הפסטיבל לתאר את הפסטיבל, שחגג השנה 40 שנים לקיומו. הוא מתרחשמדי שנה בכפר הציורי והשקט בבלגיה, שנח במשך 361 ימים בשנה על מנת לתת בראש במשך 4 ימים של קיץ, מוזיקה ואהבה.

בשנת 2011 נסעתי לוורכטר בפעם הראשונה ונשבעתי לעצמי שכל עוד זה תלוי בי – לא יקרה מצב בו יתקיים הפסטיבל הזה ואני לא אהיה נוכחת בו. למזלי, הזמנתי את הכרטיסים כבר בחודש ינואר – קצת לאחר מכן הם אזלו לחלוטין. השנה, הליינאפ לא השאיר ספק לאף אחד – מדובר בפסטיבל המוצלח ביותר הקיץ. 3 במות, כמעט 100 הופעות, שדרוג מתחמי הפסטיבל והקמפינג ועוד כמה וכמה שיפורים.

כמו בכל שנה, נסעתי לפסטיבל דרך חברת ON.TOUR שמארגנת דילים לפסטיבל בצורה הנוחה ביותר. דילים לפסטיבלים חוסכים תמיד את הטרחה והלוגיסטיקה הרבה – נסיעות, כרטיסים, טיסות וכו'. השנה, כאמור, נסעתי בתור נציגה של החברה עם קבוצה מדהימה דרך גרמניה ולאחר יומיים של מנוחה ושופינג בקלן יצאנו מוקדם בבוקר באוטובוס לבלגיה.

ההתרגשות הלכה והתגברה מרגע ההגעה לשאטלים בעיירה לובן, שהם הדרך היחידה להגיע לפסטיבל, ולאחר שהגענו לקמפינג להקים את האוהל ולהתרענן בבירה קרה, יצאנו לרגע המיוחל- לפסטיבל!

היום הראשון

יש רגע אחד קסום בוורכטר, שאין דומה לו – הרגע שאתה מקבל את הצמיד, הלב מתחיל לדפוק מהתרגשות, אתה עובר את הכניסה, ומולך נפרסת הבמה המרכזית הענקית, עשרות אלפי אנשים שמחים, שרים, קופצים, שותים בירה, אוכלים צ'יפס ספוג במיונז, מחופשים באופן מגוחך וצוחקים מכל הלב. גן העדן הפרטי שלי. חיכיתי בסבלנות כל השנה והנה הוא הגיע!

כשנכנסתי לפסטיבל, מיילס קיין (The Rascals) הופיע בבמה המרכזית. אני מאד אוהבת את כוכב הרוק האנגלי הזה וחושבת שקריירת הסולו שלו מוציאה ממנו רק טוב – משהו בו זועק לי שילוב של הביטלס ואואזיס, ערבוב של רוק בריטי ישן עם חדש והרבה קסם, לייב על הבמה.עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהוא מוכר יותר כהיותו חלק מהצמד "The Last Shadow Puppets" (יחד עם בחור אנונימי בשם אלכס טרנר) וקשה לי שלא להשוות בינו לבין טרנר כל פעם כשאני רואה אותו מופיע. למרות המתיקות, הביצועים הנעימים ואיכויות ההופעה, מרגיש כאילו כולם סביבו קצת התקדמו, חידשו והתחדשו והוא נשאר במקום. הפרפורמנס שלו נשאר דומה מאד לשנים קודמות, מלבד תספורת קצוצה וצבאית משהו. מצד שני, הוא התקדם מהבמות הקטנות לבמה המרכזית – גם זה סוג של חידוש, לא?

miles-kane-werchter-rock-werchter-20140703-0045

אחרי קיין עברתי מהבמה המרכזית (עליה עלו White Lies) לבמה קטנה יותר. בבמת Klub C, מין אוהל קרקס גדול, הופיעו London Grammer. האמת היא שהסיבה העיקרית למעבר הייתה כדי לתפוס מקום בשורות הראשונות, לקראת ההופעה של דיימון אלברן – מבחינתי שיא היום, ויסלח לי רוברט פלנט, האיש והאגדה.

הגעתי לקלאב סי בזמן ששלישיית לונדון גרמר עלתה לבמה – האנה רייד הסולנית עולה בטישירט לבנה וג'ינס וזוכה, ללא ספק, בתואר הבחורה הכי יפה שהופיעה על הבמה של וורכטר השנה. אליה מצטרפים דן רוטמן הגיטריסט ודומיניק מייג'ור ההורס, שהוא הפלא הכי גדול של הלהקה בעיני – מנגן על תופים, ג'מבה (תוף גביע, מעין כלי הקשה) וקלידים. הוא זה שנותן את הטון העיקרי למוזיקת הטריפ–הופ האלקטרונית עם נגיעות הפופ, סינתפופ ודאנס שיוצרת הלהקה.

הם פותחים עם Hey Now והקול של רייד חודר עמוק ללב של כל מי שנמצא באוהל. בפרצוף המום ועם ידיים משולבות על הירכיים, כמו בטקס בית ספר, היא מהפנטת את הקהל ששבוי בקסמה לחלוטין. משהו בתמימות בהתרגשות של הלהקה מהמעמד, ובצלילים החודרים של הגיטרה, הקלידים והסינטיסייזר פשוט עובד טוב. הם ממשיכים עם ״Darling Are You Gonna Leave Me״ והטונים הגבוהים בקול של רייד מגיעים לרמה בלתי נתפסת. הם מנגנים על הפסנתר את Interlude ומיד אחר כך מגיעים לללהיט שלהם, ״Wasting My Young Years״, שגורם לקהל לשיר ולקפץ בהיסטריה ואנרגיות שזכיתי לראות בהופעות בודדות בחיי. ההופעה ממשיכה והפרצופים המתרגשים מתחלפים בחיוכים מרוצים. ללא ספק, זאת הייתה אחת ההופעות עם אהבת הקהל הגדולה ביותר שראיתי השנה בפסטיבל.

לונדון גרמר

בהמשך ההתרגשות מההופעה המדהימה שבדיוק ראיתי, הלכתי לתפוס בזריזות מקום בבמה שנייה, The Barn, עוד אוהל קרקס משוכלל שיארח בקרוב את אחד האמנים הגדולים של השנה בפסטיבל – רוברט פלנט. מודה – אני לא מכירה אף שיר מההרכב החדש שלו, The Sensational Space Shifters, אבל מבחינתי, מספיק היה לראות אותו מקרוב ולשמוע שיר או שניים של לד זפלין כדי לדעת שהגשמתי חלום שלי ושל עוד הרבה אנשים.

כשנכנסו לאוהל, פלנט ביצע שיר שלא הכרתי. ובזמן שאנחנו נדחסים במרפקים עד השורות הראשונות, התחיל להתנגן Black Dog וקשה לי לתאר במילים את הצמרמורות שעברו לי בגוף. אי אפשר לתאר את פעימות הלב של כל הנוכחים באוהל, שזעקו בבת אחת וביחד – רוקנרול! פתאום כל מה שעבר לי בראש זה- איפה זה היום? מי עושה מוזיקה שבכלל מתקרבת לרמות האלה היום?

פלנט כבר מבוגר, אפילו מאד. העיניים הכחולות שלו בולטות מבעד לשיער הארוך של כוכב רוק מזדקן והרבה קמטים שהתווספו במהלך השנים בהן הפך לאגדה. ועם זאת, הוא נראה נינוח, שלם והרבה יותר רוחני. בשירים החדשים שלו שהוא מבצע יחד עם הלהקה, כמו Little Maggie, עושה רושם שמוזיקת העולם מעסיקה אותו היום יותר מאשר נהמות הגיטרה. בכל מקרה, מרבית הביצועים בהופעה הם משירי לד-זפלין, כך שהקהל (ובתוכו אני) היה מהופנט ומרוצה.

לא יכלתי להישאר עד סוף ההופעה, אז פספסתי את ההדרן של פלנט בביצוע של Rock And Roll. קצת נשבר לי הלב לשמוע את זה קורה מרחוק, בעודי צועדת בהקרבה גדולה לבמה השנייה לתפוס מקום לקראת השיא, בעייני, של אותו יום – דיימון אלברן. דיימון אלברן הוא אחד מאלילי המוזיקה הכי משמעותיים מבחינתי בבריטניה ובכלל. הגיוון המוזיקלי שלו בין בלר, לגורילז לבין האלבום החדש הופך אותו בעיניי ללא פחות מגאון. ובכל זאת, בכנות, האלבום האחרון שלו בעייתי מאד בעייני. מתקיימים בו זה לצד זה שירים שאני ממש אוהבת, ושירים שאני לא יכולה לסבול.

 

הוא עולה לבמה בג'קט ג'ינס והעיניים הכחולות שלו, שנמצאות כל כך קרוב אליי, מקפיצות לי באופן אוטומטי לראש את הקליפ של בלר – The Universal. פתאום אני קולטת שדיימון אלברן עומד מולי והלב שלי פועם בקצב לא יאומן. הוא מתחיל לשיר את Lonely Press Play וכמעט לא ניתן לתאר במילים את התרגשות והתלהבות הקהל.

דיימון ממשיך עם Everyday Robot, שיר הנושא של האלבום החדש, בביצוע על הפסנתר. משם התחיל רצף של שירי גורילז כמו Slow Country, Kids With Gunz ועוד. דיימון והלהקה טורפים את הבמה. הגיטריסטים שלו נותנים שואו, שלפעמים גורם לי פשוט לשכוח ממנו לכמה דקות ולבהות בהם בהערצה. הוא מסתכל לקהל בעיניים כשהוא שר (ואני מוכנה להישבע שאפילו חייך אליי באופן ישיר), שופך בקבוקי מים בלי הפסקה והוא מלא באנרגיות, חיוכים, חום ואהבה שפשוט גורמות לי להרגיש שגם אם שאר הפסטיבל יהיה גרוע אני את שלי כאן כבר השגתי.

משם הוא מתקדם לאלבום החדש, חוזר קצת לגורילז ואז סוף סוף – בלר. כשהוא מתחיל את Out Of Time אני מרגישה שמתתי והגעתי לגן עדן. הוא ממשיך עם All Your Life ואז מגיע השיא של ההופעה: אלברן מזמין ראפר מקומי לבמה וברגע שהם מתחילים לנגן את קלינט איסטווד כנראה התעלפתי, כי כל מה שאני זוכרת משם הוא רצף של אורות, הבזקים, דיימון, גיטרות, אותי צורחת בטירוף, האוהל עף באוויר, האדמה רועדת, כולם בקהל אוהבים את כולם ואושר אחד גדול.

damon-albarn-werchter-rock-werchter-20140703-0077

אחרי שקצת נרגעתי, הוא מעלה את הלהקה שלו, Heavey Seas, לבצע את השיר השנוא עליי בעולם, Mr.Tembo אבל אני כל כך מאושרת שאני סולחת לו על זה שהוא יצר את הדבר הנוראי הזה ואפילו מרשה לעצמי לקפוץ ולשיר. אלברן סוגר את ההופעה עם Heavy Seas of Love שגם אותו אני שונאת, אבל אני נמצאת בכזו אופוריה שאני מוכנה לסלוח לו על כל שיר גרוע מהאלבום החדש ואפילו מתחילה לחבב אותו קצת יותר. מדובר, ללא ספק, באחד הפרופורמרים הכי טובים שיצא לי לראות אי פעם וההופעה הזו הייתה ללא ספק ההופעה שהכי נהניתי בה בכל הפסטיבל!

אחרי דיימון אני ממהרת לעבר הבמה המרכזית, להופעה של מטאליקה. אף פעם לא התחברתי במיוחד למטאל, אבל היה ברור לי שאת ההופעה הזאת, שהייתה ההדליין של היום הראשון בפסטיבל, לא אפספס. חוץ מזה, ברור לכולם – חובבי הז'אנר, חובבי מוזיקה ובכלל – מדובר באחת הלהקות הגדולות בעולם.

הגעתי להופעה נרגשת ועם ציפיות גבוהות, במיוחד לאור העבודה שלא מעט מחבריי אחלו לי איחולי קנאה לא נעימים כששמעו שאזכה לראות אותם לייב. הבמה הייתה מרשימהבצורה יוצאת דופן ונבנתה במיוחד להופעה שלהם – מלאה במסכים מפוצלים, במה נמוכה כדי שהלהקה תוכל לקפץ ממנה הלוך וחזור וגם למטה אל הקהל. משני הצדדים של הבמה עצמה שמו גדר עם מעריצים (כן כן), שפלא אם מישהו מהם לא התעלף מהתרגשות או אובר-אדרנלין במהלך ההופעה.

כשמטאליקה עולים לבמה ומתחילים להרעיד את הפסטיבל עם "Battery" קשה לי להתעלם מהעובדה שאני עומדת כרגע מול אגדה חיה. הם מנגנים חזק ומהפנט וכשהם ממשיכים עם "Master Of Puppets" אני לא יכולה שלא להתרשם מהאנרגיה של הלהקה הכבר לאכל כך צעירה, ומצרחות הקהל, המלא במטאליסטים נרגשים מגיל 14 ועד 70.השיר הזה, שמדבר על התמכרות לסמים, עוצמתי כל כך בעיניי שאני מוצאת את עצמי שבויה בקסמם ומתחרטת על כל פעם שהוצאתי מהפה שלי את המשפט "מטאל זה סתם צרחות".

מטליקה

מהנקודה הזו ההופעה נהיית קצת בעייתית בעייני. שווה להתעכב רגע על סיבוב ההופעות הנוכחי של מטאליקה, שנקרא "מאטליקה ביי ריקווסט". האופי של הטור העצים את הביקורת בשנים האחרונות, על ההתמסחרות של הלהקה, מהת'ראש מטאל והקיצוניות של שנות ה-80 היא הפכה ללהקה מתונה יותר בניינטיז, עם מלודיות נעימות יותר לאוזן ושיקולים שלא ברור אם הם אומנותיים. למשל, בטור הנוכחי, הקונספט דומה קצת לכוכב נולד: הקהל נדרש לדרג את השירים שהוא מעוניין לשמוע בהופעה דרך אתר הלהקה, והם מבצעים את השירים שדורגו הכי גבוה. בעייני מדובר בסך הכל באקט חביב, אבל ללא ספק ממוסחר, שלא ברור מה הקשר בינו לבין אופי הלהקה המקורי.

מה שבאמת הכעיס הרבה ממעריצי הלהקה שהיו איתי והגיעו במיוחד לטובת ההופעה הזו, הייתה העובדה שגם במהלך ההופעה היה צורך לסמס לטובת בחירת השירים. אין דבר שצועק יותר "התמסחרנו!" מאשר זה.אין ספק שכמות ההצבעות הנמוכה הפגינה את חוסר שביעות הרצון של הקהל מהעניין. מטאליקה מנגנים עוד 13 שירים עד שהם מגיעים ל"Nothing Else Matters"- סוף סוף שיר שהכרתי. אחרי שיר נוסף, הם יורדים ועולים להדרן עם "Whiskey In The Jar" המעולה, אחריו " The Day That Never Come" שנבחר בהצבעות ומסיימים עם "Seek And Destory" מאלבומם הראשון. הדעות בנוגע להופעה היו די חלוקות סביבי. אני בגדול נהניתי, התרשמתי, התעצבנתי, התאכזבתי ואז עוד קצת נהניתי.

לקראת סוף ההופעה, מיהרתי לקלאב-סי שנית, כדי להספיק לשמוע קצת את gesaffelstein, אמן הטכנו הצרפתי, שהפך את האוהל למסיבת טכנו ודיפ האוס סוערת. למרות כאבי הרגליים שפקדו אותנו אחרי כל היום הזה, לא יכלנו שלא להישאר ולרקוד קצת.בשלב זה אפסו כוחותיי והמשכתי לכיוון האוהל, כך שפספסתי את ההופעה של סקרילקס, חלוץ הדאבסטפ המשוגע שכל הופעה שלו, כמו שיצא לי לחוות בעבר, היא טירוף של מוזיקה ושואו. אבל בשלב זה העדפתי לשמור גם כוחות ליום הארוך שחיכה לי למחרת.

(חלק ב' כאן, חלק ג' ואחרון של הפרויקט – כאן)

10468107_10152502981770699_4307983689024618509_n